כך היה, כך הווה:
סינדרום הלבנה
בכפרים הערבים תמיד ידעו כי האלוהים אוהב את היהודים. לא משום שהם המציאו אותו ומאז הם מסרבים לחלוק אותו עם שאר הבריות. גם לא משום שהעבידו אותו בפרך כל השבוע על בריאת העולם, אלא על כך שהוא העניק להם את יום השבת לקדשה. לא סתם מנוחה קלה אלא שבתון מוחלט. לערבים כאן יש ראיה חותכת לאהבת האל את בני ישראל. הסימן המובהק ביותר לכך הוא כפי שיודעים לספר זקני הערבים בגליל שחובר לו יחדיו בצימרים ובמצפים מעוררי צמרמורת, הוא כי בעונת החורף הגשם יורד כמעט תמיד בימי החול, והנה תמיד לפתע כבמטה קסמים הגשם מפסיק לרדת בשבת. ומשהשבת פורצת השמש זורחת וקרניים חמימים לוטפים את הגבעות ונוקשים על כותרות הפרחים להתעורר מתרדמתם. או אז, כל ביתא ישראל נושא את מטלטליו, על טף וזקן וחיית מחמד אל הגבעות המוריקות במחוזות הגליל ושאר פינות בהן מתחבא מוחמד ואחמד.
וכך, בפרוס שנת יובל החמישים למדינת היהודים, אפשר לסכם את הקשר בין שני עמי הארץ (אולי עדיף עמי הארצות) במלת קסם אחת: לַבַּנֶה. כל ידיעתו של היהודי המצוי על הערבים בארץ מתמצאת בלבַּנֶה. לא שהלבנה חלילה איננה ראויה לכבוד הראוי. הרי מקומה לא נפקד מ"תקומת" הערוץ הממלכתי שהקדיש לה זמן אוויר יקר ללימוד הילכות ניגוב הלבנה בפרק הדן ב"תנומת" ערביי ישראל בחמישים שנות...
ועכשיו, אני רוצה לחשוף בפניכם סוד אישי. האמת, אני מתחיל לשנוא את הלבנה. ובמעמד זה אני מביע התנצלות בפני הפרות, העזים והכבשים על כך שאני עם תנובתן של חיות אלה פשוט גמרתי. אמנם לקח לי זמן להיגמל, ומדי פעם הייתי מתגנב וטובל בסתר פת לחם בלבנה ושמן זית, אך השתדלתי שאיש לא יבחין בי טובל ולבנה בידי. וכל זאת משום שכבר מאסה נפשי בתגובות של הישראלי המצוי באביב שקם עלינו לכלותינו. לא רוצה לשמוע על רקפות, ואיש לא יכריח אותי לאהוב את אוכמניות הבר, וגם בית דין לא יעזור, איריס הגלבוע הוא שנוא נפשי. וכל זאת מדוע? כל הפריחה האביבית הזאת היא היא אשר הביאה אותי עד הלום.
ובכן, איך תבחין בסינדרום הלבנה אצל הישראלי המצוי? בעונות השנה האחרות קשה מאוד לשים את האצבע על התופעה. רק באביב פורצים הסימפטומים החוצה ובמלוא שמנוניותם. כך זה הולך: כאשר מישהו פותח בשיחה ואומר לך: תשמע בשבת האחרונה טיילנו בצפון, איזה יופי היה, אתה צריך להידרך. כי ישר אחר כך הוא מתחיל למנות מיני הצמחים שהוא פגש. לבטח, הוא לא יפסח על איריס הגלבוע, או על הכלניות הידועות לשמצה. הוא יזכיר בלי ניד עפעף את אוכמניות הבר ולא ישכח עוף השמיים וחיית השדה. ואז הוא עוצר לרגע, ואתה אומר לעצמך: הנה זה בא, ולא תטעה. זה בדוק. כי ישר יבוא משפט המחץ שלא ישאיר שום ספק שהוא אכן סובל מהסינדרום. בעיניים זורחות ובריר נוטף הוא יוסיף: ונכנסנו לכפר ערבי. זהו זה, אתה יכול לפסוק בבטחה כי הבן אדם הזה חולה ללא תקנה. איזה לבּנה, איזה שמן-זית ואיזה זיתים, יפצח כמי שרוצה לשתף אותך בהתפעלותו. אך רק עד כאן, כי בזה מסתכמת שיחתו וידיעותיו על הערבים בארץ. כעת הוא יכול לעבור לנושא אחר, בורסה למשל, או לאן הוא עומד לנסוע בקיץ לראות עולם.
במשכן הנשיא, כבר נדבקו בסינדרום הלבנה והזיתים. ובמכון ויצמן עוד לא מצאו תרופה למחלה.
*
רשימה זאת התפרסמה ב“מעריב“, אביב 1998
0 ת ג ו ב ו ת:
הוסף רשומת תגובה