תבוסה ספרותית

כך היה בשנת 1991:
שלטון הפחד בעולם הערבי מובא לידי ביטוי בין השאר, באמצעים ספרותיים, רטוריים. זה היה בעבר, וזה קורה גם בימינו אלה....

סלמאן מצאלחה || תבוסה ספרותית

גברת הברזל של הממלכה המאוחדת ירדה מן הבמה הפוליטית בגלל מס הגולגולת שהוטל על הבריטים. עשרות אלפי הגולגולות שהוטלו במדבר הערבי בעשור האחרון לא זיזו ”מנהיג“ ערבי מכסאו. מנהיגים ערבים לא יורדים מהשלטון, גם אחרי שהם יורדים מנכסיהם ומאמללים את עמיהם. מנהיגים ערבים ישליטו פחד, עד שיבוא המתנקש. וראו זה פלא, הירידה מהנכסים מעלה באופן פאראדוקסאלי את קרנה של הרטוריקה הערבית, שממילא הגיעה גם קודם לכן לשיאים.

במה חטאנו?
האומה הערבית, שעבדכם נמנה עם שורותיה, היא אומה ספרותית, וכאן טמון המפתח להבנת התבוסה האחרונה. כאן טמון המפתח לכל התבוסות הערביות, אך איש לא נתן את דעתו על כך. בין שלל המלים הערביות המשמשות למשגר טילים, המלה ”מנצה“, כלומר ”במה“, היא המוצלחת ביותר, כיוון שהיא זורקת אור על מקורה של התבוסה. הבמה הערבית שימשה מאז ומעולם זירת התכתשות בין המשוררים. זו היתה גם הבמה של השליטים ךהחדיר חד בלב האנשים על-ידי נאומים חוצבי להבות.

והשקר הוא ערך עליון
בביקורת השירה הערבית הקלאסית רווחה לה הדעה המסתכמת באמירה: ”מיטב השיר כזבו“. הכזב (המטאפורי) היווה קריטריון עליון לקביעת מידת הטיב של שיר מסוים. השירה והנאומים הערביים היו בעבר, והם גם היום, מקור לא אכזב בעיצוב התודעה הערבית מן האוקיאנוס האטלאנטי ועד למפרץ הפרסי. בחברה הערבית הקדומה, וגם בעת החדשה, השירה, כלומר הרטוריקה, היתה הכלי להנצחת דברי ימי הערבים. הערבים האמינו, כי למלים יש כוח מאגי, והן נשארות לנצח. וכך גייסו המשוררים את משלח ידם, בשל טובות הנאה בין השאר, למען האדרת שמם של שליטים.

והשלטון הוא שלטון הפחד
שלטון הפחד בעולם הערבי מובא לידי ביטוי בין השאר, באמצעים ספרותיים, רטוריים. זה היה בעבר, וזה קורה גם בימינו אלה.

כל תלמיד ערבי משנן, בין שאר השינונים בבית-הספר, את מוסר השלטון בלימודי הספרות שלו. וכך אומר זיאד בן אביה בעיר בצרה (בשנת 665), לאחר שנתמנה כמושל עיראק על-ידי הח‘ליף האשון לבית אומייה. הוא נתבקש על-ידי הח‘ליף להשליט סדר בחבל הארץ שגעש: ”אני נשבע באלוהים, כי אני עומד להעניש את האדון על העבירה שביצע משרתו, ואת הנשאר על העבירה שביצע זה אשר נסע, ואת הנאמן מביניכם על העוון שביצע זה הלא נאמן, עד יפגוש האיש מכם ברעהו ויאמר לו: הצל נפשך סעד, הרי סעיד הלך לעולמו, עד אשר תתיישרו עם השלטון“.

וכה אמר מושל אחר, אחיו של הח‘ליף, לאחר שנתמנה כמושל מצרים: ”הו אנשי מצרים, זמן רב אנו מושלים בכם על-ידי חודי החניתות ולהבי החרבות, עד שנהיינו משולים לעצם בגרונכם ומוגלה בעיניכם... דעו לכם כי את שלטוננו נשליט על בשרכם לפני לבכם... נהגו בתבונה אף אם אתם מסתירים את הרע, וכי אתם עומדים לקצור את מה שאתם זרעתם. ואת מבטחי אני שם באלוהים, והוא יהיה לעזרי“.

אך הנאום שכמעט כל ילד ערבי התחנך עליו בבתי-הספר הוא נאומו של אלחג‘אג‘, שאותו הפנה לאנשי עיראק:

הו אנשי עיראק, האנשים הפוסחים על שתי הסעיפים. אני רואה לנגד עיני ראשים שבשלו והגיעה עת הקטיף, ואני הוא הבעלים“, וגו‘. וכיצד לומדים את זה בשיעורי הספרות, ומה מסבירים על הנאום? להלן מספר פנינים:
 
”אלחג‘אג‘ רצה שלשונו תהיה כמו חרבו המנגחת את המתמרדים. לשם כך הוא השתמש בנאומו באיומים ובהפחדות. נאומו חזק מבחינת המשמעויות, מבחינת הדימויים, ומבחינת המבנה. המשמעויות החזקות מושגות על-ידי ריבוי איזכור המוות, המכות והרצח“, סוף ציטוט. דורות על גבי דורות מתחנכת החברה הערבית על המליצה ועל הרטוריקה, תוך הזנחה של המוסר ושל האתיקה. הרטוריקה הערבית מבטיחה הרים וגבעות להמונים הערבים היושבים בתחתית הסולם החברתי.

בציטוט הבא, מספר לימוד ערבי המיועד לבתי-הספר התיכוניים, ושאחד העורכים שלו הוא חוסיין לא סדאם, הנחשב בעיני האינטלקטואלים הערבים לאביר הספרות הערבית, נאמר כך:

”הערבי הוא מטבעו צח לשון, אהבת האמירה מולדת בו, כאשר הוא נואם מתאהב הוא בדברי עצמו ומאריך בנאום, וכאשר הוא מקשיב מתאהב הוא בשפת הנאום ומבקש לשמוע עוד...“.

כך זה בעבר הרחוק. וכך קורה גם בעת החדשה.

התודעה השירית הזאת. תודעת השקר, ממשיכה להתקיים בחברה הערבית בת-זמננו. המשוררים והנואמים של אותם ימים הם אמצעי התקשורת של ימינו. אמצעי תקשורת אלה ממשיכים להלל את השליטים, מבלי משים לעצם טיבם של אותם שליטים. העקרון המנחה, ”מיטב אמצעי-התקשורת הערביים כזבם“, ממשיך לשלוט בכיפה.

כל מנהיג ערבי, כמוהו כשאר בני המזרח, לבטח התחנך על-פי המורשת הזאת. ועל כן ראשי השבטים הערביים, הקרויים ראשי מדינות, עלולים לגרור עם שלם, עמם שלהם, לאבדון, בשל נאום, ושימוש ברטוריקה ובמטאפורה, כמו ”אם המערכות“, או ”נהרות הדם בהם ישחו הכופרים“. אמצעי-התקשורת הערביים, כמו האינטלקטואלים הערבים, ממשיכים לתת לשקר לחגוג; הם מגייסים את העט החמום שלהם להפצת השקר. כך אוחזת ההתלהבות הספרותית בלבם של אנשי המזרח, ומבקשים עוד, וכך נשבים המנהיגים הערבים, וגם אחרים בידי הרטוריקה של עצמם, ומספקים לעמים עוד ועוד. כך גם הופכת כווית לענף השב אל המקור שלו (נהרס גם החוטר וגם עץ האם). וכך הפכה ישראל לעלה תות יבש שאיש לא יבחין בו.

מי שיחפש את מקור התבוסות בעולם הערבי, ימצא אותו בספרות. הבדיה הספרותית היא חלק מניהול המדיניות הערבית. הרטוריקה היא אורח חיים. ועל כן כל קשר בין מה שמספקים הנואמים ואמצעי-התקשורת הערביים, החל מהרדיו והטלוויזיה וכלה בעתונות, ובין האמת הוא מקרי בהחלט.

הרטוריקה מספקת חלומות. היא נותנת לחברה הערבית להתרפק על תפארת רומנטית מן העבר הרחוק. תפקידה של הרטוריקה משול לתפקידם של סדרות טלוויזיה זולות. אך כגודל הציפייה מהרטוריקה, כך גודל התבוסה.

זרעי התבוסה הבאה ינבטו בנחשולי השירה והנאומים הלאומיים (שלבטח ידברו על הניצחון, ההיסטורי כמובן, חגיגה של בדיה שכבר החלה) שישטפו בתקופה הקרובה את העולם הערבי.

וכיצד תהיה למזרח תקומה?
א. יש צורך דחוף ביותר בהפרדת הספרות (הבדיה, השקר, הכזב) מן המדינה.
ב. בניית חברה שוויונית, פתוחה, דמוקראטית עם ערכים הומניים.
ג. הקמת מרכזי גמילה מרטוריקה.
בלא שיושגו הדברים האלה, תמשיך הסכנה לעמוד בפתח. והסכנה המרחפת על עמי המזרח איננה מן הנשק הלא קונבנציונאלי, אלא נישאת על כנפי הנשק הלא רציונאלי.


פורסם בשבועון ”כל העיר“, 15 במארס 1991

___________________