סלמאן מצאלחה ||

הנכבה שלא מדברים עליה

בימים אלה אני נזכר משום מה באירועי ספטמבר השחור שהתרחשו בירדן בשנת 1970. אז, תחת הלחץ של הצבא הירדני, היו לוחמים פלסטינים שבחרו לברוח ולהסגיר את עצמם דוקא לכוחות צה"ל בבקעת הירדן.


אני נזכר בכך עכשיו נוכח מה שמתרחש בסוריה, שכן, הנה עוד נכבה ערבית מתרחשת לנגד עינינו. הנכבה הזאת היא מנת חלקו של העם הסורי. אלא שהפעם, מחוללי הנכבה אינם ציונים. הם אינם יהודים, אינם צרפתים ולא בריטים או אמריקאים כופרים. לא השטן הציוני הקטן ולא השטן האמריקאי הגדול הם מחוללי הנכבה. הפעם, השטן שמחולל את הנכבה הזאת הוא ערבי, בשר מבשרנו.

כאשר נטבחים אלפי אזרחים ערבים, גברים נשים וטף, כאשר רבים אחרים בורחים מארץ ערבית, חוצים את הגבול לטורקיה - מדינה לא ערבית לכל הדעות - מפחד מפני שלטון ערבי המתיימר להיות נושא דגלה של הלאומיות הערבית, הרי שה"לאומיות" הזאת מוטלת בספק ואמורה לעורר שאלות.

הדבר מקבל משנה תוקף, מכיוון שמדובר בבריחה לטורקיה. כן, לאותה טורקיה שלא אחת מוזכרת בשיח הלאומי הערבי כאבי אבות הטומאה וכמקור לכל התחלואים הערביים. וזאת, בשל השלטון העותמני על הערבים, שנמשך מאות שנים. במשך שנים רבות חסידי הלאומיות הערבית ייחסו את כל הנחשלויות של העולם הערבי לאותו שלטון עותמני.

לפני כמה שנים, כאשר העליתי לפני חבר טורקי את הטענה הערבית הזאת, הוא פרץ בצחוק מתגלגל. ביקשתי לברר את פשר צחוקו והוא סיפר לי כי בטורקיה ישנה טענה דומה, רק הפוכה: בשיח הטורקי, הוא אמר, יש מי שטוענים כי טורקיה נשארה ארץ נחשלת מכיוון שהיא שלטה בערבים.

נניח לרגע ללאומנים מכאן ומשם, כי מלאומנים כאלה ואחרים לא תצמח ישועה לעולם. נהפוך הוא, הלאומנות היא רעה חולה ולאומנים אוהבים להתחבר ואף להתחכך ביניהם. הם מזינים אלה את אלה ויוצרים מוטציות לאומניות חדשות, מסוכנות יותר ועמידות יותר בפני תרופות.

ובכן, משטר הבעת השבטי-העדתי הסורי, שטובח באזרחים ערבים סורים רק מפני שהם מבקשים חירות, שם ללעג את כל סיסמאות האידיאולוגיה הלאומית הערבית, שאותן הוא ודומיו הפריחו במרחב במשך שנים רבות.

משטרים אלה מעולם לא היו לאומיים ומעולם לא ניסו לבנות מדינת לאום ראויה לשמה. הסיסמאות הלאומיות שימשו כאופיום שסופק להמוני הנבערים, החסידים השוטים של הלאומיות. מתחת למתק הסיסמאות האלה שלטו חונטות צבאיות, שבטיות ועדתיות בסגנון מאפיוזי, ותו לא.

לאחרונה יצא קצפו של הסופר הלבנוני אליאס חורי, חסיד שוטה של הלאומיות הערבית, על הסופר המרוקאי טאהר בן ג'לון, שהתבטא בכנס באוניברסיטה בביירות וטען שם, כי אין עולם ערבי.

על הסופר להיות זהיר באמירות כאלה, כתב חורי. דברים שנאמרים בשיחות בבתי קפה, הוסיף חורי, צריכים להיות שונים מדברים שנאמרים מעל במה באוניברסיטה. במלים אחרות, הסופר הלבנוני מבקש מן הסופר המרוקאי לנהוג בצביעות: אחד בלב - בחדרי חדרים ובבתי קפה, ואחד בפה - מעל במות ציבוריות ובאוניברסיטה.

הסופר המרוקאי ה"סוטה" אמור להופיע, אם כן, כמשרתו של רעיון לאומי מדומה כלשהו, שאמור להנהיג את השיח הערבי. הוא נדרש להיות שופר פופוליסטי של שלטון רעיוני לאומי, אף אם זהו רעיון מופרך.

ובכן, דומה כי הנכבה שלנו היא גם נכבה תרבותית. כל עוד השיח הערבי מבקש להיזהר מלגעת בעצבים הרגישים של ההוויה הערבית, כפי שנזהרים מאש, לא צפוי תיקון כלשהו של המצב החולני, להיפך, המצב ימשיך להיות חסר תקנה.

*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 20 ביוני 2011

***
For English, press here
*
Related Arabic article, press here
________________