בחזרה לתקופת האבן

סלמאן מצאלחה || בחזרה לתקופת האבן

האם מקרה הוא כי ששת הימים, בתחילתו של יוני 67', נמתחו לכדי ארבעים שנה? ומדוע זה קרה? השקט ששרר בשטחים הפלסטינים הכבושים בעקבות המלחמה ההיא לא נבע רק מאפקט ההלם שנחת על העולם הערבי כולו, אלא בעיקר משום שהפלסטינים הטילו כל הזמן את יהבם על העולם הערבי. ומשזה היה שרוי בהלם, היו הפלסטינים אובדי עצות.

כל עוד העולם הערבי המשיך לנהל מלחמות עם ישראל ולשדר עוינות, במסווה של דאגה לזכויות הפלסטינים, ישבו אלה וחיכו שהישועה תבוא מן האחים הערבים. ליתר דיוק, מן הרטוריקה של המשטרים הערביים. אולם, לאחר שיצאה מצרים ממשוואת העימות, בעקבות חתימת הסכם השלום, ולאחר מכן, בעקבות הוצאת אש"ף כחזית עימות בגבול לבנון, לאחר מלחמת לבנון הראשונה, נסתתמו הדרכים בפני הפלסטינים. הם איבדו את התקווה שהישועה תבוא להם מן החוץ. זוהי הסיבה האמיתית לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, אינתיפאדת האבנים, כפי שקראו לה. המשמעות העיקרית שלה היתה כי הפלסטינים עומדים בדד אל מול הכיבוש הישראלי, ולכן החליטו ליטול את גורלם לידיהם.

אולם, עד שהתהליך הזה הבשיל עברו שנים רבות, שבהן הצליח הכיבוש הישראלי לזרוע עוד ועוד התנחלויות, לנגוס עוד ועוד אדמה פלסטינית, ולהתבסס בשטחים הכבושים. התבססות הכיבוש הישראלי היתה כל כך עמוקה עד כי הסכמי אוסלו, שנחתמו בין מדינת ישראל לאש"ף בעקבות האינתיפאדה הזאת, לא יכלו להביא לסיום הכיבוש. נוסף על כך, הדיון בשאלות המרכזיות, כמו מעמדה של ירושלים, נדחו למועד מאוחר יותר שאיש לא ידע מתי יגיע, אם בכלל.

ומשהתחוור לפלסטינים כי ישראל גוררת רגליים, מושכת זמן ולא מתכוונת להחזיר את מזרח ירושלים לפלסטינים, הדרך אל האינתיפאדה השנייה היתה סלולה. אינתיפאדת אל-אקצה קראו לה, כי הפעם חיפשו הפלסטינים ישועה ממקור רחב אחר, מאחר שהלאומיות הערבית שעליה הטילו את יהבם הכזיבה ולא הביאה שום תוצאה. בכך, נוסף לסכסוך פן אחר, קשה יותר לפתרון, הוא הפן הדתי.
*
אין הרי הזמן במזרח התיכון כהרי הזמן במקומות אחרים, שכן, לא תנועת כדור הארץ סביב השמש היא אשר קוצבת את חיי האנשים כאן. הזמן במזרח הזה, ערש המונותיאיזם, אינו שועה לחוקי הפיסיקה או לצוויים ארציים. הזמן כאן במזרח הוא מעל הפיסיקה ומעל ההיסטוריה, כי הוא זמן מיתולוגי. לא מקרה גם כן, כי הדגש בהמנון "התקווה" של מדינת ישראל מושם על הפן התיאולוגי, "נפש יהודי הומיה... עין לציון צופיה".

השילוב בין שני המרכיבים, נפש יהודי - לא נפש ישראלי - מחד, לבין המקום, ציון, לא יכול להיות אלא מיתי דתי. לכן, אפשר לומר כי "התקווה" היא יותר תפילה יהודית מאשר ישראלית. כאשר ההמנון, סמל המדינה, הוא תפילה יהודית, הרי שמדינה כזאת אינה יכולה להיות אלא מדינת "שריעה", הלכה יהודית, שלא מפרידה בין דת למדינה, בין מדינה למיתולוגיה.

מלחמת יוני 67' קירבה את ישראל, כמדינת הלכה, אל המקום הטעון ביותר באותה הלכה. רגשי הנחיתות הקיימים אצל כל אלה שמתקראים "חילונים" מול נושאי דגל היהדות, על סוגיהם וזרמיהם השונים, הכניסו את כולם למלכוד. ישראל, שבלעה בששת הימים את החצי השני של פלסטין, א"י אל קרבה, דמתה יותר ויותר ל"וַואוִוי בָּלע מַנְגָ'ל", שועל אשר בלע מגל, כמאמר הפתגם הערבי העממי. אין הוא יכול להשאירו בקרבו ואין הוא יכול לעכלו. גם ניסיונות הוצאתו מקרבו יהיו מלווים בפצעים ובכאבים רבים. מה עוד שהמגל הזה נושא, בין השאר, חתימות עתיקות יומין מן המורשת השועלית המיתולוגית.
*
כאשר ביקש שלמה המלך לבנות את בית המקדש, מספרת לנו האגדה הערבית, הוא נדרש לסיועה של חטיבה מצבא הג'ינים. שכן ג'ינים, שדים, חיות ורוחות השמיים היו סרים למרותו. הג'ינים שקדו לילות כימים על מלאכת חציבת הסלעים, על הניסור ועל הסיתות. הרעש שנישא בשמי העיר טרד את מנוחתם של אנשי ירושלים. נזדעקו תושבי העיר אל שלמה וטענו בפניו שאין הם יכולים לחיות כך, ושאין הם יכולים לישון בלילה מרוב הרעש שעושים הג'ינים החוצבים בסלעים.

שמע שלמה את קובלנותיהם, ודבריהם נפלו על אוזניו הקשובות. הוא פנה אל הג'ינים: האין אתם יודעים על משהו, על כלי כלשהו, שאפשר בעזרתו לחצוב בסלע בלי לעשות רעש? אחד הג'ינים ענה לו: כן, הו נביא האלוהים, אני מכיר משהו כזה. זהו סלע שנקרא סאמור, אך אינני יודע את מקום הימצאו. פנה שלמה אל הג'ינים: אתם חייבים למצוא אותו בכל דרך. אך, משאלה לא הביאו פתרון לבעיית הרעש, שטרד את מנוחת אנשי העיר, ביקש שלמה להתייעץ עם שריו.

לאחר שהרהר בדבר הוא ביקש שיביאו לו קן של נשרים עם ביצים שהוטלו בו, ושידאגו לכך שהקן יוסר ממקומו בלי שדבר בסביבת הקן, אם אבן ואם ענף, יזוז ממקומו. הקן הובא אל שלמה, והוא ציווה שהקן יושם בתוך תיבת זכוכית קשיחה, ויש אומרים כי התיבה היתה עשויה ברזל. לאחר מכן הוא ציווה להחזיר את הקן אל מקומו בתוך התיבה השקופה. בערבו של יום שב הנשר, אך לא יכול היה להגיע אל הקן. הוא ניסה להסיר את התיבה מעל הקן, אך ניסיונותיו כשלו. לאחר שנואש פרש הנשר את כנפיו, התעופף ונעלם מאחורי האופק. כל הזמן הזה צפו אנשיו של שלמה מרחוק בנעשה. למחרת היום שב הנשר כשהוא נושא ברגליו אבן, ריחף מעל הקן והשליך את האבן לכיוון הקן. התיבה נשברה ממכת האבן ונחצתה לשניים.

משראה שלמה את המחזה הוא ביקש שיביאו לו את הנשר. הג'ינים יצאו למשימה והביאו את הנשר אל שלמה וזה שאל אותו: מהיכן לך האבן הזאת שהשלכת על הקן? והנשר ענה: זוהי אבן שנמצאת בהר בקצה המגרב, המערב, ששמו סאמור. ציווה שלמה על הג'ינים להתלוות לנשר אל ההר ההוא ולהביא מן ההר אבנים שישמשו כלים לחציבה ולניסור הסלעים בירושלים, וכך היה. העבודות התבצעו מאז ללא רעש שיטריד את מנוחת אנשי העיר, מספרת האגדה.

אגדות ומיתוסים תמיד נקשרו בבניית ערים מרכזיות בתרבות האנושית, וירושלים אינה יוצאת מן הכלל הזה. רעש ומהומה שטרדו את מנוחתם של אנשי ירושלים היו כאן מאז ומתמיד, ושמא נכון לומר, מאז ולתמיד.

והנה חלפו להם ארבעה עשורים מאז שנשמעה ההוראה "בן צור, סע!" בחודש יוני 67'. האם היה בהוראה הזאת רמז כלשהו אל "אבן הצור" ההיא שנותרה על ההר, ייתכן. שכן, במהרה הדהדה הקריאה ברשתות הקשר "הר הבית בידינו", בסיומו של יום קרב.

ב"פצע וחבורה ומכה טריה" חוברה לה העיר מאז, ומשל היתה העיר לארץ כולה. פצעים, חבורות ומכות טריות שהתערבבו בה עם מכות הטוריות שפצעו את אדמתה, והציבו בה עוד חומה על ההיא הרובצת בה מימים ימימה.
*
היריות שנשמעו ב-4 בנובמבר לפני כתריסר שנים, בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב, נועדו למחוק כליל את הקו הירוק שהחל מצטייר מחדש בלב הארץ בעקבות אינתיפאדת האבנים הראשונה, שהובילה אל הסכמי אוסלו. על מנת לצייר את הקו הזה מחדש, נזקק יצחק רבין באותם ימים למשענת אזרחית, לנפש ישראלית, לא יהודית, בדמות רוב חוסם שכלל חברי סיעות ערביות בכנסת. מצדם, שמחו חברי סיעות אלה לתת לרבין את המשענת, והדגישו בכך גם הם את רצון הניתוק שלהם ממה שקורה מעבר לקו הירוק. ניתוק זה, גם אם לא יודו בו מנהיגי ציבור ערבים בארץ, מטעמים של "תקינות פוליטית פלסטינית", ממשיך להתקיים עד היום, אחרי ארבעים שנה.

רבין נרצח על רקע חילול כבוד המשפחה, חילול כבוד השבט היהודי. במלחמת השבטים, המתנהלת זה עשרות שנים בארץ, היווה הצעד האזרחי של יצחק רבין מהלך של חציית קווים שבטית. לא עוד שני מחנות, שבט יהודי מחד מול שבט ערבי שנלחמים על הארץ, כי אם מחנה ישראלי שמנסה להציל את השבט היהודי מהסכנות הטמונות בתפיסות המיתיות העומדות בבסיס קיומו השבטי. אולם, מנגד עמדו כוחות טעונים במטענים מסוג אחר, מטענים מיתולוגיים הנדחסים כחגורות נפש מתפוצצות.

צחוק הגורל הוא כי היה זה אותו רבין אשר פיקד על מחיקת הקו הירוק במלחמת יוני 67' וקירב בכך את השבט היהודי אל אותה אבן, אל אותו "סלע" ואל אותה אגדה. בכך הוא נתן לבני השבט היהודי לגעת במיתוס, וגם ליפול ברשתו. המגע עם ה"סלע", כמו גם עם מקומות טעונים אחרים, הוביל את ישראל אל מחוץ לגבולות ההיסטוריה. שהרי נאמר כי ציון היא נקודת המוצא, היא הציר, היא מרכז העולם והעולם מאמצעיתו נברא. ונאמר גם: "אבן השתייה נבראה בתחילה ושאר עפרות תבל נדבקו לה רגבים רגבים, עד שהושלמה מלאכת הארץ כולה", כפי שרש"י יודע לספר. אבן שתייה זאת, שאותה משום מה לא פוררו הג'ינים של שלמה עד עפר, תמיד עוררה שדים מרבצם והיוותה, כמו כל המתחם כולו סביבה, סלע מחלוקת לאורך ההיסטוריה של המקום.

באחד המדרשים של ר' שמעון בן יוחאי נאמר: "והמלך השני שיעמוד מישמעאל יכבוש את כל המלכויות ויבוא לירושלים... וחוצב בהר המורייה ועושה אותו מישור כולו... רואה אני את מלכם שהוא בונה לו השתחוויה על אבן השתייה".

ייתכן כי המלך הישמעאלי השני הזה גם הוא שמע משהו אודות נפלאות העיר הזאת, שכן נאמר: "מי שחפץ לראות פיסת אדמה מגן העדן, שיילך לראות את בית אל-מקדס", היא ירושלים, כדברי הנביא מוחמד, כפי שמסופר באחת המסורות. והמלך הישמעאלי הזה הוא לא אחר מאשר הח'ליף השני, עומר בן אל-ח'טאב. ואולי שמע הח'ליף שישב בחצי האי ערב, קריאה דומה לקריאת "הר הבית בידינו" ממפקדי צבאו, שכבשו את העיר בשנת 638 לספירה. המלך הישמעאלי, הח'ליף עומר, שהתפלל לבטח גם הוא בחצי האי ערב לכיוון ירושלים בטרם שונה הכיוון למכה, שם מיד את פעמיו לירושלים כדי לחזות במו עיניו במראות גן העדן.

באיגרת אחת, מתקופת הגאונים, שנשלחה מירושלים אל בני הגולה, מסופר: "בעת אשר פשטה ידם ולכדו את ארץ הצבי מיד אדום ובאו ירושלים, היו עמהם אנשים מבני ישראל, הראו להם מקום המקדש".

גם מסורות ערביות ידעו לספר פרטים דומים על האירוע הזה: כאשר הח'ליף השני, עומר בן אלח'טאב, הגיע לירושלים, הוא מצא כי שטח ההר כולו עזובה, שכן הוא שימש מזבלה עירונית לאחר החורבן. ציווה עומר, על פי המסורת, לנקות את השטח ואף השתתף בעצמו בעבודות הניקיון. לאחר מכן הוא ביקש לברר אצל כעב אל-אחבאר, היהודי המומר, שהתלווה לכוחות המוסלמים, את המיקום המדויק של ה"סלע" על-מנת לבנות את המסגד, וכעב הראה לח'ליף את המיקום המדויק.

כאשר התייעץ עומר עם כעב היכן לקבוע את המסגד, אמר לו זה לקבוע את המסגד מאחורי הסלע. למשמע עצתו זו של כעב, מוסיפה המסורת לספר, גער בו הח'ליף כשהוא טופח על חזהו ואומר: "הו כעב, אתה עדיין הולך בדרכי היהודים". שכן, קלט עומר בן אל-ח'טאב כי כעב זה, היהודי המומר, מנסה לקבוע את מיקום המסגד כך שהמתפללים יפנו בעת התפילה אל כיוון הסלע. וכל זאת משום שהסלע הוא ה"קִבְּלה", כיוון התפילה, של היהודים, והסלע בעיני היהודים משול לכעבה אצל המוסלמים, בעוד כיוון התפילה של המוסלמים שונה מזמן אל כיוון מכה. האם כעב זה רצה להמשיך להתפלל לכיוון הסלע בגלל מוצאו היהודי? ייתכן.

בסופו של דבר נבנה המסגד בחלקו הדרומי של המתחם, והמתפללים המוסלמים פונים אל הכעבה שבמכה, הקבלה של המוסלמים, ולא אל הסלע, הקבלה של היהודים, כפי שמספרות המסורות המוסלמיות.
*
ובתוך כל האנדרלמוסיה הזאת, ולא הרחק משם, שוכן לו גם קברו הקדוש של יהודי מפורסם אחר, שכנסיה מפורסמת סוככת עליו ואליה נוהרים חסידים מארבע רוחות השמיים. תחת השם "כניסת אל-קיאמה", כפי שהנוצרים מכנים אותה, הדביקו לה המסורות המוסלמיות את השם הלא מחמיא "כניסת אל-קמאמה", כלומר כנסיית הזבל, ללמדנו על המתח הדתי הקיים גם בין האיסלאם לנצרות.

המולה רבה אני פוגש בתחילתו של חודש אפריל 2007 בסמטאות הצרות של העיר העתיקה. קולות שירה והלמות תופים מהדהדים בתוך תיבת התהודה השמימית המשונה הזאת, ששמה ירושלים. אני נזכר כי 'שבת האור' היום, ורק נעניתי להזמנת חבר לביקור קצר בעיר העתיקה לשם קיום מצווה ירושלמית, מצוות ניגוב החומוס המסורתי שיצא שמעו למרחקים. אני צועד לי במעלה הסמטה, בכיוון הרובע הנוצרי, ומנסה לפלס את דרכי בתוך ההמון החוגג. המון רב היה שם, ערב רב של צבעים וגזעים, צליינים ותיירים נושאי מצלמות דיגיטליות להנצחת המעמד בחגו של ישו. למשמע הקריאות הנישאות באוויר הדחוס של הסמטאות, אני אומר לעצמי, כי ישו ודאי מתהפך בקברו, השוכן מספר מטרים משם, או שמא הוא זז באי-נחת על מושבו המרופד אי שם בשמיים, כמאמר הנוצרים.

לעתים, נדחקים הזיכרונות מן העבר הרחוק, או שהם נארזים בחבילה ונשמרים בחדרי נפש, עד שזעזועים גלובליים פורמים את האריזה והם צצים על פני השטח. דומה כי זיכרונות נוצריים כאלה שבים ומהדהדים. לפני כיבוש ירושלים ע"י הצבאות המוסלמיים, שלח אבו עוביידה, מפקד הכוחות המוסלמיים איגרת אל תושבי ירושלים: "אל הפטריארכים של אנשי איליה [ירושלים] ותושביה...אנו קוראים לכם להעיד כי אין אלוהים בלעדי אללה וכי מוחמד הוא שליח אללה... אם תיענו לקריאתנו דמכם, רכושכם וצאצאיכם יהיו אסורים עלינו, ותהיו אחים לנו. ואם תסרבו לקריאתנו, תחוייבו בתשלום ה'ג'זיה', מס גולגולת, בעוד ידנו תהיה על העליונה ואתם מושפלים. ואם תסרבו לכך, הריני מודיעכם, כי אפשוט עליכם עם אנשים שאהבת המוות שלהם גדולה יותר מאהבתכם את שתיית היין ואכילת בשר החזיר, ולא ארפה מכם עד אשר אהרוג את לוחמיכם ואקח בשבי את צאצאיכם. בחרו אם כן באחת מן השתיים".

לבסוף נכנעה ירושלים, והסכם מסירת העיר והסדרת היחסים עם הנוצרים נחתם ע"י הח'ליף עומר בן אלח'טאב. בכך עבר קברו הקדוש של ישו לידי השלטון המוסלמי, ומפתחות הכנסייה עד עצם היום הזה נמצאים בידיהם, שריד מאותם ימים בעבר. מלחמות הדת לא פסקו כאן, הם המשיכו לבעור על אש קטנה, עד אשר הגיעו הצלבנים לשחרר את הקבר הקדוש מידי שלטון "הברברים".

כאשר סבבתי בסמטאות העיר העתיקה בתחילת אפריל שנה זו, ושמעתי את הלמות התופים בחגו של ישו המתהפך בקברו, שמעתי גם הדים אחרים שקמים לתחייה מתוך זיכרונות העבר. אני מטה אוזן ומקשיב לשירת הצעירים הנוצרים המשולהבים בחגיגה, ולא מאמין למשמע אוזניי: "באל-רוח, באל-דם, נפדיכּ יא מסיח", בנשמה, בדם נפדה אותך משיח, קוראים הצעירים בקול ניחר, בהשפעת הרוחות המנשבות באזור, קריאה המנוגדת לרוח הפסוק "המכה אותך על הלחי הימנית, הטה לו גם את האחרת", רוחו של ישו. התיירים המנציחים את ההתלהבות הנוצרית לבטח ישאו את הסיסמה אל מעבר לים, כדי שתהדהד גם שם ללבות את מלחמת הדת, שתביא כליה על העולם.

אגדה ערבית אחרת מספרת, כי מלאך המוות היה חברו של שלמה המלך. כשבא יום אחד לביקור, פנה אליו שלמה ושאל: כיצד זה אתה בא אל בית ולוקח את כל אנשי הבית, בעוד אתה לא נוגע באיש בבית שלידו? ענה מלאך המוות: אתה ודאי יודע את זה טוב ממני. אני בסך הכול יושב מתחת לכס מלכות שמיים, שממנו מושלכים אלי איגרות הכוללות שמות של אנשים שאני מצווה לקחת את נשמותיהם.

יום אחד בא מלאך המוות לבקר את שלמה, שישב באותה עת עם חבר אחר שלו. מלאך המוות הביט אל החבר וחייך אליו. משהלך מלאך המוות, פנה החבר אל שלמה ושאל: מי זה, הו נביא האלוהים? "זהו מלאך המוות", ענה לו שלמה. אמר החבר: "ראיתי שהוא חייך אלי, אני מבקש ממך לצוות על הרוח שתישא אותי מכאן אל מקום רחוק בהודו". נענה שלמה לבקשת החבר והרוח נשאה אותו והשליכה אותו הרחק בהודו. כשחזר מלאך המוות לבקר את שלמה, שאל אותו שלמה מדוע הוא חייך אל החבר. "ראיתי אותו אצלך", ענה מלאך המוות, והוסיף: "אמרתי לעצמי, מה עושה כאן האיש הזה, שכן אני נצטוויתי לקחת את נשמתו במקום כלשהו רחוק בהודו", ולכן הסתכלתי עליו וחייכתי.

כך היה בעיר הזאת, בארץ הזאת, וכך הווה. והנה אנו כאן יושבים בה ורואים לנגד עינינו איך היא נחצבת ואיך מלוא הארץ רעש. כל נגיעה באדמתה מעוררת את הג'ינים מרבצם, ואלה רק מחכים כדי לפרוץ מתוך הבקבוקים, כדי לצאת במחול שדים רועש ומדמם, שאיש אינו יודע את תוצאותיו.

שלמה איננו עמנו יותר כדי לשפוט משפט צדק במלחמת ה"כולה שלי" של עובדי האבן, שאותה הותירו הג'ינים כחור שחור ואפל. רק מלאך המוות סובב לו בארץ וידיו מלאות עבודה.

והסיפור עוד לא נגמר. בדם ואש, הוא עוד יסופר.
____

פורסם: פנים, גליון 39, יוני 2007

שיתופים:



תגובות :

0 תגובות::

הוסף רשומת תגובה

 

האתר הושק באוקטובר 2008