גם חברי הכנסת הערבים, הזועקים כביכול את זעקת השפה הערבית, שותפים מלאים לקבורתה…
סלמאן מצאלחה ||
ערבי, דבר ערבית
כחלק מהדה־לגיטימציה של האזרחים הערבים, המונים כחמישית מאוכלוסיית המדינה, בשנים האחרונות נהפכה השפה הערבית לשק חבטות חביב, המשמש לפיתוח שרירי הימין הישראלי. ההתעמרות בשפה הערבית איננה רק מצד הממסד הימני, אלא גם, לצערי, מצד הערבים עצמם.
הצעת החוק המבקשת לבטל את המעמד הרשמי של השפה הערבית מוסברת כניסיון להגן על השפה העברית ולעגן בחוק את מעמדה כשפת המדינה. אין שטות גדולה מזאת. שכן אין חולק על כך, שהעברית היא שפת הרוב היהודי השולט. רוב הקיים רק בתוך הקו הירוק. באופן טבעי, שפת הרוב השליט נעשית דומיננטית במרחב הציבורי, בלא כל מאמץ ובלא צורך בחוקים. ככלל, אם הרוב מתחלף — השלטון מתחלף גם הוא, ואז גם השפה הדומיננטית מתחלפת.
גם הערבים מזלזלים בשפת אמם ונותנים יד לדחיקתה מהמרחב הציבורי. עדות לכך ניבטת מכל פינה ביישובים הערביים. השלטים והמודעות המתנוססים על בתי עסק ומשתלטים על הנוף העירוני הם כמעט על טהרת השפה העברית. ההתכתבויות של השלטון המקומי, עיריות ומועצות מקומיות, עם תושבי יישובים אלה נעשות לרוב בעברית, ולא בערבית, שפת אמם. אם כן, האחריות לדחיקת הערבית מוטלת גם עליהם.
גם חברי הכנסת הערבים, הזועקים כביכול את זעקת השפה הערבית, שותפים מלאים לקבורתה. לו היה לחברי כנסת אלה כבוד לשפה הערבית, הם היו עושים מעשה ומשמשים דוגמה. יש דרכים ראויות להנכחת השפה הערבית במרחב הציבורי. למשל, על הח"כים הערבים להתחיל לשאת את נאומיהם בכנסת בערבית בלבד. איש אינו מונע מהם לעשות כן. הם ינאמו בערבית, והכנסת תצטרך לספק אוזניות ותרגום סימולטני במליאה לשאר חברי הכנסת.
הח"כים הערבים הם חסרי דמיון. אם בהצעת חוק עסקינן, הנה הצעת חוק שמן הראוי שתוגש על ידם לכנסת: ״עקרון שיווי הזכויות לכל האזרחים מכל הגזעים, האמונות, הלשונות או המעמדות יונהג בלי כל הגבלה, בכל המגזרים של חיי הציבור במדינה. הלשון העברית והלשון הערבית תהיינה שוות בזכויותיהן ובתוקפן החוקי. שום חוק מדינה, או מנשר, או פקודה; שום מטבע או שטר כסף, או בול של המדינה, שום פרסום או רישום שהופקו על חשבון המדינה, לא יהיו בעלי תוקף אלא אם כן יוצאו באורח זהה הן בעברית והן בערבית. השימוש בעברית ובערבית יהיה בעל תוקף חוקי שווה בכנסת, בבתי המשפט, בבתי הספר, ובאופן כללי — בכל משרד או מוסד של המדינה, וכן בכל בית ספר מכל דרגה שהיא. כל משרדי המדינה יענו לכל פונה, בעל פה ובכתב, בלשון פנייתו, בין בעברית ובין בערבית״.
על הח"כים הערבים להגיש את הצעת החוק הזאת בלא דיחוי. או אז, נראה את כל הח"כים של הימין הנמנים עם הזן הבור והבזוי משתוללים בהתנגדותם להצעת החוק והם ייחשפו במערומיהם. שכן הדברים המובאים לעיל כהצעת חוק אלטרנטיבית הם ציטוטים מדברים שכתב זאב ז׳בוטינסקי במאמרו ״השאלה הערבית בלי דרמטיות״.
בסיכומו של דבר, וכפרפראזה על דברי המסית הראשי, אפשר לומר, שהימין הישראלי ״שכח מה זה להיות יהודי״ עם הדר.
אם כן, מה שנותר לעבדכם הנאמן לומר על אנשי הימין המצוי במקומותינו כיום הוא: הגיע הזמן שמישהו יעשה לכם ולמדינה הזאת זובור רציני. והמבין, ערבית, יבין.
*
פורסם: דעות-הארץ, 11 בספטמבר 2014
***
For English, press here
סלמאן מצאלחה ||
ערבי, דבר ערבית
כחלק מהדה־לגיטימציה של האזרחים הערבים, המונים כחמישית מאוכלוסיית המדינה, בשנים האחרונות נהפכה השפה הערבית לשק חבטות חביב, המשמש לפיתוח שרירי הימין הישראלי. ההתעמרות בשפה הערבית איננה רק מצד הממסד הימני, אלא גם, לצערי, מצד הערבים עצמם.
הצעת החוק המבקשת לבטל את המעמד הרשמי של השפה הערבית מוסברת כניסיון להגן על השפה העברית ולעגן בחוק את מעמדה כשפת המדינה. אין שטות גדולה מזאת. שכן אין חולק על כך, שהעברית היא שפת הרוב היהודי השולט. רוב הקיים רק בתוך הקו הירוק. באופן טבעי, שפת הרוב השליט נעשית דומיננטית במרחב הציבורי, בלא כל מאמץ ובלא צורך בחוקים. ככלל, אם הרוב מתחלף — השלטון מתחלף גם הוא, ואז גם השפה הדומיננטית מתחלפת.
גם הערבים מזלזלים בשפת אמם ונותנים יד לדחיקתה מהמרחב הציבורי. עדות לכך ניבטת מכל פינה ביישובים הערביים. השלטים והמודעות המתנוססים על בתי עסק ומשתלטים על הנוף העירוני הם כמעט על טהרת השפה העברית. ההתכתבויות של השלטון המקומי, עיריות ומועצות מקומיות, עם תושבי יישובים אלה נעשות לרוב בעברית, ולא בערבית, שפת אמם. אם כן, האחריות לדחיקת הערבית מוטלת גם עליהם.
גם חברי הכנסת הערבים, הזועקים כביכול את זעקת השפה הערבית, שותפים מלאים לקבורתה. לו היה לחברי כנסת אלה כבוד לשפה הערבית, הם היו עושים מעשה ומשמשים דוגמה. יש דרכים ראויות להנכחת השפה הערבית במרחב הציבורי. למשל, על הח"כים הערבים להתחיל לשאת את נאומיהם בכנסת בערבית בלבד. איש אינו מונע מהם לעשות כן. הם ינאמו בערבית, והכנסת תצטרך לספק אוזניות ותרגום סימולטני במליאה לשאר חברי הכנסת.
הח"כים הערבים הם חסרי דמיון. אם בהצעת חוק עסקינן, הנה הצעת חוק שמן הראוי שתוגש על ידם לכנסת: ״עקרון שיווי הזכויות לכל האזרחים מכל הגזעים, האמונות, הלשונות או המעמדות יונהג בלי כל הגבלה, בכל המגזרים של חיי הציבור במדינה. הלשון העברית והלשון הערבית תהיינה שוות בזכויותיהן ובתוקפן החוקי. שום חוק מדינה, או מנשר, או פקודה; שום מטבע או שטר כסף, או בול של המדינה, שום פרסום או רישום שהופקו על חשבון המדינה, לא יהיו בעלי תוקף אלא אם כן יוצאו באורח זהה הן בעברית והן בערבית. השימוש בעברית ובערבית יהיה בעל תוקף חוקי שווה בכנסת, בבתי המשפט, בבתי הספר, ובאופן כללי — בכל משרד או מוסד של המדינה, וכן בכל בית ספר מכל דרגה שהיא. כל משרדי המדינה יענו לכל פונה, בעל פה ובכתב, בלשון פנייתו, בין בעברית ובין בערבית״.
על הח"כים הערבים להגיש את הצעת החוק הזאת בלא דיחוי. או אז, נראה את כל הח"כים של הימין הנמנים עם הזן הבור והבזוי משתוללים בהתנגדותם להצעת החוק והם ייחשפו במערומיהם. שכן הדברים המובאים לעיל כהצעת חוק אלטרנטיבית הם ציטוטים מדברים שכתב זאב ז׳בוטינסקי במאמרו ״השאלה הערבית בלי דרמטיות״.
בסיכומו של דבר, וכפרפראזה על דברי המסית הראשי, אפשר לומר, שהימין הישראלי ״שכח מה זה להיות יהודי״ עם הדר.
אם כן, מה שנותר לעבדכם הנאמן לומר על אנשי הימין המצוי במקומותינו כיום הוא: הגיע הזמן שמישהו יעשה לכם ולמדינה הזאת זובור רציני. והמבין, ערבית, יבין.
*
פורסם: דעות-הארץ, 11 בספטמבר 2014
***
For English, press here
0 תגובות::
הוסף רשומת תגובה