סלמאן מצאלחה
כל מי שדורש שוויון אזרחי מלא ונושא את הסיסמה ״מדינת כל אזרחיה״ חייב לעמוד מאחורי צירוף המלים שהוא זורק לחלל האוויר. הוא חייב למלא את הסיסמה הזו בתוכן ולעמוד על העקרון האזרחי הזה עד תום.
בשנים האחרונות, וכחלק מן האג׳נדה האזרחית הישראלית הראויה לכל שבח, פתח העיתון החשוב הזה את שעריו לכותבים ערבים בעלי דעות מגוונות. בכך הוא ממלא תפקיד רב חשיבות בשיח התרבותי והפוליטי הישראלי. שכן, עם ״האנשים החושבים״ שהעיתון פונה אליהם הוא החליט לכלול, ובצדק כמובן, את הערבים אזרחי המדינה.
אולם לעתים, כנראה בצורה לא מודעת, חוטא ״הארץ״ לאג׳נדה הישראלית האזרחית שלשמחתנו הוא נושא את דגלה באדיקות רבה.
הנה לכם דוגמה לכשל מן הסוג הזה. מאמר המערכת, ״פוליטיזציה בקולנוע״, שהתפרסם ביום ששי האחרון התיימר לצאת נגד הפוליטיזציה בקולנוע ונגד התערבות משרד התרבות בנושא הצגת סרטה של סוהא עראף בפסטיבל בינלאומי.
ובכן, בסוגיה הנ״ל אין מדובר כלל בפוליטיזציה או בהתערבות כלשהי בתכנים של הסרט. הבמאית, אזרחית ערביה ישראלית, הגישה לקרן לעידוד הקולנוע הישראלי בקשה למימון סרט ישראלי. היא קיבלה את המימון על סמך הקריטריונים האלה. איש לא ביקש לכבול את ידיה, להטיל צנזורה או להתערב בתכנים של הסרט ״הישראלי״ שלה. איש גם לא מנע ממנה להציג את עצמה בזהותה כערביה או כפלסטינית.
הבעיה נמצאת במקום אחר לגמרי. אנשי תרבות בקרב אזרחי ישראל הערבים כורתים לא אחת ובמו ידיהם את הענף עליו הם יושבים. מצד אחד הם דורשים ובצדק שוויון בהקצאת תקציבים לפעילות וליצירה התרבותית, אך בהמשך הדרך הם מרוקנים במו ידיהם את ישראל מן הפן הערבי שהוא חלק בלתי נפרד ממנה.
חובתה של המדינה לעודד ולממן את היצירה התרבותית, גם זו של הערבים הפלסטינים אזרחי המדינה. יחד עם זאת, לא יכולים היוצרים שקיבלו מימון ממשלמי המיסים הישראלים, יהודים וערבים כאחד, להתנער מהמחוייבות שלהם כלפי משלמי המיסים ולהציג את יצירתם בעולם תחת שמה של מדינה אחרת.
אנשי תרבות ערבים היושבים על הגדר, רגל פה רגל שם, כורתים את הגדר עליה הם יושבים. שכן, כאשר הם מתנערים מן ההשתייכות למדינת ישראל, הרי שהם מרוקנים במו ידיהם את ישראל מן הנוכחות הערבית, מנוכחותם שלהם בה. בכך, הם מחזקים את היותה של ישראל ״יהודית״ טהורה, נטולת ערבים ונטולת תרבות ערבית ופלסטינית.
לכן, הגישה צריכה להיות הפוכה. יש להדגיש מעל כל במה, כאן ובעולם הרחב, שהערבים כאן הם חלק בלתי נפרד מישראל. לא זו אף זו: כל היצירה התרבותית הערבית והפלסטינית שלהם היא חלק בלתי נפרד מהיצירה הישראלית שראויה לקבל מימון ממלכתי. הרי, זוהי גם הסיבה לכך שהם דורשים, ובצדק רב, את השוויון בתקציבים בכל תחומי החיים.
כל מי שדורש שוויון אזרחי מלא ונושא את הסיסמה ״מדינת כל אזרחיה״ חייב לעמוד מאחורי צירוף המלים שהוא זורק לחלל האוויר. הוא חייב למלא את הסיסמה הזו בתוכן ולעמוד על העקרון האזרחי הזה עד תום.
זאת ועוד. כל הפתרונות הפוליטיים של הסיכסוך הישראלי-פלסטיני כפי שהם מוצגים על-ידי כל הנציגים הערבים, על שלל תנועותיהם, בכנסת ישראל מדגישים את שייכות אזרחי ישראל הערבים למדינת ישראל. לכן, מאבקם לשוויון מלא הוא מאבק אזרחי כלל ישראלי. ההתנהגות הבדלנית נוגדת באופן יסודי את המאבק לשוויון אזרחי. רק בהצגת המאבק העקרוני בצורה הזו יוכלו אזרחי ישראל הערבים לזכות באהדתן ובתמיכתן של שכבות רבות בקרב האזרחים היהודים.
למה הדבר דומה? ובכן, שוו בנפשכם את הסיטואציה הבאה: לו חברי-כנסת ערבים היו מוזמנים להשתתף בכנס פרלמטרים בינלאומי הם לבטח היו מופיעים תחת שמה של ישראל ולא היו מופיעים בזירה בינלאומית תחת שם פלסטין. שכן, דבר כזה היה נראה מאוד מגוחך. לו היו מתנערים מהשתייכותם לישראל בכנס בינלאומי, הם לבטח לא היו זוכים למאמר מערכת אוהד בעיתון החשוב הזה. הלא כן?
*
סלמאן מצאלחה ||
רגל פה רגל שם
בשנים האחרונות, וכחלק מן האג׳נדה האזרחית הישראלית הראויה לכל שבח, פתח העיתון החשוב הזה את שעריו לכותבים ערבים בעלי דעות מגוונות. בכך הוא ממלא תפקיד רב חשיבות בשיח התרבותי והפוליטי הישראלי. שכן, עם ״האנשים החושבים״ שהעיתון פונה אליהם הוא החליט לכלול, ובצדק כמובן, את הערבים אזרחי המדינה.
אולם לעתים, כנראה בצורה לא מודעת, חוטא ״הארץ״ לאג׳נדה הישראלית האזרחית שלשמחתנו הוא נושא את דגלה באדיקות רבה.
הנה לכם דוגמה לכשל מן הסוג הזה. מאמר המערכת, ״פוליטיזציה בקולנוע״, שהתפרסם ביום ששי האחרון התיימר לצאת נגד הפוליטיזציה בקולנוע ונגד התערבות משרד התרבות בנושא הצגת סרטה של סוהא עראף בפסטיבל בינלאומי.
ובכן, בסוגיה הנ״ל אין מדובר כלל בפוליטיזציה או בהתערבות כלשהי בתכנים של הסרט. הבמאית, אזרחית ערביה ישראלית, הגישה לקרן לעידוד הקולנוע הישראלי בקשה למימון סרט ישראלי. היא קיבלה את המימון על סמך הקריטריונים האלה. איש לא ביקש לכבול את ידיה, להטיל צנזורה או להתערב בתכנים של הסרט ״הישראלי״ שלה. איש גם לא מנע ממנה להציג את עצמה בזהותה כערביה או כפלסטינית.
הבעיה נמצאת במקום אחר לגמרי. אנשי תרבות בקרב אזרחי ישראל הערבים כורתים לא אחת ובמו ידיהם את הענף עליו הם יושבים. מצד אחד הם דורשים ובצדק שוויון בהקצאת תקציבים לפעילות וליצירה התרבותית, אך בהמשך הדרך הם מרוקנים במו ידיהם את ישראל מן הפן הערבי שהוא חלק בלתי נפרד ממנה.
חובתה של המדינה לעודד ולממן את היצירה התרבותית, גם זו של הערבים הפלסטינים אזרחי המדינה. יחד עם זאת, לא יכולים היוצרים שקיבלו מימון ממשלמי המיסים הישראלים, יהודים וערבים כאחד, להתנער מהמחוייבות שלהם כלפי משלמי המיסים ולהציג את יצירתם בעולם תחת שמה של מדינה אחרת.
אנשי תרבות ערבים היושבים על הגדר, רגל פה רגל שם, כורתים את הגדר עליה הם יושבים. שכן, כאשר הם מתנערים מן ההשתייכות למדינת ישראל, הרי שהם מרוקנים במו ידיהם את ישראל מן הנוכחות הערבית, מנוכחותם שלהם בה. בכך, הם מחזקים את היותה של ישראל ״יהודית״ טהורה, נטולת ערבים ונטולת תרבות ערבית ופלסטינית.
לכן, הגישה צריכה להיות הפוכה. יש להדגיש מעל כל במה, כאן ובעולם הרחב, שהערבים כאן הם חלק בלתי נפרד מישראל. לא זו אף זו: כל היצירה התרבותית הערבית והפלסטינית שלהם היא חלק בלתי נפרד מהיצירה הישראלית שראויה לקבל מימון ממלכתי. הרי, זוהי גם הסיבה לכך שהם דורשים, ובצדק רב, את השוויון בתקציבים בכל תחומי החיים.
כל מי שדורש שוויון אזרחי מלא ונושא את הסיסמה ״מדינת כל אזרחיה״ חייב לעמוד מאחורי צירוף המלים שהוא זורק לחלל האוויר. הוא חייב למלא את הסיסמה הזו בתוכן ולעמוד על העקרון האזרחי הזה עד תום.
זאת ועוד. כל הפתרונות הפוליטיים של הסיכסוך הישראלי-פלסטיני כפי שהם מוצגים על-ידי כל הנציגים הערבים, על שלל תנועותיהם, בכנסת ישראל מדגישים את שייכות אזרחי ישראל הערבים למדינת ישראל. לכן, מאבקם לשוויון מלא הוא מאבק אזרחי כלל ישראלי. ההתנהגות הבדלנית נוגדת באופן יסודי את המאבק לשוויון אזרחי. רק בהצגת המאבק העקרוני בצורה הזו יוכלו אזרחי ישראל הערבים לזכות באהדתן ובתמיכתן של שכבות רבות בקרב האזרחים היהודים.
למה הדבר דומה? ובכן, שוו בנפשכם את הסיטואציה הבאה: לו חברי-כנסת ערבים היו מוזמנים להשתתף בכנס פרלמטרים בינלאומי הם לבטח היו מופיעים תחת שמה של ישראל ולא היו מופיעים בזירה בינלאומית תחת שם פלסטין. שכן, דבר כזה היה נראה מאוד מגוחך. לו היו מתנערים מהשתייכותם לישראל בכנס בינלאומי, הם לבטח לא היו זוכים למאמר מערכת אוהד בעיתון החשוב הזה. הלא כן?
*
גירסה של המאמר התפרסמה ב- ״הארץ״, 17 באוגוסט 2014
0 comments:
הוסף רשומת תגובה