סלמאן מצאלחה ||

כל הטרגדיה על רגל אחת

מאז ששני העמים, היהודי והפלסטיני, נפגשו בעימות בארץ הקטנה הזו הם טרודים ללא הרף בנסיון לברר את משמעות המושג מולדת. דומה, כי המושג הזה הוא אחד הנפיצים ביותר בשיח של שניהם.

אולם שורש הטרגדיה נעוץ בתפיסה מנוגדת של המושג עצמו. ההתנגשות בין שתי התפיסות היא בלתי נמנעת ובלתי פתירה לעת עתה. היא מסתכמת בכך שבמולדת הזו יש יותר מדי מולדת ולאום יהודי ופחות מדי מולדת ולאום פלסטיני. התפיסה היהודית מרחיבה את המושג ואת המולדת בעיני הפרט, ומנגד התפיסה הערבית הפלסטינית מצמצמת אותם בעיניו. אפשר לומר, כי היהודי קשור פחות לאדמה ספיציפית בתוך המרחב של המולדת. הוא קשור למה שהמרחב בכללותו מסמל. מן הצד השני, הפלסטיני קשור יותר מדי לאדמה. ליתר דיוק, הוא קשור לחלקת אדמה ספיציפית המתוחמת בגבולות כפר הולדתו, איזור הולדת הוריו ומשפחתו ותו לא.

״למדתי את כל המלים ופירקתי אותן,/ כדי להרכיב מילה בודדת -/ המולדת", כתב המשורר הלאומי הפלסטיני המנוח, מחמוד דרוויש, בעודו יושב בגלות ביירות. אולם כאשר שב לפלסטין עם אנשי אש״ף, בעקבות הסכמי אוסלו, הוא גילה שאינו שייך ל״פלסטין״ הזו שחזר אליה. מתברר, כי המושג מולדת בעיניו מצביע על משהו אחר לגמרי. בראיונות שנתן לאחר שובו לארץ הוא פתח את סגור ליבו והצהיר שהוא מרגיש זר בעזה. לא זו אף זו, הוא אמר לכתב ה״ניו יורק טיימס״ שרמאללה איננה המולדת שלו. במלים אחרות, המולדת של המשורר ה״לאומי״ הפלסטיני היא מקום קטן ומתוחם במקום אחר.

התפיסה המנוגדת הזו של המושג בולטת במיוחד בניידות האזרחים בתוך הארץ. אפשר לבקש דוחות של הלמ״ס על מעבר תושבים ממקום למקום במדינת ישראל ולהשוות בין יהודים לבין ערבים. למי שיעשה השוואה כזו מצפה הפתעה. שכן, יהודי יכול לקום יום אחד ולעקור עם משפחתו בחיפוש אחר פרנסה, שיפור מקום המגורים, איכות החיים וכיוצא בזה. הוא יכול לעבור מירוחם לדימונה, מחולון לאשקלון, מרעננה לחדרה ולגדרה וכן הלאה. שם, במקום החדש, הוא יחיה, ימצא לו שכנים וחברים ואיש לא יראה בו זר.

מן הצד השני, הגבר הערבי לא משנה את כתובתו בארץ שהוא קורא לה ״מולדת״. אזרח ערבי לא יעבור מטייבה לטירה, לא מקלנסואה לאום אלפחם, לא מעראבה לסח׳נין, לא מנצרת לטמרה ולא מטמרה לאעבלין. הדבר קשור לדרך בה תופס הערבי את השייכות למקום, ואת הדרך בה תושבי המקום תופסים אותו.  המבנה החברתי הערבי מתבסס על לכידות שבטית ועדתית ולא על לכידות לאומית. הערבי מטירה לא יעבור לאום אלפחם, עיר ערבית שכל תושביה מוסלמים כמוהו, כיוון שהוא ייתפס בעיני אנשי המקום כזר שאינו שייך למקום. ואם כזה הוא היחס בין ערבים מוסלמים לבין עצמם, קל לשער את מידת הניכור ההדדית כאשר מדובר בנוצרי מפסוטה או דרוזי מבית ג׳ן, למשל.

הנה עוד דוגמה שמבטאת את התפיסה המצמצמת של המולדת. הסופר והעתונאי סייד קשוע חי שנים רבות בעיר ירושלים והקים בה משפחה. יחד עם זאת, הוא מצהיר בפה מלא שהמולדת שלו במקום אחר: ״ייתכן שהייתי צריך לעזוב את הכפר על מנת להבין כמה עמוקה המצוקה שבה הוא שרוי... חי אלוהים שכולי דאגה לטירה, המולדת שלי, מקום מגוריהם של בני משפחתי.״ (״חופש הבחירה באבדון״, הארץ, 02.10.2013).

כדי להמחיש את עומק הניגוד בין שתי התפיסות אפשר לצטט, מן הצד השני, את מלות השיר ”מולדת” של אהרן שבתאי: ״בכל גרגיר מדן ועד אילת משתרעת המולדת / ואיני מצוי בשום מקום זולת המולדת.../ כי אהרן כי אהרן כי אהרן הוא רק במודלת״. כך מזדקרת לה התהום הפעורה בין שתי התפיסות, הערבית המצמצמת והיהודית המרחיבה.

וזוהי כל הטרגדיה על רגל אחת, ואידך זיל גמור.
*
 For English, press here