אסמא אגבארייה זחאלקה || רשימה ערבית משותפת? לא תודה

הרשימה המשותפת משמרת את הנחשלות של החברה הערבית. היא מקבלת עליה את החמולתיות והדתיות ששולטות בכיפה, את דיכוי הנשים ואת האלימות הפושה, ואף עושה שימוש במנגנונים החברתיים הקיימים כדי לגרוף קולות. 

אסמא אגבארייה זחאלקה || 

רשימה ערבית משותפת? לא תודה

בבחירות 2015 אין אג'נדה. האידיאולוגיה הלאומית לעומת זאת זוכה לעדנה. המחנות התפלגו בהתאם ללאום והתבצרו בו. מפלגת הרצוג־לבני נקראת המחנה הציוני, אך התוכן היחיד של הציונות שם הוא הכותרת "רק לא ביבי". לא שומעים אג'נדות מדיניות וכלכליות ברורות, שאותה ציונות אמורה לקדם. מלות הקסם "המחנה הציוני" נועדו לקרוץ לימין, לומר לו, "אנחנו אתכם, אנחנו אתם, הערבים הם לא חלק מהקומבינה, אנחנו לא בוגדים". והם לא מאוד רחוקים מן האמת. הרי במלחמה בקיץ הם תמכו בנתניהו עד הסוף, ויתמכו בו גם בעתיד. שניהם אף ישבו בממשלות נתניהו, לפני שנהיה כה מאוס בעיניהם.

הערבים הוכרחו להתכנס במחנה הלאום שלהם, בעיקר בגלל המהלך של אביגדור ליברמן להעלאת אחוז החסימה ובשל החשש מהירידה העקבית בהצבעה ברחוב הערבי, נוכח אוזלת ידם של נציגיהם בכנסת. ושוב, חוץ מעצם האחדות אין אג'נדה ברורה — לא לגבי הטיפול בבעיות של החברה הערבית, ולא לגבי החברה בכלל. ההתלכדות השבטית משדרת מסר קשה שאנחנו, הערבים, מסכימים להידחק לפינה שאליה דחף אותנו הימין. אתם, הערבים, תתעסקו בענייני הערבים. אתם מחוץ למדינה, אם לא פיזית, אז פוליטית.

יש מי שמשלים את עצמם שהמחנה הערבי והמחנה הציוני ישתפו פעולה כמו בימי אוסלו העליזים. סליחה, מה היה עליז באותם ימים? הרי הסכמי אוסלו התפוצצו והתגלו כתרמית גדולה. ואילו האמת שממנה בורחים כולם היא שדווקא החיבור ההוא בין הערבים לשמאל היהודי היה בין הגורמים שתרמו לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. המסר ברור עד היום: לא ניתן לערבים לקבוע את גורל המדינה היהודית. ואם זה לא מספיק ברור, נחוקק את חוק הלאום ואם נוכל גם להדיר את הערבים מהכנסת, מה טוב.

כך, במקום להעניש את הימין, הענישו את הערבים. אהוד ברק, שנבחר ב–99' במידה רבה בזכות קולות הערבים, הגדיל לעשות כשקבע שאין פרטנר ושלח את הימין לשלוט לנצח. לא רק שהקשר עם הערבים נגדע, אלא שבכך השמאל חרץ את דינו. הרי אין לו יכולת להגיע לשלטון בלי הערבים. מצד אחר, נראה שהוא מעדיף את הפיוס הלאומי עם הימין והמתנחלים, על קשר עם הערבים, גם במחיר אובדן השלטון. זאת, אלא אם הערבים יתנדבו להמליץ על יצחק הרצוג (שתמך במלחמה) בשם הערך הלא קדוש של הרע במיעוטו.

ומה מציע אותו רע במיעוטו? מחוות של אמון לרשות הפלסטינית, ובמלים אחרות — נחזור 20 שנים אחורה לתחילת שנות ה–90. אז עוד היה על מה לבנות ואילו היום, מרוב התנחלויות והפקעות, לא נותר איפה לבנות את המדינה הפלסטינית. אותו רע במיעוטו — אין לו בעיה לתקוף בעזה או איראן, או לתמוך בכל דבר שהימין רוצה לעשות, רק בגיבוי בינלאומי בבקשה. הבשורה על פי הרצוג לא נושאת תקוות גדולות.

כשמציעים לי לתמוך ברשימה הערבית, אני כמעט נעלבת. למה עלי להצביע לערבים? כי אני ערבייה? כי אני שמאלנית? למה ולמי אני מצביעה בדיוק? לאוסף של מפלגות שכל ייחודן הוא אחדותן וערביותן? מצפים ממני להכריז שאני שייכת לשבט, לסקטור שיש לו בעיות מיוחדות, כמו חרדים למשל, ולוותר על הזכות להיות אזרחית שווה במדינה, שפועלת להשפיע על דעת הקהל וההחלטות של המדינה הנוגעות למלחמה, לשלום ולכלכלה.

בעבר הלאומיות הערבית הביעה רעיונות מתקדמים של שחרור מהקולוניאליזם, אך מאז קמו העמים על המשטרים הלאומיים שלהם. אני לא קונה את הלאומיות הערבית או כל לאומיות אחרת, כפלטפורמה לשלטון. ואם ניכנס רגע לעומק התכנים של המפלגות המרכיבות את הרשימה הזאת, נמצא שם את תומכי אסד וא־סיסי ואבו מאזן דרים בשכנות טובה עם תומכי האחים המוסלמים וחמאס. ומה אם אני בעד זרם שלישי, גם אם הוא עוד לא גדול ומשפיע, אך קיים ובועט? האם עלי לקבל את התכתיב של הכוחות הפוליטיים, ולוותר על המאבק ועל החלום להקים זרם אחר? לא, תודה.

הרשימה המשותפת משמרת את הנחשלות של החברה הערבית. היא מקבלת עליה את החמולתיות והדתיות ששולטות בכיפה, את דיכוי הנשים ואת האלימות הפושה, ואף עושה שימוש במנגנונים החברתיים הקיימים כדי לגרוף קולות.

אלה מבין המצביעים היהודים שמתכוונים להצביע לרשימה הערבית, עושים זאת בשם המאבק נגד הגזענות ולמען הסולידריות. אך כיצד יהיה ניתן להיאבק בגזענות אם הרשימה עצמה היא ערבית באופיה ובהרכבה? הרשימה, למעשה, מבקשת להכפיף יהודים למרותם של הערבים. למצביעים היהודים ששוקלים להצביע לה אני רוצה לומר: לא מתקנים עוול בעוד עוול. רק רשימה המתבססת על יסוד השוויון בהרכבה, בענייניה ובקהלים שאליהם היא פונה תהווה תיקון. זה יצטרך להיות מלווה במאבק אמיץ בפונדמנטליזם, הן ברחוב הערבי והן היהודי. עלינו להראות כאן, בתוך ישראל, שערבים ויהודים יכולים להיות פרטנרים לרשימה אחת, לפני שבאים לפתור את הסכסוך הגדול. זאת תהיה תשובה נחרצת לטענה מימין, שאין פרטנר. כך תיסלל הדרך לשמאל אמיתי, יהודי ערבי, להגיע לשלטון ולשנות את המציאות.
*
הארץ, 2 במארס 2015