דימיטרי שומסקי || האיסלאם - טרוריסטי או סובלני?

תגובה:

דימיטרי שומסקי ||

האיסלאם - טרוריסטי או סובלני?

כשקראתי את קביעתו הנחרצת של סלמאן מצאלחה, "שורשי הטרור מצויים באיסלאם" ("הארץ", 21.1), לא יכולתי שלא להיזכר בקביעה נחרצת לא פחות של זאב ז'בוטינסקי.


באחד ממאמריו הרבים שמעולם לא תורגמו לעברית כתב ז'בוטינסקי: "באירופה רווחת דעה לא נכונה לגבי הקנאות המוסלמית. לאמיתו של דבר, יש בקנאות זו הרבה יותר כבוד כלפי קודשו של האחר מאשר בסובלנות האירופית. מוסלמי הוא איש מאמין בעצמו, היודע להתייחס ביראת כבוד גם לאמונתו של האחר" ("חדשות אודסה", 14.2.1909).

שתי קביעות אלו, שביניהן מפרידות כמאה שנה שבהן השתנה מקצה אל קצה גורל העולם המוסלמי בכלל וגורלו של העולם הערבי בפרט, משקפות שני דימויים קוטביים של האיסלאם. כיאה לדימויים, יש בכל אחד מהם משום העצמה מופרזת של גרעין המציאות ההיסטורית בת הזמן. קביעתו של מצאלחה, "שורשי הטרור מצויים באיסלאם", מתבססת על מציאות שבה השחקנים ההיסטוריים הראשיים המדברים בשם האיסלאם הם הרוצחים מדאעש ומאל־קאעדה ותומכיהם בעולם. דברי ההערצה של ז'בוטינסקי על הסובלנות המוסלמית נכתבו, לעומת זאת, בעת שבקרב העילית האינטלקטואלית הערבית קיננו תקוות וציפיות גדולות לנוכח השינויים החוקתיים המהפכניים שהתחוללו במדינה המוסלמית הגדולה באותה עת — טורקיה העותמאנית — ודובריו הבולטים של האיסלאם, שמאז צללו בתהום הנשייה, נשאו מסר של הומניות, שוויון וקידמה.

מי זוכר כיום, למשל, את שמו של מוחמד רשיד רידא (1865–1935), הוגה דעות מוסלמי ערבי ליברלי, שהשקיע מאמץ אינטלקטואלי כביר כדי ליישב בין יסודות האיסלאם למחשבה המדינית הדמוקרטית. כתלמידם הנאמן של ג'מאל א־דין אל־אפגני ומוחמד עבדה — חסידיה הדגולים של הרפורמה באיסלאם, שהטיפו נגד עריצות היחיד ובעד שלטון העם בעיתון המהפכני "אל־ערוה אל־ותקא" שהוציאו בפריז בשנות ה–80 של המאה ה–19 — הציג רידא לבריטים ב–1915 את "חוק היסוד הכללי של האימפריה הערבית".

מסמך זה הבטיח שוויון אזרחי אינדיווידואלי וקולקטיבי מוחלט בין מוסלמים למי שאינם מוסלמים, ואף קבע שבמדינה הערבית תונהג הפרדה של ממש בין הרשות הדתית לרשות הפוליטית: "(הנשיא) ינהל את העניינים האזרחיים והפוליטיים... החליף ינהל את כל הענייניים הדתיים... מושב החליפות יהיה במכה ומושב נשיאות הממשלה ומועצת הנציגים (שייבחרו בכל רחבי האימפריה) בדמשק". ב–1923, בספרו "החליפות או האמאמות הגדולה", פרש רידא את משנתו המדינית ביתר שלמות וקבע, כי "שלטון האומה בידיה, ניהול ענייניה צריך להתבסס על עקרון ההתייעצות עם נציגי העם, ומשטרה — סוג של רפובליקה" (מצוטט ממחקר שערך פרופ' אליעזר טאובר).

תפישתו המדינית של רידא, שאימוצה עשוי היה לספק תשתית טובה לקידום הדרגתי של המודרניזציה בחברה הערבית, נועדה למימוש במדינת לאום ערבית רחבת ידיים. לטוב או לרע, שכן במאתיים השנים האחרונות לא הומצאה מסגרת מדינית המתאימה לצורכי המודרנה יותר מזו של מדינת הלאום. אבל מעצמות המערב לא היו יכולות לקבל בשום אופן הקמת מדינה ערבית אחת ומאוחדת, משום שהדבר היה נוגד בתכלית את האינטרסים של ההגמוניה המערבית הקולוניאליסטית במזרח התיכון.

התוצאה העגומה היא שבתחילת המאה ה–21 האומה הערבית אינה רק משוללת הגדרה עצמית לאומית, אלא שהיא היחידה מבין עמי תבל שהעדר הגדרתה העצמית חומק שוב ושוב מעיני הקהילה הבינלאומית. לערבים, כידוע, יש (כמעט) 22 מדינות, אבל מעטים נותנים את דעתם על כך שמבחינת האומה הערבית ריבוי המדינות הערביות כלל אינו ברכה. זוהי קללה של פיצול חסר היגיון לישויות פוליטיות מלאכותיות, שמעמיק ביתר שאת את הפיצולים השבטיים הפנימיים בכל אחת מהן ומפרה את הקרקע שעליה צומחות תפישות פאן־איסלאמיסטיות רדיקליות, המספקות לערבי מן השורה — בסעודיה, בצרפת או בפלסטין — את התחושה (האשלייתית) של שייכות מיוחלת לגוף האומה האיסלאמית המאוחדת.

איזו קביעה נכונה, אם כן — "שורשי הטרור מצויים באיסלאם", או "בקנאות המוסלמית יש הרבה יותר כבוד כלפי קודשו של האחר מאשר בסובלנות האירופית"? הדעת נותנת כי שתיהן נכונות, אבל לחלופין אפשר לומר ששתיהן שגויות. כמו מכל מערכת מורכבת של אמונות ודעות, גם מן האיסלאם אפשר לחלץ את גרעין הטרור או את גרעין הסובלנות — הכל בכפוף למציאות היסטורית משתנה.

דבר אחד, עם זאת, נותר ודאי ובטוח: מי שימשיכו לשנן שוב ושוב, כי שורשי הטרור מצויים באיסלאם רק ירחיקו את הרגע שבו יצמחו מחדש מתוך האיסלאם ניצני הסובלנות וחופש המחשבה. ניצנים אלה, מבית מדרשם של מוחמד עבדה ורשיד רידא, נגדעו באבם עם השתלטות הקולוניאליזם המערבי על המרחב הערבי.
*
הארץ, 22.02.2015