סייד קשוע || בשביל הילדים של כולנו

תגובה: הרשימה המשותפת, בהחלט כן

סייד קשוע ||

בשביל הילדים של כולנו

סלמאן היקר,

ראשית אני מקווה ששלומך טוב, ושעוד ייצא לנו להיפגש שוב בירושלים. סלח לי שאני כותב לך מעל גבי העיתון ולא במכתב אישי. אלא שהפעם הרגשתי שזוהי חובתי לפרסם את מכתב התגובה למאמרך האחרון ("למה אצביע למרצ" מאת סלמאן מצאלחה, "הארץ" 13.3), בתקווה שתלך שוב בדרכו של משה דיין ותשנה את דעתך. לאו דווקא בעניין ההצבעה למרצ, אלא בעיקר בשל ההשוואה הגסה, שלטעמי אין לה אחיזה במציאות, שערכת בין בל"ד לישראל ביתנו, ובין התנועה האיסלאמית לבית היהודי.


אני בטוח שאתה מכיר את דעתי על לאומנות ואף לאומיות, ואת עמדתי כלפי דת ומפלגות דתיות. אך כשקראתי את מאמרך חשתי שאתה עושה עוול גדול, לא רק לרשימה הערבית המשותפת, אלא בעיקר לקוראי עיתון זה.

תהיתי מדוע בחרת להשוות את התנועה האיסלאמית לבית היהודי ולא לתנועה דתית אחרת כגון ש"ס. מדוע בחרת להשוות את הלאומיות של בל"ד דווקא לישראל ביתנו, ולא ללאומיות של המחנה הציוני ואף זו של מרצ.

האם התנועה האיסלאמית ונציגיה מבקשים לשלוט בעם אחר? דוגלים בכיבוש ומסלקים עמים אחרים מאדמתם בשל הבטחה שניתנה בספרי קודש?

תיאורך את אנשי בל"ד כאנשי ישראל ביתנו היתה הטעיה וזריית חול בעיני הקוראים. ייתכן שכמה מתומכי בל"ד חוטאים בלאומנות, אך ההשוואה בין בל"ד ומצעה למפלגתו של אביגדור ליברמן היא חטא גדול. כיצד אתה משווה תנועה שסיסמתה "מדינת כל אזרחיה" למפלגה שלא מחשיבה את הערבים כאזרחים אלא כאיום דמוגרפי, גיס חמישי ונציגי טרור בכנסת ישראל?

מתי שמעת חבר כנסת מבל"ד קורא להשמדת ישראל, או קורא לסילוק אזרחים מהמדינה? לצערי, היתה במאמרך הסתה שהזכירה לרגעים את משנתו של ליברמן נגד הערבים.

שאלוהים יסלח לך ידידי על כך שאתה מביא אותי לגונן על מפלגה דתית ועל אחרת, לאומית. אף, שאגב תהייתך, כן — למיעוט נרדף יש לעשות הנחות לפחות כשזה מגיע ללאומיות. "רק שתקום כבר מדינה פלסטינית", אמר לי פעם חבר טוב תומך בל"ד כשהאשמתי אותו בלאומיות בלבד ולא בלאומנות, "רק שתהיה מדינה ואני אהיה הראשון שישרוף את הדגל".

כן, מגיעה לנו הנחה. כשהייתי צעיר ואופטימיות עוד זרמה בעורקי, צעדתי בהפגנות נגד הפקעת אדמות, נגד הכיבוש ונגד אפליה, ואני זוכר כיצד התחלחלתי כששמעתי מחלק מהמפגינים סיסמאות דתיות, ומאחרים סיסמאות לאומניות. כיצד הייתי צריך לנשוך את שפתי, לחפש את הקבוצה עם הדגל האדום שבה צעדו יהודים וערבים יחדיו, אך עדיין בתוך אותה הפגנה, להזכיר לעצמי שמטרת העל של הצעדה המשותפת — הזעקה נגד האפליה, הקיפוח והרמיסה — מוכרחה להיות העיקר.

אני האחרון שירצה פילוג בין מפלגות ערביות ויהודיות, תמיד תמכתי במפלגות שדוגלות ברשימות משותפות. אך אני מסתכל על היישובים הערביים ורואה את הסכנה, את האובדן, את הצפיפות והאלימות שרק יחריפו ללא שינוי מהותי במדיניות הממשלה כלפי האזרחים הערבים שלה. אנחנו צריכים הגנה חזקה, הגנה ששום מפלגה אחרת אינה יכולה לספק לערבים כרגע.

ייתכן שאני טועה ידידי סלמאן, ייתכן שאין מקום לתקווה. אך אני מוכרח להגיד שהיה זה איימן עודה שהצליח להפיח בי מעט אמונה מאז נטשתי בקיץ האחרון רווי השנאה, הגזענות והדם, קיץ שבו חשתי שלעולם לא יהיה עתיד משותף. ראיתי את עודה מול ליברמן, ובפעם הראשונה זה שנים רבות, ליברמן לא הפחיד אותי. הוא נראה עלוב למול הפוליטיקאי הצעיר שלא שיחק לידיו. ראיתי את עודה והבנתי בפעם הראשונה זה חודשים ארוכים, שיש עוד על מה להילחם, שניתן להדיח את שלטון ההפחדה וההפרדה, שניתן עוד לנצח את שלטון סתימת הפיות ולמנוע את ההידרדרות אל תהומות האפרטהייד.

עודה הוא היחיד שהצליח להפיח בי תקווה שיש עוד סיכוי לסיים את הכיבוש, יש עוד סיכוי שנתקבל כאזרחים מלאים, שותפים בקבלת ההחלטות, שותפים באדמות ובמשאבים; שיש עוד סיכוי שנפסיק להיות מואשמים בבגידה ובכפיות טובה, שלא נסתפק בפירורים ובצדקות ונהיה חלק ממקבלי ההחלטות; שיש עוד סיכוי שיום אחד נהיה אזרחים של המדינה במלוא מובן המלה.

על התקווה הזאת, על האמונה הזאת, אני חייב לעודה טובה, ובשל התקווה והאמונה הללו אני מצטער שאיני יכול להצביע.

"אבל עוד לא עברו ארבעים ימים", ענתה אמי בטלפון כשביקשתי ממנה בטלפון השבוע שתצא להצביע.

"אני יודע", עניתי לאמי המתאבלת על אבי, "אבל את מוכרחה אמא".

"בסדר", היא נכנעה, "בשבילך, בשביל הילדים שלך".

"בשביל הילדים של כולנו", עניתי לה.


*
פורסם: הארץ, 17.03.2015

***

For English, press here






ראה: למה אצביע מרצ