סלמאן מצאלחה || 

מיהו ציוני

כל התחומים הקובעים את איכות החיים בארץ, לטוב ולרע, נגזרים מן הסוגיה הישראלית־פלסטינית. אבל במערכת הבחירות הזאת איש אינו עוסק בשאלה המהותית הזאת. אנו שומעים רק על ״מחנה ציוני״ מחד ו״מחנה לאומי״ מאידך. כל צד מטיח בשני שהוא אנטי ציוני. השאלה, אם כן, אינה ״מיהו יהודי?״ אלא ״מיהו ציוני?״

חוק יסוד: הכנסת קובע: ״רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת... אם יש במטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע, אחד מאלה: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות, תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או ארגון טרור, נגד מדינת ישראל״. בנוסף על כך, על מנת להימנות עם חברי הכנסת, המועמד שנבחר מחויב בהצהרת אמונים למדינת ישראל.

לנוכח זאת, הרי שלא יכולות להתקיים בכנסת ישראל מפלגות לא ציוניות, קל וחומר אנטי ציוניות. הזרמים הלא ציוניים היחידים, התנועה האיסלאמית הצפונית מחד ונטורי קרתא מאידך, אינם משתתפים במשחקי הבחירות של הציונים.

מדינת ישראל זו, ה״יהודית־דמוקרטית״, שהח״כים נשבעים לה אמונים, היא פסגת הביטוי הלאומי שהציונות שאפה להשיג בעבור היהודים בארץ ישראל-פלסטין. לכן אפשר לומר גם, כי המפלגות הערביות שנקבצו לרשימה אחת בבחירות הללו, רשימה שחבריה עתידים להישבע אמונים למדינה, הן מפלגות ציוניות למהדרין. הוכחה נוספת להיותן מפלגות ציוניות הנאמנות לישראל, ולא לפלסטין, היא התנגדותן הנחרצת לשרטוטו של גבול חדש, שינתק חלק מבוחריהם מאותה ישראל, כמו גם התנגדותן להיות לחלק מהלאומיות הפלסטינית במדינה פלסטינית עתידית. בכך הן מצהירות, שגם הן מפלגות ציוניות לעילא ולעילא, ונאמנותן נתונה למדינת ישראל ולא למדינה לאומית פלסטינית.

התסבוכת כאן רצינית מאוד. אפשר לקרוא לה בשמה: זוהי השאלה הלאומית — היהודית מחד והפלסטינית מאידך. כל מי שחושב שהסכסוך כאן הוא סכסוך לאומי, חייב לחפש פתרון לאומי במלוא מובן המלה. אין פתרון לאומי זולת ההכרה בחלוקה גיאוגרפית־לאומית של הארץ, על כל המשתמע מכך: מדינה עברית מחד ומדינה ערבית מאידך. חזון המדינה האחת אינו ישים כשהדת והשבטיות שולטות בכיפה או בכאפייה.

הכיבוש הישראלי המתמשך, שנגע במקומות טעונים מבחינה דתית, הוסיף שמן למדורה והפך את הקערה הלאומית על פיה. הציונות הלאומית פינתה את מקומה ליהדות שבטית ומשיחית, שהחזירה את הגלגל לאחור. מנגד, המשיחיות החמאסית ניפצה את הלאומיות הפלסטינית שאותה ניסה אש״ף בעמל רב לכונן.

וכך חזרנו אל משבצת הסכסוך הקהילתי הראשונה: התעמרות ציונית בפלסטינים מחד, והתנערות פלסטינית מאידך.

אין חדש תחת השמש. התשובה על השאלה ״מיהו ציוני?״ ניתנה כבר במאה ה–19 על ידי אחד העם: "בוודאי יכולנו ללמוד מדברי ימינו... עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים… ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חירות בלי גבול… כאשר יקרה תמיד ל׳עבד כי ימלוך׳, והינם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת" ("אמת מארץ ישראל" 1891).

וכך הגענו עד הלום, ניצבים כולנו על סף התהום.
*
הארץ, 04.03.2015

For English, press here