להבא עם טלאי צהוב בנתב"ג

הבאג של נתב״ג
יש לומר את הדברים בצורה חדה וחלקה: אין זכות קיום למדינה שבה אזרח כלשהו נמצא בחזקת חשוד תמידי מעצם היותו קיים בה ועל רקע השתייכותו האתנית…

סלמאן מצאלחה ||
להבא עם טלאי צהוב בנתב"ג

וושינגטון

רבים יסכימו עם עקרון־העל שלפיו מדינה, יהיה שמה אשר יהיה, המנהיגה משטר הפרדה גזעית בין אזרחיה, אין לה זכות קיום בעולם המתיימר להיות מוסרי. ישראל היא מדינה מן הסוג הרע הזה. מאז שעמדתי על דעתי, אני חווה שוב ושוב את הרוע הזה על בשרי. לא ידעתי שאני כזה, אבל פעם אחר פעם אני מגלה שעצם הקיום שלי הוא פצצה מתקתקת והוא מערער את ביטחונה של המעצמה האזורית ששמה ישראל.

רבות דווח בשנים האחרונות על היחס הברוטלי, פיסית ומוסרית, שלו זוכים האזרחים הערבים בנתב״ג. לאחרונה, בניסיון לעקוף את הביקורת הציבורית על התנהלות שירותי הביטחון בנתב״ג חכך הראש הציוני בדעתו והמציא לנו פטנטים. סיפרו לנו, כי מכונות שיקוף חדשות הוכנסו למקום וכי נרשם שיפור מה בנושא הכאוב. אולם כל הסיפורים על שיפורים, כביכול, שנרשמו בנתב״ג הם סיפורי סבתא. אל תאמינו למעשיות שבהן מנסים להלעיט אתכם. לא רק שההפרדה הגזעית עדיין חיה — היא ממשיכה לבעוט במלוא הרוע.

את הסיפור הבא לא המצאתי ממוחי הקודח. הבחור שקיבל את פני בנתב״ג כנראה שכח לרגע את ההוראות הסודיות של הממונים והתנהג כמו בן אדם. הוא עיין בדרכון הישראלי, היחיד שיש לי, שאל את השאלות המטומטמות הרגילות: איפה אתה גר, ארזת לבד, מישהו נתן לך משהו וכו׳. גם אני עניתי בפעם המי יודע כמה את התשובות הרגילות. הוא קשר מדבקה למזוודה ופלט "טיסה נעימה". חשבתי לתומי שאכן משהו זז בממלכת ישראל הרקובה. אבל המחשבה הזאת לא החזיקה מעמד זמן רב.

כעבור עשר דקות, ובעוד אני עומד בתור לדלפק חברת התעופה, ניגשו אלי לפתע בחור ובחורה ובפיהם שאלה נוספת: ״האם כתובת המגורים שמסרת היא בגבעה הצרפתית?״ לא, עניתי, והסברתי להם שזו שכונה ירושלמית אחרת. הם הינהנו בראשיהם הקטנים ונעלמו להם. לא עבר זמן רב והם הופיעו שוב, אך הפעם בלוויית תגבורת של גברתן שהתנהג כמו בכיר ביטחוני. הגברתן, אופיר שמו, לבטח חשב לעצמו שהנה נפל לידיו איזה ראש ארגון טרור ואולי הוא יזכה לחשוף אותו ולהתקדם בסולם הדרגות בעבודת הניג׳וס, מלאכת הקודש ה״יהודית־דמוקרטית״ מבית מדרשם של גזעני הציונות: ״כמה זמן אתה גר בירושלים, איפה גרת קודם ומאיפה אתה במקור?״ ועוד כהנה וכהנה תשאולים.

אופיר הוא איש ביטחון צעיר ושחרחר. אולי צאצא של מתגיירים מדרום חצי האי ערב, ואולי מהרי האטלס. אך דבר אחד היה ברור כשמש, צבעו השחור נראה מאוד מהוה, מרופט ומוכתם ברוע.

אני לא יודע מה חושב לו הקורא המצוי. הגיע הזמן לומר דברים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. כל מי שרוצה לגלגל עיניים לשמים, שיגלגל את עיניו לשמים. כל מי שרוצה להרים גבה, שירים כמה גבות שהוא רוצה. כל מי שרוצה לטעון שאני מגזים בתגובה שלי, מתבקש להביא את שלל הטיעונים שלו לבית המשפט של ההיסטוריה. יש לומר את הדברים בצורה חדה וחלקה: אין זכות קיום למדינה שבה אזרח כלשהו נמצא בחזקת חשוד תמידי מעצם היותו קיים בה ועל רקע השתייכותו האתנית. אין זכות קיום למדינה שמנסה להסתיר את משטר האפרטהייד שלה מאחורי אמצעים טכנולוגיים. הטכנולוגיה לא תוכל להסתיר לעד את הרוע הציוני. שכן, רוע המושתת על אידיאולוגיה יעלה בסופו של דבר על גדותיו, יפרוץ החוצה וינפץ את המסכה המכסה על פניהם של הגזענים.

על מנת שהדברים יהיו ברורים לכל אזרחי העולם הבאים בשערי נתב״ג, אני אגיע בפעם הבאה מצויד בטלאי צהוב כדי להציג את האמת על הבאג היהודי־הדמוקרטי בפני אזרחי העולם שעוברים בנתב״ג.

*

פורסם: דעות-הארץ, 05.06.2014

***

For English, press here