ועידת ישראל לשלום -

ההיסטוריה המשותפת של הישראלים והפלסטינים שופעת בקיצונות ובמשיחיות הדדית. מאחר שפתרון דו לאומי הוא מסוכן לא פחות, הרי שנשארה דרך אחת, עם שבעה עקרונות מנחים, לפרידה מוצלחת...

סלמאן מצאלחה || 

נפרדים, לשלום

כל הלאומנים, יהודים כערבים, טוענים לאהבת הארץ הזו. אבל על מה באמת חולם הלאומן היהודי? שהוא יתעורר יום אחד, יביט ימינה ושמאלה, ולא יראה אף ערבי. ללאומן הערבי יש חלום דומה עם משאת נפש הפוכה – שיתעורר יום אחד ולא יראה אף יהודי. שני הלאומנים החלמאיים שקועים בחלומות באספמיה: הן היהודי והן הערבי לא יילכו מכאן לשום מקום אחר.

צריך להזכיר לכל בר-דעת, אם ישנם עוד כאלה במקומותינו, שהלאומנים והפונדמנטליסטים משני צדי חלום הבלהות הזה הם יותר שונאי הארץ מאשר אוהביה. לא יכולה להתקיים אהבת הארץ ללא אהבת החי והצומח בה. לא יכולה להתקיים אהבת הארץ ללא אהבת האדם שחי בה תחת גפנו ותחת עץ-זיתו. כל מסיגי הגבול למיניהם, כל ההורס בית, כל העוקר או כורת עץ זית – בין אם הוא כובש חדש או ישן, בין אם הוא מאמין בדת זו או אחרת – הוא שונא הארץ ולא אוהבה.

הציונות הקימה את מדינת ישראל כביטוי לשלילת גלות היהודים בארצות אחרות ובקרב עמים אחרים, וזאת במטרה להחזיר אותם אל ההיסטוריה וליצור מהם עם כשאר העמים, המוגדר ומגודר בתוך טריטוריה. החלום הציוני קיבל תוקף מוסרי ותמיכה בינלאומית בעקבות שואת היהודים באירופה, וכך נולדה תוכנית החלוקה של פלשתינה-א״י.

אולם ה״עם ללא ארץ״ נחת כאן על קרקע שישב בה ״עם ארץ״ פלסטיני בתהליך התגבשות. כיכר העיר לא היתה ריקה כלל וכלל. ההנהגה הציונית, שידעה לקרוא את מפת הכוחות הפועלים בעולם, ניצלה את הרגע ההיסטורי והסכימה לתוכנית החלוקה. אך לא כך ההנהגה הפלסטינית והערבית. עד מהרה פרצה מלחמת העצמאות היהודית מחד, והתרחשה הנכבה הפלסטינית ונוצרה בעיית הפליטים, מאידך.

ואין לזלזל בבעיית הפליטים: התנועה הלאומית הפלסטינית החלה להתעצם עוד לפני כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה ב-1967, בניסיון ״דמוי-ציוני״ לשלול את גלות הפליטים הפלסטינים בתוך המרחב הערבי. שכן מרחב ערבי זה, הידוע בהכנסת האורחים שלו, איננו ידוע כלל וכלל בהכנסת פליטים שנוטים ללון בו, גם אם מדובר ב"אחים", כלשון הרטוריקה הערבית הנדושה.

לכל זה נוספה מלחמת ששת הימים, שקירבה את היהודים אל המקומות הטעונים במטענים היסטוריים – ובעיקר דתיים – מן העבר הרחוק. מנקודה זו החל הצד "היהודי" של המדינה לתפוס את המושכות והצד "הדמוקרטי" החל לסגת, תחילה בשטחים הכבושים ולאחר מכן בתוך גבולות הקו הירוק. מנגד, חזית הסירוב הערבית המשיכה בשלה, סירבה להכיר בישראל ולנהל איתה מו"מ, ובכך שיחקה לידיה—כי בינתיים ישראל החלה לבנות התנחלויות בשטחים. כלבי חזית הסירוב הערבים המשיכו לנבוח, ושיירת ההתנחלויות המשיכה לעבור ולתפוח.

במרוצת השנים גם החלה הלאומיות החילונית – הן הציונית והן הפלסטינית – לפנות דרך לכוחות שצמחו בחצרות של שליחי האלוהים עלי אדמות. כאשר אל מרחב ההזיות נכנס אלוהים בכבודו ובעצמו, ואל החלל מתחילים ההוזים לטפטף מוטיבים של קדושת אבנים, קברי אבות ושאר אגדות, הרי ששום דבר טוב לא יכול לצמוח מזה. מכאן, הדרך אל כריית קברים חדשים מתקצרת והולכת. אותם חולמים שמדברים על מלכות אלוהים, גוררים את הארץ על יושביה אל תהומות ללא תחתית.

וכך הגענו עד הלום. הארץ חוברה לה יחדיו בפצעים ובחבורות. ומה ניתן לעשות? המשתעשעים, מימין ומשמאל, בפתרון דו-לאומי, הם סוג נוסף של חולמים באסמפמיה. שכן כשמדינות לאומיות-כביכול מורכבות מרסיסי שבטים דתיים, זהו מתכון למצב מסוכן עוד יותר –  מצב של בלקן: מקום שיושב בו ערב רב של קהילות שאין ביניהן שום קשר, והן מסוכסכות על כל צעד חברתי ופוליטי. מצב זה רק יוצר קרקע נוחה לליבוי יצרים שבטיים ורצון נקמה בכל מי שנתפס כשייך לשבט עוין.

ולכן, אם ישנו עוד סיכוי כלשהו להציל את שני העמים, הרי שהוא חייב להתבסס על העקרונות הבאים:

1. על ההנהגה של שני העמים להצהיר בפומבי כי הארץ הזאת שייכת לשני העמים, וכיוון שכל עם רוצה לחיות במדינתו העצמאית ככל העמים, יש לחלק את הארץ בין שניהם.

2. לצורך זה ישראל מתחייבת לסיים את הכיבוש ולפרק התנחלויות שהוקמו בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. מתנחלים שירצו להשאר במקומם יהיו חלק מהמדינה הפלסטינית, חלק מהזהות האזרחית הפלסטינית וכפופים לחוק הפלסטיני.

3. ירושלים תהיה עיר פתוחה, שאינה מופרדת פיזית אך מחולקת פוליטית: מערב ירושלים תוכר כבירת ישראל, ומזרח ירושלים תהיה בירת המדינה הפלסטינית.

4. המדינה הפלסטינית תהיה מדינת הלאום הפלסטיני ללא הבדל דת, גזע, מין ועדה, והיא תקלוט כל ערבי או יהודי הרוצה לממש בה את לאומיותו האזרחית הפלסטינית. מדינת ישראל תהיה מדינת הלאום הישראלי, ללא הבדל דת, גזע, מין ועדה, והיא תקלוט כל יהודי או ערבי שרוצה לממש בה את לאומיותו האזרחית הישראלית.

5. העברית והערבית יהיו שפות רשמיות בשתי המדינות.

6. בשתי המדינות ייושם העיקרון של הפרדת הדת מהמדינה.

7. ביצוע ההסכם יחל מיד ויימשך עשר שנים.

משיכירו ההנהגות של שני העמים בעקרונות המנחים האלה תוכרז שביתת נשק מוחלטת בין הצדדים וישוחררו כל האסירים היהודים והערבים הקשורים לסיכסוך. הנהגות שני העמים יצהירו כי יטפלו ביד קשה בכל מי שינסה בכוח לסכל את ביצוע הפשרה ההיסטורית.

בלא הכרה בעקרונות המנחים האלה, ברור שכולנו צועדים אל עברי התהום הבלקנית.

*

הארץ, 5 בנובמבר 2015

***
For Arabic, press here