יצחק לאור | אופוזיציה יהודית-דמוקרטית

אין שום סיכוי לנצח את הימין בלי ברית של ממש עם המיעוט הערבי, ואין שום סיכוי לבנות את הברית הזאת בלי להשתחרר מהגזענות הטבועה בישראלים.

יצחק לאור ||

אופוזיציה יהודית-דמוקרטית

"דגל שחור מתנוסס מעל גל המעצרים... ריח כבד של ניסיון השתקה ברוטאלי, מכוּוָן ומתוזמן של מחאה שהפתיעה את הממשלה (וגם את התקשורת) בהיקפה ובעוצמתה. וזה קורה אצלנו. 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון', כפי שמתגאה שוב ושוב נתניהו. לא, ככה לא מתנהלת דמוקרטיה".

הפתיח היפה הזה פורסם בשבוע השני של נובמבר. כתבה אותו שלי יחימוביץ', ובמרכזו המטבע "דגל שחור", שטבע השופט בנימין הלוי, בפסק הדין על הטבח הגדול בכפר קאסם, טבח שנעשה בחסותן של תקנות ההגנה — שעת חירום. גם סתיו שפיר פירסמה פוסט באותו עניין יהודי אינטימי: "ככה נראה ניסיון לסתום פיות... נתניהו לא עוצר באדום. הוא שועט קדימה ודורס בדרכו (...) כל נורמה בסיסית של מינהל תקין ושל שלטון חוק". ובכן, נעצרו מפגיני גז יהודים ושוחררו בהתערבותם של אנחנו־אנשי־בסדר־גמור. הה, נתניהו הנבל! נַרְאה לו, אנחנו, בני אור.

ימים אחדים אחר כך הוּצא הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית אל מחוץ לחוק, ולא רק יחימוביץ' ושפיר נַדָמוּ כבני־צאן לנוכח הפעלת תקנות ההגנה הדראקוניות שעוקפות את מערכת המשפט ומפקירות את מלאכת הדיכוי של המיעוט הלאומי בידי פוליטיקאים, אלא המערכת היהודית כולה. "המחנה הציוני" הוציא אפילו הודעת תמיכה: "צריך היה לעשות זאת קודם". יכלו גם להוסיף: כשאבותינו היו בשלטון, עשו שימוש רחב עוד יותר בתקנות — ממשל צבאי, הפקעת אדמות, ריתוק פעילים לכפרים, מעצרים מינהליים, הוצאת "אל־ארד" אל מחוץ לחוק. את הידע הזה, של אין חוק לערבים, אלא "זרועות הביטחון", הוֹרַשנו לכם, פראֵי הימין.

כאשר הופקעו אדמות ב–1976, והאוכלוסייה הערבית יצאה להתנגד בהמוניה ב"יום האדמה", עמדו כל המפלגות הציוניות מנגד, אפילו כאשר נורו מפגינים ונהרגו בכפריהם. לא "הטרור" העסיק את המפלגות, אלא ההכרה המופנמת היטב, אצל כל ציוני, שהערבים נמצאים בארץ על תנאי, זרים שקיומם כאן אינו מובטח מתוקף זכויות אדם ואזרח. השיח הישראלי של זכויות אדם ואזרח, שאינו מדגיש כי מדובר בכל האזרחים, הוא שיח קולוניאלי.

את האמת הזאת של דמוקרטיה רק ליהודים — הלא־מודע המשותף — מוציאים עכשיו הפוליטיקאים של הליכוד לפועל, בחסות הסתה נגד הערבים, הרשות ללינץ' ברחובות, ההתבטאויות הגזעניות של שרים, ופוליטיקאים אחרים. החוק והשוויון לפני החוק נועדו למתיישבים. לא לילידים. "מצב חירום" זה לא השתנה אף פעם. כבר אין שמאל ציוני. יש ימין. הוא ציוני בגרסה מטורפת. השמאל הציוני נהפך לסַמָּן שמאלי של הרוב היהודי, המלקט קולות לא מרוצים מ"המצב", אבל אינו מוכן להסתכן באובדן קולות, גם כאשר ההסתה נגד הערבים גובלת בפאשיזם.

שום סיכון חדש לא "התגלה" לגבי הפלג הצפוני. מערכת האכיפה יושבת לו על הווריד כבר שנים. הצעד הזה לא נענה לגזענות הרחוב והסלון, אלא מפטם אותה: חשדנות, ידיעה ש"הם מסוכנים", "חיוכם מרושע", "עיניהם מלאות שנאה", "הם מחכים שניעלם", וכמובן: הם דתיים חשוכים. בקצרה, ובלי להתייפייף: הם "האחר" הממשי. לא איזה "אחר" שכל ליברל טוב מדמה לעצמו כדי להוכיח סובלנות. והליברלים שלנו שוב נכשלו בהגנה על "האחר".

בינתיים, מדיניות הנישול של האוכלוסייה הערבית בארץ נמשכת. אפלייתם קוראת ליהודים להזדהות עם המדינה המפלה אותם לטובה. מצד שני, אין שום סיכוי לנצח את הימין בלי ברית של ממש עם המיעוט הערבי, ואין שום סיכוי לבנות את הברית הזאת בלי להשתחרר מהגזענות הטבועה בישראלים. בינתיים, היעֵנים פחדניות מהכבשים.

*

הארץ, 24.11.2015