מכיוון ששמו של המופתי, חאג׳ אמין אל־חוסייני, התגלגל באחרונה על לשונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, החלטתי לנצל את השהות בברלין כדי להתחקות אחר עקבותיו של ״הצורר״ הפלסטיני

סלמאן מצאלחה || 

בעקבות המופתי

הדרך לברלין, כמו לשאר העולם, עוברת בנתב״ג. באחרונה עברתי שם. אפשר לומר שהביטחון בנתב"ג מופתי והיחס לאזרח מסוגי הוא בהתאם. לא רק "סלקציה" קידמה את פני, אלא גם מצאו אצלי ״אינדיקציה״ מעוררת חשד, בלשונם של אנשי הביטחון שחיכו לי בהמשך הדרך להמשך ה״טיפול״. לרגע חשתי שאני מקבל יחס השמור כנראה למופתי הפלסטיני, בכבודו ובעצמו.

מכיוון ששמו של המופתי, חאג׳ אמין אל־חוסייני, התגלגל באחרונה על לשונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, החלטתי לנצל את השהות בברלין כדי להתחקות אחר עקבותיו של ״הצורר״ הפלסטיני, שלדברי נתניהו ״שיכנע את היטלר להרוג את היהודים״.

ובכן, קיים תיעוד של המפגש שנערך ב–28 בנובמבר 1941 בין המופתי להיטלר. אין בתמלול של שיחתם כל זכר לשקר שהפריח ראש הממשלה. אמנם מן הדברים עולה שהמופתי דיבר על האויבים המשותפים לערבים ולגרמנים, אך הוא כרך את היהודים יחד עם הבריטים והקומוניסטים. הוא גם ביקש שהיטלר יפרסם הצהרה פומבית התומכת בשאיפות הערבים לעצמאות. היטלר לא נענה לבקשה זו והסביר למופתי שזה לא הזמן לכך, מכיוון שגרמניה עסוקה במלחמה במקומות אחרים.

הדים לאכזבת המופתי מהפגישה נשמעים בראיון משנת 1945, שהעניק לעיתונאי הלבנוני כאמל מרווה, לימים מייסד העיתון "אל־חיאת". מרווה נמנה עם חבורת המקורבים למופתי ושימש מתורגמן בפגישותיו בגרמניה. ״אתה צריך לדעת״, אמר המופתי בראיון, ״שאין שיתוף פעולה רציני בינינו לבינם. הם, ככל הזרים, מחפשים רק את האינטרסים שלהם. בקשר לשאלה היהודית, מה שמעניין את הגרמנים הוא להיפטר מהיהודים שלהם, בין אם יילכו לפלסטין ובין אם לעולם אחר״.

המופתי הוסיף וגילה: ״לו היינו מוכנים לשתף פעולה עמם, הדברים היו נראים אחרת. כאשר הגיע צבאו של רומל לאל־עלמיין פנו אלינו הגרמנים והאיטלקים בבקשה לעורר מרד בפלסטין, לתקוף ולזנב מאחור בשיירות הסיוע של בעלות הברית. הם אף סיפקו לנו ציוד לשם כך, אולם סירבנו להיענות לבקשה מכיוון שהיא לא עלתה בקנה אחד עם האינטרסים של הערבים, וגם מפני שחשדנו במטרות ובשאיפות הנסתרות שהיו להם מאחורי בקשה זו״.

הראיון עם המופתי נערך ביער, הרחק מהווילה שבה ישב. ״לקירות יש עיניים ואוזניים״, אמר המופתי למראיין, ואף ביקש לדבר בלחש מכיוון שהשומר שהוצמד לו ״יודע ערבית טוב יותר מדובריה״.

בסוף 1943 נפגע הבית שבו התאכסן המופתי, ברחוב גתה 33 בפרבר צלנדורף בברלין, והוא נאלץ לעזוב למקום בטוח יותר. הפרבר נמצא במרחק שלוש תחנות רכבת מהווילה הידועה לשמצה על גדת אגם ואנזה, שבה התקבלה ב–1942 ההחלטה על הפתרון הסופי. שתי ציפורים במכה אחת, אמרתי לעצמי, גם לבקר במוזיאון של וילה ואנזה וגם לראות את גתה שטראסה של המופתי.

בוואנזה אין זכר למופתי. אבל מתברר שהידיעות על הפצצת הבית ברחוב גתה נכונות. שכן, לעומת שאר הבתים העומדים על תלם, הבית מספר 33 הוא בניין חדש בארכיטקטורה מודרנית לגמרי.

הנה אני עומד לי כאן במקום שבו שהה המופתי, לפני שברח לשווייץ ואחר כך לצרפת, שם נעצר. לבסוף, בסיוע חברים, הצליח לברוח מהכלא ובתחפושת ועם דרכון מזויף עלה למטוס ונחת במצרים. ממצרים של נאצר הוא נאלץ לעבור ללבנון, ושם בילה את שארית ימיו.

יש לציין שהמופתי מעולם לא נמנה עם חובבי ציון. הוא התנגד למפעל הציוני, שבעיניו בא לשמוט את הקרקע, תרתי משמע, מתחת לרגלי הפלסטינים. בערוב ימיו הוא התוודה בפני עיתונאי לבנוני אחר, סלים נצאר, כי בקשת העזרה מגרמניה היתה הברירה היחידה שעמדה לפניו, ״מכיוון שכל המעצמות נלחמו נגדנו וסירבו לתמוך בענייננו״. הוא סיכם באומרו כי ״הימר למען פלסטין והפסיד״.

דומה כי ההימור על חיי הפלסטינים הפך למקצוע המועדף על ההנהגה הפלסטינית. מאז ההפסדים רק הולכים ותופחים.

*

הארץ, 03.12.2015