בימים ההם בזמן הזה

מנהרת החושך של החברות הערביות

בטרם מעלים האיסלאמיסטים את תפארת העבר על ראש שמחתם, יש אם כן להזכיר להם שהשגשוג המדעי והתרבותי אז התרחש דווקא בזכות הקפיצה מעל משוכת האיסלאם האורתודוקסי השמרני…

סלמאן מצאלחה || 

בימים ההם בזמן הזה

בשנים האחרונות, לנוכח התהפוכות העוברות על העולם הערבי, מרבים לדון בסיבות למצבן העגום של החברות הערביות בעידן המודרני. בדרך כלל מלווים הדיונים הללו בהשוואה בין ההווה העלוב לעבר ה״מפואר״ שידע האזור. ואולם דומה שאיש אינו מסוגל באמת לשים את האצבע על שורשי הבעיה.

אכן, בין המאה השמינית ל–13, ובמאה ה–16, ידע העולם המוסלמי פריחה גדולה בתחומי האמנויות, המתמטיקה והמדעים, הפילוסופיה, האדריכלות והרפואה. אינטלקטואלים ערבים רבים מתרפקים על תפארת העבר הזה ושוקעים בנוסטלגיה משתקת. ואולם, כולם נוטים להתעלם מהנסיבות שהיוו את הבסיס לקידמה בימים ההם.

המגוחכים מכל מהללי תפארת העבר הם אלה המשתייכים לזרמים איסלאמיסטים. הם נוטים לשכוח מי דחף את העולם הערבי קדימה. הפטרונים של המדע בתקופתו של הארון א־רשיד (786–809) היו הווזירים הברמכים, משפחה ממוצא בודהיסטי. הברמכים תמכו במלומדים והקימו את מפעל הנייר הראשון בבגדאד. בכך הם סללו את הדרך להקמת ״בית אל־חיכמה״ (בית החוכמה) בתקופת בנו של א־רשיד, החליף אל־מאמון. זו היתה מעין אקדמיה שבה שקדו על תרגום וחיבור ספרות מדעית ופילוסופית.

אל־מאמון (786–833) הפך את התורה השכלתנית — זרם המוּעתזלה — לדת מדינה. זרם זה הושפע מהפילוסופיה היוונית ומהמחשבה הרציונליסטית. בתקופתו, מועמדים למשרה שלטונית היו צריכים להוכיח את מחויבותם לחשיבה רציונליסטית. עיון ברשימת המדענים ואנשי הרוח בתקופה הנחשבת לשיא הפריחה של הציוויליזציה הערבית והמוסלמית מגלה, כי רובם אינם ממוצא ערבי, וכי רוב המוסלמים שביניהם נתפשו ככופרים על ידי האורתודוקסיה המוסלמית ואף נרדפו.

בטרם מעלים האיסלאמיסטים את תפארת העבר על ראש שמחתם, יש אם כן להזכיר להם שהשגשוג המדעי והתרבותי אז התרחש דווקא בזכות הקפיצה מעל משוכת האיסלאם האורתודוקסי השמרני. לא הסטגנציה הדתית היא שדחפה את החברה הערבית לקידמה, אלא אימוץ הרציונליזם. העולם הערבי של היום נמצא בשלב מתקדם של אותה סטגנציה דתית, שהביאה לשקיעת התרבות הערבית והמוסלמית אז.

סיבה חשובה נוספת לחוסר יכולתו של העולם הערבי להשתחרר מכבליו היא העדר מנגנון של תיקון עצמי, של חשבון נפש, בחברה הערבית השבטית מחד והמוסלמית מאידך. בכל המסורות הקאנוניות המיוחסות לנביא מוחמד אין ולו אחת הדורשת מן הפרט לערוך חשבון נפש אישי.

בהעדר מנגנון לחשבון נפש בתרבות הערבית השבטית ניצב הפרט בפני שוקת שבורה. כך קורה, שראש שבט או מנהיג מדינה, גם אחרי שטבח כ–300 אלף אזרחים וגרם להרס טוטאלי של המדינה שהוא מתיימר לייצג, ממשיך לישון בשקט ולטעון לכתר.

אין מי שיאזור אומץ ויצביע על שורשי הרע במקומותינו. בחזרה אל הדת אין שום בשורה לעתיד האזור ולעתיד תושביו. נהפוך הוא, היא מהווה צעידה לאחור בתוך מנהרת החושך. האור נמצא בכיוון ההפוך והוא הולך ומתרחק. המציאות העגומה הזאת ניבטת אלינו מסביבתנו במלוא כיעורה בשנים האחרונות.

*

הארץ, 25 בדצמבר 2015