זה‭ ‬הלב


סלמאן‭ ‬מצאלחה

זה‭ ‬הלב

אֵיךְ‭ ‬הַשִּיר‭ ‬יְגוֹלֵל‭, ‬
בְּמִלִּים‭ ‬רוֹחֲשוֹת‭,‬
אֶת‭ ‬קוֹרוֹת‭ ‬הַדְּמָמָה‭?‬
אֲלֻמָּה‭ ‬רְתוּמָה‭ ‬
כְּמוֹ‭ ‬אוֹרוֹת‭ ‬לְצֵל
עַל‭ ‬הָאָרֶץ‭ ‬שָמְמָה‭.‬

מִי‭ ‬יִשָּא‭ ‬אֶת‭ ‬הַקּוֹל‭, ‬
הוֹ‭ ‬חַיָּל‭ ‬בַּצָּרִיחַ‭,‬
בֵּין‭ ‬הַיָּם‭ ‬הַתָּכֹל
לֶעָפָר‭ ‬הַטּוֹמֵן‭ ‬בְּחֻבּוֹ

חֲלוֹמָהּ‭ ‬שֶל‭ ‬יַלְדָּה
בְּרָפִיחַ‭?‬

וְאִם‭ ‬יֵש‭ ‬נֶחָמָה‭, ‬
מִיהוּ‭ ‬זֶה‭ ‬שֶיִּתְּנֶנָּהּ‭?‬
מִי‭ ‬יָשִיר‭ ‬לָעוֹלם‭ ‬
עַל‭ ‬יַלְדָּה‭ ‬יְתוֹמָה
שֶהָיְתָה‭ ‬וְאֵינֶנָּה‭?‬

וְאוּלַי‭ ‬הוּא‭ ‬יוֹסִיף‭ ‬
לְשִירוֹ‭ ‬עוֹד‭ ‬שוּרָה‭,‬
עוֹד "אֶחַד, מִי יוֹדֵעַ?"

מִי‭ ‬יִנְצֹר‭ ‬אֶת‭ ‬זִכְרָהּ‭ ‬
לְמוֹעֵד‭ ‬מְשַוֵּעַ‭?‬

לֹא‭ ‬הַטַּל‭ ‬הַיּוֹרֵד‭ ‬
כִּפְנִינִים‭ ‬עַל‭ ‬צַוָּאר‭,‬
לֹא‭ ‬אֶגְלֵי‭ ‬הַמָּטָר‭.‬

זֶה‭ ‬הַלֵּב‭ ‬הַנּוֹבֵעַ‭.‬

‭ ‬***

השיר פורסם במוסף "ידיעות אחרונות", דצמבר ‭ ‬2004


כל הצפורים מוליכות לרומא

סלמאן מצאלחה ||
כל הצפורים מוליכות לרומא

ילד הייתי בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת‮, ‬ותמימות לא חסרה לי בימים ההם‮. ‬אף פעם לא העליתי על דל דעתי הערבית ולו בדל רעיון או מחשבה על כוונותיהן הנסתרות של להקות הצפורים שהיו נוחותות במטעי-הזיתים של כפר אל-מע'אר המשקיף על ימת-הגליל בהתקרב עונת המסיק‮. ‬

כשחלפה באופק עננה שחורה של צפורים ונחתה במטעים בשלהי הסתיו‮, ‬יצאו אנשי הכפר ובידיהם כל מיני רעשנים ואצו לגרש את הצפורים הפולשניות כדי להציל את יבולי הזיתים‮, ‬מקור מחייתם העיקרי בימים ההם‮. ‬אולם‮ ‬עד שהיו אנשי הכפר מגיעים אל המטעים‮, כבר היו ‬הצפורים מספיקות להתפטם בפרי השמנוני‮, ‬ואחר-כך היו עפות ונוטלות עמן צידה לדרך‮. ‬עננת הצפורים היתה ניתקת מצמרות הזית‮ים, ‬מטפסת במעלה הגבעות השמיימה ומתעופפת צפונה ומערבה עד היעלמה מאחורי אופק‮. ‬וכך‮, ‬מדי שנה בשנה ומדי עונה בעונה, חזרו הלהקות על הרגליהן‮, ‬סעדו את ליבן והתעופפו להן מערבה לשמע הרעשנים של אנשי הכפר, שלא פעם תיבלו את רעשיהם בקולות נפץ שיצאו מרובי-ציד דו-קניים‮. ‬גם אנחנו‮, ‬כילדים‮, ‬זכינו לשמור על שרשרת המזון‮, ‬וסעדנו את ליבנו מבשרן של הצפורים השחורות‮.

עונות רבות של מסיק נקפו ולהקות רבות של צפורים זרמו במטעים‮, ‬עד שבגרתי ושמתי את פעמי לירושלים לקנות בה דעת וחכמה‮. ‬אך‮, ‬בצד החכמה שהעניקה לי ירושלים פרחה התמימות אל מחוזות רחוקים ולא שבה מעולם‮. ‬והנה אני‮, ‬כעבור שנים‮, ‬מוצא את עצמי מפליג לי שוב ושוב במסעות חיפושים אחרי אותה תמימות‮, ‬אחרי אותו גן-עדן אבוד‮.

אני אומר "מפליג לי"‮, ‬אך עבור מי שחי בירושלים קשה לו להשתמש בביטוי השאוב מעולם הים‮. ‬ירושלים רחוקה מן הים התיכון מרחק שעת נסיעה‮, ‬וההפלגה ממנה יכולה להיות רק על כנפי המטאפורה‮. אף-על-פי-כן‮, ‬למי שבכל-זאת מתעקש להפליג‮, ‬יכולים דפי הספרים לשמש לו מפרשים‮. ‬ריח הדפים המצהיבים של ספרים עתיקים משול לריחות העולים מן הים‮, ‬ועם כל הפיכת דף נוצרת רוח‮. ‬המלים הן גלי ים רחב-ידיים, וככל שאתה הופך דפים כך הרוח מתחזקת ונושאת אותך אל עולמות קסומים‮. 


כה רבה היתה פליאתו של מארק טווין שבא מקצות מערב‮, ‬באמצע המאה התשע-עשרה‮, ‬ונחת בעיר הזאת‮. ‬את שראו עיניו בירושלים הנציח בדפי יומנו‮: ‬‮”‬נראה לי שכל הגזעים‮, ‬הצבעים והלשונות שישנם עלי-אדמות מיוצגים בין ארבעה-עשר אלף התושבים שחיים בירושלים‮. ‬בלואי סחבות‮, ‬עליבות‮, ‬עוני ועזובה הם הסמלים המציינים את נוכחות השלטון המוסלמי‮... ‬הגידמים‮, ‬המשוגעים‮, ‬העוורים והנכים שאתה נתקל בהם בכל פינה יודעים רק מלה אחת‮, ‬בשפה אחת‮, ‬המלה הנצחית‮: ‬בקשיש‮. ‬ירושלים היא עיר עצובה‮, ‬מדכאת ונטולת חיים‮. ‬לא הייתי רוצה לחיות כאן‮”.‬‮ (‬מארק טווין‮, 9681‬‮).

אך‮ ‬להבדיל ממארק טווין הריני חי מזה שלושה עשורים בירושלים‮. ‬והנה עוד לילה עגמומי יורד עכשיו על העיר והחושך האופף אותה בתחילת המיליניום השלישי דומה כי ירד עליה מזמן אחר ומעולם אחר‮. ‬ממסורת המצטטת את עבדאללה אבּן עבאס‮, ‬בן-דודו של הנביא מוחמד ואחד הבולטים שהעבירו מסורות על הנביא ועל האסלאם הקדום‮, ‬אנו למדים כי‮ ‬‮”‬כל שכיות החמדה של בית-אלמקדס‮, ‬היא ירושלים‮, ‬ירדו מגן העדן‮. ‬אך אלרוּם‮, ‬הרומאים‮, ‬הניחו עליהן את ידיהם‮, ‬נטלו אותן והעבירון אל עיר שלהם הנקראת רומיה", ‬היא רומא‮. ‬ועוד מסופר ש‬הרוכב היה מגמא לאורן של שכיות החמדה האלו "מרחק חמישה לילות רכיבה‮”‬‮, ‬ולא היה יודע חושך מהו‮.

בחשיכה הירושלמית הזאת אני תוהה ‬איך זה מסופר במאה השביעית לספירה על שכיות-חמדה שנלקחוו מירושלים לרומא להפיץ בה את אורן למרחק של חמישה לילות רכיבה‮, ‬ואני לא יכול לברוח מן המחשבה על אור אחר‮. ‬כלום אין אלה הם הדים של מסורות שהדהדו במזרח על שכיות-החמדה של ירושלים, אשר בשנת ‮07 ‬לספירה נבזזו על-ידי הרומאים‮? ‬והאור הזה מהו אם לא אור מנורת הזהב הטהור שהוארה בשמן-זית‮, ‬ואשר זכר העברתה לרומא הונצח בתבליט שעל שער טיטוס‮? ‬אלפיים שנה עברו מאז, ואני יושב לי עתה‮, ‬במרחק שנות-אור מן השכיות שנבזזו מן המזרח כדי להאיר לעיר הרומאים‮.


עכשיו שוב עונת מסיק‮, ‬ושוב עונת הפקת שמן מידפקת בשער‮. ‬בלילה ירושלמי חשוך מתמיד אני מנסה לפלס את דרכי בנבכי העבר הרחוק‮. ‬כן,‮ ‬העבר‮, ‬כי אנו במזרח‮ ‬מחפשים תמיד את עתידנו בעבר‮, ‬אולי משום שיותר מדי עבר יש לנו כאן‮. ‬כן‮, ‬אנו במזרח צועדים קדימה, אך עינינו מקובעות בראשינו מאחור‮. ‬ וכך‮ ‬אנו נופלים וקמים ונופלים וקמים בלי לדעת לעצור לרגע ולסובב את הראש קדימה‮.

אנשים רבים נעו בין מזרח ובין מערב‮, ‬אם בעתות מלחמה ואם בעתות שלום‮. ‬וכמו שהמזרח נראה קסום בעיני מי שבאו מעבר לים ונחתו בחופיו‮, ‬הציצו ונפגעו‮, ‬או שגנבו ממנו אור והפיצו במערב‮, ‬כך גם תמיד קסם המערב לאנשי המזרח שדרכה רגלם על האדמה האירופאית מעבר לים‮.

במאה התשיעית לספירה‮, ‬מצטט אל-וליד בן מֻסלם‮, ‬איש דמשק‮‮ ‬ובן-חסות בחצר הח'ליפות האומיית‮, ‬מדברי אחד הסוחרים שהפליגו בים התיכון במסעות מסחרם‮. ‬הסוחר מספר‮: ‬‮”‬רכבנו על הים והספינה הטילה אותנו אל חופי ממלכת רומיה, היא רומא‮. ‬ שלחנו אגרת אל אנשי רומא לאמור‮: ‬עמכם חפצים אנו לסחור‮. ‬אנשי רומא שלחו אלינו שליח, ואנו יצאנו בלווייתו לעבר רומא‮. ‬בדרך עלינו על גבעה ועוד גבעה ועוד הר‮, ‬עד שראו עינינו רואות במרחק-מה שטח ירקרק שרוע לפנינו כעין פני הים‮. ‬משראינו מה שנגלה לעינינו נשאנו את שם האלוהים לאמור‮: ‬אללה אכבר‮‮, ‬כלומר‮, ‬אלוהים הוא הרם והנשגב מכול‮. ‬השליח‮, ‬שנדהם למשמע קריאותנו‮, ‬שאל לפשר הדבר‮: ‬מדוע אמרתם אללה אכבר‮? ‬ואנו ענינו לו‮: ‬זה הים‮, ‬ומסורת היא לנו מדורי-דורות לשאת את שם האלוהים הרם בראותנו את הים‮. ‬השליח לא ידע את נפשו למשמע תשובתנו ופרץ בצחוק‮. ‬לאחר שנרגע‮, ‬אמר‮: ‬'אין זה הים כלל וכלל‮, ‬אלה הם הגגות של רומא‮, ‬שהרי כל גגותיה מכוסים לוחות עופרת יצוקה‮'”.‬

כאשר התייחסו סופרים ערבים בימי-הביניים לרומאים‮ ‬הם התכוונו, בעצם, לצדו הצפוני של הים התיכון ולחבלי-הארץ של ממלכות הנוצרים‮, ‬שהרי‮: ”‬ארץ הרומאים היא הארץ ממנה נושבת הרוח המערבית‮... ‬והיא משתרעת מאנטיוכיה ועד סיציליה‮... ‬והרומאים כולם נוצרים‮...”, ‬כדבריהם‮.

אך‮, ‬לא רק הגגות של רומא בילבלו את דעתם של אנשי המזרח‮. ‬כאשר נכנסו אלה פנימה וסבבו ברחובות ובשווקים‮, ‬בארמונות ובקתדראלות, וראו את עבודות האמנות שרומא משופעת בהן‮, ‬אם בפיסול ואם בציור‮, ‬לא יכלו שלא להתפעל ממראה עיניהם‮. ‬בדומה למארק טווין‮ ‬שבו גם הם למזרח והעלו על הכתב את חוויותיהם‮. ‬עדות למידת ההתפעלות נחקקה במלים שלא נס ליחן עד היום‮. ‬על הרומאים נכתב‮:‬‮ ‬‮”‬הם אנשי מלאכה וידע ברפואה‮, ‬ובין אומות העולם‮ ‬הם נחשבים טובים ביותר בכל הקשור למלאכת הציור‮. ‬המצייר שלהם מצייר אדם ואינו פוסח על שום פרט ממנו‮. אין ‬הוא מסתפק בכך‮, ‬וברצותו הוא עושה אותו צעיר וברצותו עושה אותו זקן‮, ‬וברצותו יעשהו בא-בימים‮. ‬ולא די בכך‮, ‬אם רצונו בכך הוא יעשה אותו יפה-תואר‮, או צוחק‮ ‬ואף בוכה‮. ‬והוא מבדיל בין הצחוק מתוך שמחה לאיד לבין הצחוק מתוך בושה‮, ‬בין צחוק מתפקע לבין חיוך‮, ‬בין צחוק איש שמח לצחוקו של משוגע‮”.

מאות-שנים עברו מאז נשאו הסוחרים הערבים את שם האלוהים נוכח גגות הים ושכיות-החמדה של רומא‮. ‬עתות שלום ועתות מלחמה חלפו מאז עד שהגענו עד הלום כדי לדבר על הים התיכון כאגן של תרבויות שהעשירו זו את זו‮. ‬ אולם‮ ‬דומה כי ככל שהנושא הזה עולה לדיון‮ ‬כך נחשפת האמת העמוקה המסתתרת מאחורי מתק-השפתיים‮. ‬העלאת הנושא הזה לדיון שוב ושוב חושפת את השסע העמוק הקיים בין מזרח למערב‮, ‬בין צפון לבין דרום‮.

השסע הזה אינו חדש כלל וכלל‮. ‬יש להתדפק על שערי המיתוס ולנבור בנבכיו כדי ללמוד משהו על קשרי-הגומלין בין תרבויות הים התיכון‮. ‬‮ ‬מן המיתוס הערבי שהיה נפוץ בימי-הביניים יכולים אנו ללמוד דבר מה על האגן המשוסע הזה‮. ‬ בעבר הרחוק, מספרת האגדה, לא היה הים התיכון הזה שאנו מסובים סביבו ומנסים לדבר בשבחו קיים כל-עיקר‮. ‬הים הזה נוצר כתוצאה של מאבק בין צפון לבין דרום‮. ‬סופר ערבי מימי-הביניים פורס בפנינו את סיפור היווצרותו של הים‮, ‬וכך הוא כותב‮: ‬‮”‬קראתי בלא מעט ספרים המספרים על דברי-ימי מצרים וארצות המגרב‮, ומהם למדתי ‬כי לאחר שעברו הפרעונים מן הארץ שלטו אחריהם מלכים משושלת בני דלוכה‮. ‬בין המלכים האלה היו שני המלכים דרכון בן מלוטס‮, ‬וזמטרה‮. ‬ושני מלכים אלה ניחנו ברוב חכמה‮ ורבה היתה ‬עוצמתם‮, ‬והם עסקו גם במאגיה‮. ‬הרומאים חפצו להכניע את ממלכת מצרים‮, ‬להשתלט על ארצם ולמלוך במקומם‮. ‬אך מלכי מצרים אלה מצאו להם תחבולה ודרך להתגונן מן הרומאים‮. ‬הם פרצו פירצה באוקיינוס הגדול שבמערב‮, ‬הוא ים המחשכים‮ ‬(בחר אל-טֻ'למאת)‮. ‬נחשולי המים שפרצו מים-המחשכים שטפו והטביעו ארצות וממלכות פורחות ‬עד אשר הגיעו אל חופי ארץ אל-שאם‮, ‬היא סוריה במזרח‮, ‬ועד חבלי הרומאים בצפון‮. ‬ ומאז הפך הים חוצץ בין ארץ הרומאים לבין ארץ מצרים‮”.

אם כן‮, ‬היות והמיתוס חושף את הזרמים התת-קרקעיים של הלך הרוח השולט בתודעה העממית של החברה בה הוא נוצר‮, ‬למדים אנו כי ים זה נוצר לחצוץ בין הצפון שרוצה להשתלט לבין הדרום המתגונן‮. ‬משנפרדו דרכי צפון ודרום והים חצץ ביניהם‮ ‬נפרדו גם תפיסות-העולם שלהם‮. ‬במשך הדורות הפך להיות חוצץ בין הפרט לבין השבט‮, ‬בין חופש הפרט בצדו הצפוני לבין העריצות השבטית לאורך חופיו הדרומיים והמזרחיים‮. ‬הים התיכון הוא כיום קו הגבול שמפריד בין ענב לתמר‮, ‬בין ענב המשתבח עם הזמן לבין תמר כמוצר של כאן ועכשיו שלא משאיר זכר אחריו‮. או שמא נאמר, בין היין לבין האַין‮.‬

מאבק זה בין צפון לדרום ומזרח יצר בעבר גם מיתוס ערבי אחר שמסביר את כוח-עמידתם של הרומאים מול אויביהם‮. ‬המסורות הערביות מוסיפות לספר לנו‮ ‬כי‮ ”‬סביב מושב המלך ברומא מאה עמודים מכוסים זהב‮, ‬ועל כל עמוד ניצב פסל נחושת של איש האוחז בידו פעמון שעליו נחרת שמה של אומה מסויימת‮. ‬כל הכתובות האלה הן כתובות מאגיות‮. ‬ואם היה מלך ממלכי האומות האלו זומם ויוצא בכוונה לפלוש לממלכת רומא‮, ‬היה פסלה של אומה זו מתנועע‮, ‬והפעמון היה מצלצל‮. ‬כך יכלה ממלכת רומא לקלוט את המזימה‮, ‬להתכונן לקראתה ולהתגונן מפניה‮”.

אך ממלכת רומא‮, ‬כסמל לעולם המערבי‮, ‬לא רק התגוננה כי אם תקפה‮, ‬כבשה וניצלה את הדרום והמזרח משך דורות על דורות‮. ‬עדות ליחסו של המערב כלפי המזרח ניתנת בדבריו של גרימס‮, ‬שהגיע לארץ-הקודש ורשם את חוויותיו‮: ”‬לא פסחתי על שום הזדמנות ליצור רושם חזק אצל הערבים‮, ‬בסיוע הנשק האמרקאי והאנגלי‮, ‬כדי שיבינו את הסכנה שבתקיפת אחד הפראנג‘ים המזוינים‮, ‬ואני חושב שהפיקו את הלקח‮” (‬מארק טווין‮, 9681). ‬האם השתנה משהו מאז‮?‬

סתיו ‮חדש ‬יורד על ירושלים‮. ‬עונת המסיק ממשמשת ובאה ואני הופך עוד דף ועוד דף ומפליג על סיפון הספרים עד שאני מגלה שלא רק שכיות-החמדה והאור של המזרח הובלו לרומא‮. ‬עכשיו אני מגלה כי גם הזיתים של כפר אל-מע'אר באותם ימים של תמימות נטלו הצפורים במקוריהן וברגליהן והביאום עמן לרומא‮. ‬המיתוס הערבי חושף בפניי את מעלליהן של אותן להקות שנחתו במטעי הזיתים‮. ‬בתיאורים של רומא שהעלו הסוחרים הערבים על הכתב נכתב‮: ”‬ומול הכנסיה ככר גדולה מוקפת חומות ובמרכזה עמוד נחושת שעליו ניצב פסל זהב של צפור שחורה שעל חזהּ כתובת מאגית‮‬‮ ‬ובמקור שלה זית‮, ‬ועוד זית בכל רגל משתי רגליה‮. בהגיע עונת המסיק‮, מצייצת ‬הצפור הזאת ואז מגיעות כל הצפורים בנות-מינה מכל רחבי תבל כשהן נושאות במקוריהן וברגליהן שלושה זיתים ומטילות את הזיתים על ראש הפסל‮. ‬שערי הככר הזאת נעולים ושומרים נאמנים מוצבים עליהם‮. ‬ כאשר הככר מתמלאת זיתים ועונת המסיק תמה‮ ‬נאספים הנאמנים וכובשים את הזיתים‮, ‬ומפרישים למלך ולפטריארכים ולאישים במעמדם את חלקם‮ ‬ושאר השמן משמש לתאורה בעשישיות ובפנסים במקומותיהם‮. ו‬כל שמנה רומא בא בזכות הכתובת הזאת, הקמיע הזה‮”.‬

סתיו ‮חדש ‬יורד על ירושלים‮. העלים המצהיבים בספרים העתיקים נושרים להם ברוח ונערמים בפאתי מדבר. ואני יושב לי במזרח חשוך-המרפא ולבי יוצא אל השמן שידע להאיר את קצה המערב.
בעבר הרחוק, המצהיב והולך, נכרתו בריתות-שלום בין המערב למזרח‮. ‬בימים ההם ידע המערב לעניק מתנות למזרח‮ ‬כשם שהמזרח ידע גם הוא להעניק רבות למערב‮. ‬אולם לעתים היו אלה מתנות מסוג אחר‮, ‬מתנות שהשפעתן נשארה מאות רבות של שנים‮: ”‬כשכרתו קבאד‮' [מלך פרס]‮ ‬וקיסר‮ [מלך הרומאים] ‬שלום ביניהם‮, ‬שלח קיסר לקבאד' מתנות הרבה‮. ‬בתוך השאר העניק לו פסל עשוי זהב של שפחה-זמרת‮. ‬באשמורת מסויימת בלילה קולות זימרה היו יוצאים מפסל השפחה. כה ערבו קולות הזימרה לאוזני השומעים עד שהיתה שלווה אופפתם ותרדמה היתה נופלת עליהם‮...”.

‬דומה כי התרדמה שהפיל המערב על המזרח בכפפות של שפחה-זמרת נמשכת הרבה שנים. כה עמוקה התרדמה עד שאין עמי האיזור מצליחים להתעורר ממנה‮. אם יתעוררו, עלולים הם עוד לבקש שיוחזרו להם הזית, השמן והאור.
***

המאמר פורסם ב- "קשת החדשה", גליון 19, אביב 2007
_______

ערבית, לחץ כאן.
איטלקית, לחץ כאן.
______________

אין נביא בעירו

סלמאן מצאלחה

אין נביא בעירו
(על קינת צפוריה של טאהא מוחמד עלי)

טאהא מוחמד עלי, שירים, מערבית: אנטון שמאס, הוצאת אנדלוס 2006.

"הבכי מתגורר בתוכי / מתרגֵש עלַי בלילות / ובאור היום רובץ על חָזִי / פוקד את חלומותַי / ולא עולה בידי להשילו מעלי / כשאני מתעורר." (מתוך: "לואי שהיתה לי יכלתך לשלוט בבכי", עמ' 205), כך חושף טאהא מוחמד עלי את צפונות לבו בפני הקורא. שכן, שיריו של טאהא הם שיר קינה אחד ארוך שמעלה את צפוריה (= צפורי) על ראש דאבתו. וכיוון ש"לאן שטאהא הולך הוא תמיד הולך לצפוריה" כדי לספר את סיפורה, את סיפורו, כי: "כל שארצה הוא זה: / שאזכה / לראות אחת לחודש / או לחודשיים / את זאת שנשלל ממני לראות / מיום שנפרדתי ממנה / בשחר ימַי" (מתוך: "שינה ותה", עמ' 211). ומכיוון שטאהא אוהב סיפורים, מן הראוי שנרחיב במעט את יריעת הסיפור.

ראשית, נקדים מסורת מוסלמית המספרת אניקדוטה מראשית האסלאם:

בעוד הנביא מוחמד כורע להתפלל, בחצר הכּעבה שבמכה, הגיח איש בשם עוקבּה, התנפל עליו, קשר בגד לצווארו וניסה לחנקו. עד שניגש אבּו בכּר, מי שעתיד להתמנות לח'ליף הראשון אחרי מות הנביא, חילץ את מוחמד והרחיק את עוקבּה ממנו. בגירסה אחרת של המסורת מסופר, כי עוקבה זה השליך על מוחמד כֶּסֶל, או קרביים של גמל, לקול צחוקם המתגלגל של הנוכחים במקום, עד אשר ניגשה פאטמה, בתו של מוחמד, והסירה את הַכֶּסֶל ממנו.

עוד ידובר על עוקבּה זה בהמשך.

כוח שירתו של טאהא מוחמד עלי טמון בפשטותה. זוהי שירה נטולת טכניקה, כי איננה מחפשת טכניקה או תחכום. זוהי שירה נטולת משקל ונטולת חרוז, כי היא שקולה במשקל אחר ובנויה מפסיפס של תמונות נוטפות אובדן. היא מקוננת ודואבת בלחש, כשסרקאזם וחום אינושי דרים בה בכפיפה אחת, ומאחורי הסרקאזם מתחבא לו הכאב הגדול על העקירה מצפוריה. ומכיון שההווה והעתיד של צפוריה נשלל מטאהא הוא חי לו את הזכרונות, הוא חי לו את העבר שלו, את העבר של צפורי. כאבו על האובדן מוביל אותו אל מחוזות המרירות, והמרירות אינה מוסתרת כי אם מוצהרת בפה מלא: "המרירות מדדה בעקבותַי, כפי שאפרוחים מדדים אחרי אמם התרנגולת", כלשונו באחד השירים.

על הכל, הפואטיקה של טאהא היא יותר פואטיקה של סיפור, פואטיקה של מספר עממי ופחות פואטיקה של משורר האמון על אמנות השיר. משום כך, כשהוא מופיע בערבי קריאה הוא נוהג לעתים קרובות לתבל את הקריאה בסיפורי רקע עממיים, לעתים בדויים, כדי להשרות אווירה מבודחת כחיזוק נוסף לטקסטים שלו. ומשום שהפואטיקה שלו היא של סיפורי-עם, הוא פונה מעת לעת, בטקסטים הכתובים שלו, גם לשימוש בשפה הערבית המדוברת הקרובה יותר אל טבע הדיבור, הקרובה אל טבע הסיפור.

טאהא מוחמד עלי נכנס באוהלה של השירה הפלסטינית בפרט, והערבית בכלל, בגיל מאוחר. ומאחר שהשירה הפלסטינית, מקורח הנסיבות של מאבק לאומי, היתה נגועה שנים רבות במליציות יתר ובאמירות הלאומיות הקיבוציות, לא טרח איש מקברניטי השירה הפלסטינית או הערבית, לא טרח להפנות תשומת לב ראויה אל הקינה האותנטית של טאהא מוחמד עלי שידעה להביא את סיפורו העממי למקומות שמעבר לים. והסיפור של טאהא, כפי שעולה מתוך הטקסטים שלו, הוא סיפור של מקום תחת השמש. תרצו - ייקרא המקום הזה צפוריה, תרצו- הוא ייקרא פלסטין.

ובאשר למקום, שתי תמונות של פלסטין עולות מן הספרות הפלסטינית מול עינינו:

הפלסטיני שגלה, או הוגלה, מארץ מולדתו בנה לו במרוצת השנים דימוי של מולדת שהיא גן עדן אבוד: "הרחק מן המולדת האפשרית והבלתי אפשרית.... גנים ירוקים משתרעים היכן שפונות עיניי", כדברי השיר של מוריד אלברגותי, משורר פלסטיני החי בקהיר. מוריד אלברגותי מספר: "נהגתי לומר לחברי המצריים כי פלסטין מכוסה עצים, צמחיה ופרחי בר...". בעקבות הסכמי אוסלו, הגיע מוריד אלברגותי לביקור ברמאללה ובכפר-הולדתו. הוא העלה את רשמיו על הכתב בספר שקרא לו בשם "ראיתי את רמאללה", ובו הוא עושה חשבון נפש נוקב עם עצמו. בתוך השאר הוא כותב: "מה כל הגבעות הקרחות השוממות הללו? האם נהגתי לשקר לאנשים אז?... האם ציירתי תמונה אידיאלית של פלסטין בגלל שאבדה? אמרתי לעצמי, כאשר יבוא בני, תמים, לבקר כאן, הוא יחשוב שתיארתי לו ארץ אחרת", ומוסיף ברגותי: "איך שרתי לארצי שעה שאינני מכיר אותה? האם שיקרתי מעט? הרבה? לעצמי? לאחרים? איזה מין אהבה היא זאת שעה שאין אנו מכירים את האהובה?"

להבדיל מן הפלסטיני הגולה, שמגלה כי צייר לו תמונה דמיונית של מולדת שאינו מכירה, הפלסטיני שנשאר מגלה במרוצת השנים, כי הארץ היא זאת שאיננה מכירה אותו, היא שמתכחשת ומתנכרת לו: הארץ משנה את פניה, הכל משתנה בה, עוף השמיים, האדמה על עציה, מעיינותיה, היא שדוחה את מי שמבקש לקרוא לה, ומטיחה בפניו: "מי אתה?", כדברי השיר של סמיח אלקאסם שנושא את הכותרת "מולדת". ואולי משום כך סמיח אלקאסם קרא לבנו הבכור בשם "וָּטָן", כדי שיכנוהו הבריות "אבּו וָּטָן", כלומר, "אבּו מולדת", כמנהג אנשי המקום.

מכיוון שצפוריה שינתה את פניה ונעשתה צִפּוֹרִי, כמשל לארץ כולה, יושב לו טאהא בנצרת, לא רחוק ממנה, מושיט את ידו ואינו יכול לגעת בה. את נצרת הוא מכנה "מולדת שניה", כי צפוריה היא היא המולדת, והיא "הגעגועים הנצחיים אל הנעלם", כפי שהוא מצהיר בראיון אחד.

בעיני המשורר שנשאר במולדת, הארץ הופכת להיות משולה לזונה בוגדנית שמוכנה להעניק את חסדיה למלחים זרים ולכל המתדפקים על שעריה, להוציא את בעליה החוקיים, כפי שטאהא כותב: "האדמה בוגדת / האדמה לא שומרת אמונים / לא ניתן לשים בה מבטחים / האדמה זונה /... / מנהלת מועדון לילה / צוחקת בכל הלשונות / ... / האדמה מתכחשת לנו / בוגדת בנו, מרמה אותנו / אדמתנו מחזרת אחר המלחים ... ולא ניכר בה שדבר מה קושר אותה אלינו." (מתוך: "ענבר", עמ' 39-41).

ואם בזונה עסקינן נשוב ללכת בעקבותיו של עוּקבּה:

המסורת הערבית מספרת, כי באחד הקרבות שניהלו המוסלמים בחצי האי ערב, נלקח בשבי אותו עוקבּה, הידוע לשמצה באיבתו לנביא ולמוסלמים. וכשהנביא מוחמד ציווה להוציאו להורג, פנה אליו עוקבה ואמר: ומה יהיה עם גורל הילדים אחרי? ענה לו מוחמד: אש הגיהנום תהיה מנת חלקם. אך עוקבה הוסיף להקשות עליו: ומדוע דוקא אני, מתוך כל השבויים, הוא זה שמוצא להורג? למשמע הטרוניה הזאת של עוקבה, הטיח מוחמד בפניו: "האין אתה אלא יהודי מן היהודים של צפורי?" דינו של עוקבה נחרץ והוא הוצא להורג בצליבה. עוד מסופר על עוקבה, כי הוא היה "הצלוב הראשון בתולדות האסלאם". הוא אף זכה להתייחסות באחד הפסוקים בקוראן.

יהודי מצפורי? האומנם?

עוד יודעת המסורת הערבית לספר לנו, כי בתקופת הג'אהליה, היא תקופת הפגאניות הערבית הטרום-אסלאמית, שהה בצפוריה למשך כעשר שנים איש בשם אומייה שהוא האב הקדמון או הסבא רבא של שושלת בני אומייה, ששלטו בסוריה בתחילת האסלאם. בתקופת שהותו בצפוריה הלך אומייה זה אל אשה יהודיה, יש אומרים שפחה ויש אומרים זונה, שהיתה בת חסות של בני שבט לח'ם ששלטו באיזור. אשה זאת הרתה לו וילדה לו בן ששמו בישמעאל ד'כּואן, והמכונה אבּו עַמְר. ד'כּואן הילד נלווה אל אביו אומייה שנדד מצפוריה לחצי האי ערב. הילד הזה, ד'כּואן, הוא לא אחר מאשר הסבא של עוקבּה הצלוב, או "היהודי מצפורי", כדברי מוחמד. לימים, נתמנה בנו של עוקבה, הוא אל-וַליד בן עוקבּה, על-ידי עות'מאן, הח'ליף השלישי של מוחמד, למושל מחוז כופה שבעיראק.

מתוך תחושת היאוש השורה, ימים כלילות, על טאהא מוחמד עלי מאז ה"נכבה" והעקירה מצפורי, הוא פונה לחפש גאולה במקום אחר. הולך הוא לבקש נחמה אצל העבר הרחוק של צפוריה. הוא פונה אל דמויות של גיבורים מן ההיסטוריה הערבית והמוסלמית הקשורה למקום. באחד משיריו, שאינו כלול בקובץ המתורגם הזה שלפנינו, כותב טאהא מוחמד עלי: "צפוריה, מה את עושה כאן, בלילה האמגושי הזה.../ היכן הסוס של שרחביל? [הוא מפקד הצבא המוסלמי שכבש את צפוריה בשנת 635] / מה עשית עם חרבו של צלאח אלדין? [ששיחרר את צפוריה מהכיבוש הצלבני בשנת 1187] / היכן שליחי דאהר [הוא דאהר אלעומר, שבנה את המצודה של צפוריה בשנת 1745] / היכן כולם?" תוהה טאהא כמחפש תשובה לחוסר האונים שלו.

הפניה לחיפוש גאולה שתבוא מן העבר הרחוק עלולה לטמון לו סכנה בחובה, בחינת "אליה וקוץ בה". שכן, אם ימשיך טאהא מוחמד עלי לנבור ולחקור בעברו עוד עשוי הוא, אולי עלול, לגלות שהוא נצר למשפחתו הענפה של "הצלוב הראשון בתולדות האסלאם", או שמא סתם עוד איזה יהודי אנוס אחר מצפורי, שעקבותיו אבדו בזמנים קדומים, במרחב הערבי.

***

המאמר פורסם ב: קשת החדשה, גיליון 17, סתיו 2006
*
למאמר בערבית, לחץ כאן.
_________________________________

דרך המישרים של הפלסטיני


סלמאן מצאלחה || 

דרך המישרים של הפלסטיני

סיפור שהיה כך היה. לפני כתריסר שנים, וליתר דיוק בקיץ 1996, השתתפתי בפסטיבל השירה הבינלאומי הנערך ברוטרדם שבהולנד. באותה שנה השתתף גם ידידי המשורר יצחק לאור. בין המשתתפים בפסטיבל היה גם משורר מצרי. כעבור יום, אם זכרוני אינו מטעני, המתיק יצחק לאור באוזני סוד, כי המשורר המצרי פונה לו עורף ואינו מדבר עמו. המשורר המצרי אף מתרחק מקבוצת משוררים כאשר הוא מצטרף אליה. לאחר ששמעתי את הדברים החלטתי כי לא אתן לדברים לעבור כך ויזמתי מפגש משולש בינינו.

שאלתי את המשורר המצרי: "מדוע אתה מתרחק מיצחק ולא מדבר עמו?" תשובתו היתה: "ישנה החלטה רשמית של אגודת הסופרים במצרים האסורת לדבר עם ישראלים". שאלתי אותו שנית: "האם אתה מכיר את יצחק לאור? האם קראת משהו מפרי עטו? מהן עמדותיו, דעותיו, או דבר מה כזה?" הוא השיב: "לא, אינני מכיר אותו. זה לא חשוב, כי ההחלטה היא החלטה רשמית ומחייבת". אמרתי לו: "האם אתה יודע שיצחק לאור, זה שאתה מתרחק ממנו, הוא יותר פלסטיני מהרבה פלסטינים שאתה מכיר, והוא יותר ערבי ויותר אנטי אמפריאליסט מהרבה סופרים של 'אגודות הסופרים שלכם'? המשורר המצרי המשיך להתעקש: "ההחלטה היא החלטה רשמית, והיא מחייבת את כולם".

לאחר שנואשתי מן "ההגיון" הזה, פניתי אליו: "אם אתה מחוייב לכל הדברים הרשמיים האלה, עליך לדבוק בהם עד הסוף ואל תדבר עמי גם כן. אני חושש שאתה מפר את ההחלטות הרשמיות שלכם. שכן, גם אני נושא דרכון ישראלי. מה לעשות, נולדתי בישראל ואני נושא את הדרכון הישראלי וייתכן כי, מבחינה רשמית, אסור לך לדבר עמי". למשמע הדברים האלה, ראיתי כי הוא נבוך קצת, אך התעשת ואמר: "אתה ערבי וזה דבר שונה". "ידידי היקר", אמרתי לו "אם אתה חפץ לדבוק בדברים רשמיים, אז הנה הוא הדרכון הישראלי שלי. ואם אתה נוהג אחרת עמי משום שאני ערבי, בשונה מיצחק לאור רק משום שהוא יהודי, הרי שההתנהגות שלך מונעת אך ורק ממניעים גזעניים ואין שום הסבר אחר", כך נגמרה השיחה. מאוחר יותר הבנתי מיצחק, כי המשורר המצרי שינה את דפוס ההתנהגות שלו והפסיק להתרחק ממנו.

אני נזכר בסיפור הזה עכשיו בעקבות כל ההמולה הערבית החדשה שנסבה סביב פירסומו של ספר באנגלית הנושא את הכותרת "עיר, סיפורי ערים מהמזרח התיכון", אנתולוגיה של סיפורים על ערים במזרח התיכון, שאותה ערכה משוררת ועתונאית לבנונית. הדבר שעורר את המהומה הזאת הוא הכללת סיפור של יצחק לאור באנתולוגיה הזאת לייצג את העיר תל-אביב.

שוב ושוב נזעקים כל אלה המתהדרים בתוארים כמו נושאי הדגל, הדבקים בעקרונות היסוד של האומה ועוד כהנה וכהנה סיסמאות ודרך הדחליל הנקרא המאבק ב"נורמליזציה". וכל זאת, על מנת להופיע כמי שמגנים על "האומה הערבית" נוכח הסכנה הישראלית האורבת, לא רק בדמות תרגום יצירות עבריות לערבית, כי אם כעת השתתפותו של סופר ישראלי באנתולוגיה אנגלית משותפת.

"הסתננות ישראלית אל התת-מודע הערבי", זעקה הכותרת שהתנוססה בראש מאמר של נג'ואן דרויש, משורר פלסטיני וכתב עתון 'אל-אח'באר' הלבנוני המקורב לחזבאללה. קראתי את המאמר, אך לא הבנתי כיצד מתבצעת ההסתננות הזאת אל התת-מודע הזה. הדבר נשגב מבינתי. האם התת-מודע הערבי הוא תת-מודע אנגלי ולא ידענו זאת קודם? אחרת, כיצד ההסתננות אל התת-מודע הערבי הזה נעשית דרך תרגום לאנגלית? יתירה מזאת, גם ההנחה על קיומו של תת-מודע ערבי טומנת בחובה הנחה אחרת והיא קיומו של מודע ערבי. הנחה זאת, כמדומני, היא עלילה גדולה ללא כל ספק.

כנראה, לא תעזורנה ללאור עמדותיו האנטי ציוניות המוצהרות שאותן הוא מביע כאן בישראל כמו מעל כל בימה בחו"ל. שום דבר לא יעזור לו אצל כל אלה, מסיבה שאין לה קשר לנורמלזציה וכדומה. "הדבר המפליא הוא", ממשיך כתב 'אל-אח'באר' לנאום: "כי הפרוגרסיביות של חלק מהסופרים הישראלים הפכה להיות תירוץ למען החדרתה של ישראל אל התודעה הערבית והפיכתה לחלק טבעי באיזור". אה, עכשיו הבנו, אני אומר לעצמי, ישראל הסתננה בהתחלה אל התת-מודע הערבי והנה היא כעת חודרת אל ה"מודע הערבי". איזה מזימה ציונית אימפריאליסטית שחוטיה נטווים סביב המודע והתת-מודע הערביים!
ואם אין מנוס מכך, ממשיך הכותב בנסיון להקל במעט את המהלומה הישראלית שניחתה על התודעה הערבית, "אפשר למשל לשתף את לאור בספר המדבר על הכיבוש הישראלי ועל הטרור של המדינה העברית או הפאשיזם הגואה בחברה הישראלית, אך לא בספר רגיל המדבר על העיר תל-אביב". הכותב מסיים את נאומו בהבעת דאגתו הגדולה: "גם מדאיג מאוד שספר כזה עובר כך, במודע, בקרב הסופרים הערבים שהסכימו לפרוס את סיפורי עריהם במסגרת אחת עם סיפור תל-אביב, ובקבלתה כעיר טבעית נורמאלית במזרח התיכון" (אל-אח'באר, 25 באוקטובר 2008).

אכן, האמת היא כי תל-אביב איננה "עיר נורמאלית במזרח התיכון". היא שונה מאוד מערי המזרח התיכון החוששות מן החופש שאותו מייצגת עיר זאת. לו הייתה זאת עיר בעלת אופי של ערי המזרח התיכון הייתה אוסרת את מכירת ספריו של יצחק לאור ואחרים, כפי שעושות ערים ערביות במזרח עם ספריהם של סופרים ומשוררים ערבים. לו היתה בעלת אופי של ערי המזרח התיכון לא היתה יוצאת בהפגנה הגדולה ביותר במזרח התיכון נגד הטבח בסברה ושתילה. באותה תקופה, בתקופת מלחמת לבנון ההיא ב-1982, כתב אותו יצחק לאור:"וְעַכְשָׁו בַּלַּיְלָה הַזֶּה בְּתֵל אָבִיב הַמַּפְצִיצָה אֲנִי קָם / אֶל הַמִּטְבָּח מַעֲלֶה בּוֹ אוֹר וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַתִּינוֹק / בּוֹכֶה בַּבַּיִת מִמּוּל וְאֶת קוֹל אִמּוֹ הַטּוֹבָה מַרְגִּיעָה אוֹתוֹ / וַאֲנִי מְוַתֵּר עַל קוֹלוֹת הַמִּזְמוּז לְמַטָּה בָּרְחוֹב וְעַל הַשִּׁעוּל /.../ וַאֲנִי מְנַפֶּה אֶת הַקּוֹלוֹת / הַלָּלוּ, אֲפִלּוּ אֶת נְשִׁימָתֵךְ. אֶשָּׁאֵר רַק עִם צִוְחַת / הָעוֹלָלִים בְּמַעֲרַב בֵּירוּת". אכן, לו היתה תל-אביב בעלת אופי של המזרח התיכון היא היתה שותקת על כל זה, כפי ששתקו ושותקות כל אותן ערים במזרח התיכון על מעשי הטבח שהתרחשו ומתרחשים בעיראק, בדארפור או כאלה שהתרחשו בלבנון עצמה, ארץ אותו עתון ומזרחה ממנה.

אין אני בא להגן על תל-אביב כאן, כי לאמיתו של דבר יש בלבי חשש בשנים האחרונות מכך שהעיר הזאת, כמו ערים אחרות כאן, מתחילה להצטרף אל אותה מנטאליות גזענית של המזרח הזה שמדיף סרחון גזעני על כל סוגיו ומקורותיו. אולי בדרך זאת, תתממש הנורמליזציה האמיתית של העיר הזאת עם המזרח הזה. בשפתנו העממית נאמר: "מי שמתחבר לאנשים ארבעים יום, הופך להיות חלק מהם", קל וחומר כאשר ארבעים הימים האלה נעשו ארבעים, או ששים שנה ויותר.

העניין שיש לנו בפרשה הזאת והשלכותיה הוא הרבה מעבר לכך. הסופר המצרי ג'מאל אל-גיטאני, המופיע גם הוא בספר, ממהר להדגיש כי הוא "לא ידע על השתתפותו של סופר ישראלי באנתולוגיה" ומוסיף, כי לאחר פרסום הספר הוא קיבל דוא"ל מהסופר הפלסטיני עלא חליחל, תושב עכו שמשתתף גם הוא באנתולוגיה, שמבהיר לו כי "הסופר הישראלי מביע סולידריות עם העניין הפלסטיני". אך אל-גיטאני ממשיך: "הסולידריות איננה חשובה בהקשר הזה, כי העניין הוא עניין עקרוני." (אל-אח'באר, 27 באוקטובר 2008).

אחרי כן, מיהר עלא חליחל לשלם מס שפתיים לגזענים הערבים. במאמר שנשא את הכותרת "לא בהכרח הגנה על יצחק לאור" הוא מביע את פליאתו על כל הרעש סביב הפרשה הזאת, ומוסיף: "מטרת הנורמליזציה היא הפיכת ישראל חלק לגיטימי במרחב הערבי, ולכן אנו דוחים אותה ונלחמים בה כולנו", ומוסיף כי שימת הישראלים כולם בסל אחד "איננו לטובת העניין הפלסטיני, ואיננה לטובת כל אלה המאמינים בעקרונות של ניהול מאבקים ומשברים". כך הפכה אנתולוגיה ספרותית על ערים להיות שאלה של ניהול משברים ומאבקים, וכיוון שכך הוא אומר: "היהדות של לאור ודומיו לא צריכה להיות מכשול", וכי יש להתייחס אליה כאל "סולידריות שבאה מאחרים כמו צרפתים, דרום אפרקאיים ואחרים הנאמנים לעניין הפלסטיני", פוסק חליחל.

אין אני יודע אם יצחק לאור נאמן לעניין הפלסטיני של חליחל אם לאו. אך, אני סמוך ובטוח כי לאור נאמן לעניין שלו עצמו כישראלי, כיהודי ובראש ובראשונה כאדם, וכל זאת בשונה מהנהגת המפלגה אליה משתייך חליחל עצמו, אותה הנהגה שנכנעה ללחץ התנועה האסלאמית כאן וסילקה אותו מעריכת העתון של המפלגה בגלל מאמר שפירסם בעתון שלו ושל מפלגת בל"ד שלו.

אין צורך להזכיר כי ישנם קולות אחרים מחוץ למקהלה הצורמנית הזאת; אדוניס השתתף וקרא עם משוררים ישראלים, המנוח מחמוד דרויש השתתף וקרא עם משוררים ישראלים, וכך עשו רבים אחרים, עיראקים, לבנוניים, מרוקאיים ותוניסאים. יחד עם זאת קיימים רבים כאלה שנאחזים בכיבוש הישראלי בפלסטין כתירוץ. אך האמת היא כי לא הכיבוש הישראלי של אדמה ערבית הוא מה שמנחה אותם. לו היה כיבוש אדמה ערבית עומד בראש מעייניהם היו צריכים לסרב לנסוע לאנגליה או לארה"ב למשל, או לסרב להשתתף באנתולוגיה היוצאת לאור בארץ הכובשת את עיראק. או שמא עיראק איננה אדמה ערבית בעיני סופרים אלה?

ייתכן כי הבעיה של חליחל, שלנו כאן, היא עם הציונות ולא עם היהדות, אך הבעיה של כל האחרים היא בדיוק הפוכה. שכן, עמדותיהם של כל אלה אין להן שום קשר לכיבוש אדמה ערבית. עמדותיהם נובעות מהשקפה גזענית מאוסה כלפי היהודים מעצם השתייכותם הביולוגית ולא משום סיבה אחרת. משום כך, לא תעזורנה ליצחק לאור רעיונותיו, עקרונותיו ועמדותיו אצל כל אלה. כל עוד לאור הוא יהודי הוא יישאר לעד שייך לעדת "אלה אשר נשפכה החימה עליהם" - כלומר היהודים, כמאמר הפרשנות של הפסוק בפרשת אל-פאתחה, היא הפרק הפותח של הקוראן - בעיני הגזענים התועים.

אם כן, יש לומר קבל עם כי על כל פלסטיני הסובל מגזענות ציונית כאן, או הסובל מגזענות של אחיו הערבים בכל מקום במזרח התיכון הזה, חרף סיסמאות האחווה הערבית המזוייפת, להציב גבול ברור שמפריד בינו ובין הגישות הגזעניות האלה. וכל זאת, משום שבסופו של דבר, הוא עתיד לחיות עם ולצד השכן היהודי שלו. קל וחומר כאשר השכן הזה הוא יצחק לאור ומה שהוא מייצג.
זוהי דרך המישרים הפוליטית והחברתית של הפלסטיני. הלא כן?

***

הגירסה הערבית של המאמר התפרסמה לראשונה באתר הערבי הבינלאומי "אילאף".
התפרסמה גם באתר שמאל ערבי "משקף המזרח התיכון".

לגירסה הערבית, לחץ כאן.
***


המאמר עם תגובות באתר "קדמה".
המאמר עם תגובות באתר "הגדה השמאלית".


בחיפה‮, ‬מול הים

סלמאן מצאלחה

בחיפה‮, ‬מול הים


                 לזכרו של אמיל חבּיבּי


בְּחַיְפָה, מוּל הַיָּם, רֵיחוֹת הַמֶּלַח
עוֹלִים מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה. וְשֶׁמֶשׁ
הַתּוֹלָה עַל עֵץ פּוֹרֶמֶת רוּחַ.
בְּתוֹךְ שְׁוּרַת עֵצִים טוֹבֶלֶת אֶבֶן,
נִטְּעוּ גְבָרִים, נָשִׁים וְאֵלֶם. דַּיָּרִים
בְּבֵית דִּירוֹת וּשְׁמוֹ מוֹלֶדֶת.
יְהוּדִים שֶׁלא שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלָם,
עֲרָבִים שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי אֶת פִּשְׁרָם.
וְעוֹד כָּאֵלֶּה מַנְגִּינוֹת שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי
לְזַהוֹת בְּתוֹךְ הָרֶגָע שֶׁדָּמַם.

אודן: אפיטף על קברו של עריץ

וו. ה. אודן

אפיטף על קברו של עריץ

שְלֵמוּת, דְּבַר מָה כַּזֶּה, לְכָךְ הוּא שָאַף,
וְקָל הָיָה לְהַבִין אֶת הַשִּירָה אֲשֶר חָצַב;
אֶת טִפְּשוּת הֶאָדָם הוּא הִכִּיר כְּכַף יַדּוֹ,
וּבִצְבָאוֹת וְצִיִּים הִתְעַנְיֵן בְּכָל מְאֹדוֹ.
כְּשֶצָּחַק, פָּרְצוּ בִּצְחוֹק סֶנַאטוֹרִים נְשֹוֹאֵי פָּנִים,
וּכְשֶבָּכָה, בָּרְחוֹבוֹת מֵתוּ הַיְּלָדִים הַקְּטָנִים.

תרגם: סלמאן מצאלחה



***


W. H. Auden

EPITAPH ON A TYRANT

Perfection, of a kind, was what he was after,
And the poetry he invented was easy to understand;
He knew human folly like the back of his hand,
And was greatly interested in armies and fleets;
When he laughed, respectable senators burst with laughter,
And when he cried the little children died in the streets.

***

תרגום לערבית, לחץ כאן.





מלחמת האפצ'י

סלמאן מצאלחה || מלחמת האפצ'י

"גשמי קיץ" פלטו המוזות הצה"ליות וצינה נעימה דלפה ממקלטי הרדיו והטלוויזיה וחילחלה אל גוף הקונסנזוס הדביק בחומו של קיץ חדש. מהר מאוד קברה התקשורת הישראלית את השימוש הזדוני בשפה העברית, שנועד להסתיר פשעים שמבצע צה"ל בשם ישראל, ברצועת עזה. ומכיוון שעוד לא מצאו שם לגשמי הקיץ שהחלו לרדת בצפון, נקראים כעת אנשי עט לצאת מן המקלטים ולהתגייס לשירות מילואים.

שתי מלחמות, שהן אחת, מתנהלות כיום באזור. אחת היא מלחמה פנים-איסלאמית שמתנהלת בין הזרם הסוני לבין הזרם השיעי שמרכזו באיראן. מטרת המלחמה הזאת, שהחלה עם המהפכה האיסלאמית של חומייני, היא השלטת דוקטרינת הג'יהאד על כלל העולם המוסלמי, כצעד ראשון, ואחר כך הובלת מלחמה גלובלית בין עולם האיסלאם לבין שאר העולם, ובמיוחד העולם המערבי שבמרכזו ניצב העולם הנוצרי.

כך בדיוק התגלגלו הדברים בראשית האיסלאם. ובמלים נהירות לקורא העברי: זו מלחמה של "החזרת עטרה ליושנה". העולם הערבי והמוסלמי חי בעולם של ניגודים שהוא מתקשה לגשר ביניהם. בעוד הוא גדל ומתחנך על מורשת העבר המפוארת, הוא מביט סביבו ורואה, כי מאז אותם ימי זוהר אין הוא מצליח לצאת מן הנחשלות הכרונית שאחזה בו בכל תחום ובכל פינה.

גם ארגון אל-קאעדה הוא חלק מן המלחמה הפנים-איסלאמית הזאת. ההתקפה ב-11 בספטמבר היתה ניסיון נואש של הפונדמנטליזם הסוני לשים את עצמו על המפה כנושא דגל מלחמת הקודש של ההתחדשות האיסלאמית. הוא עשה זאת מכיוון שהמהפכה האיסלאמית השיעית של חומייני נטלה לעצמה את המושכות והובילה את המלחמה הזאת. הפלת משטרו הסוני של סדאם חוסיין ועליית קרנם של השיעים בעיראק רק החריפה את המלחמה הפנים-איסלאמית הזאת.

על הרקע הזה ניתן להבין את התייצבות המשטרים הסונים בסעודיה, מצרים, ירדן ואחרים נגד "ההרפתקה הלא מחושבת", כהגדרתם, שבפעולת חיזבאללה מול ישראל. ורק על הרקע הזה אפשר להבין את פסק ההלכה שפירסם ב-17 ביולי 2006 עבדאללה בן ג'ברין, אחד מגדולי פוסקי ההלכה (הסונית) בסעודיה: "אסור בתכלית האיסור לצאת להגנת אנשי המפלגה הסוררת הזאת (קרי: חיזבאללה השיעית). אסור בתכלית האיסור לסור לפקודתם, ואסור לשאת תפילה למען יזכו בניצחון. אנו מייעצים לאנשי הסונה להתנכר להם, ולהנחיל להם תבוסה..."

"ענבי זעם" ו"גשמי קיץ" ועוד כהנה וכהנה פולטות המוזות העבריות כדי להסוות את ההרס ואת המוות שנזרעים מאחורי הדימויים והמטאפורות. אך גם לאיראנים יש מוזות, והם יודעים להשתמש בשפה הפרסית שלהם, ששאבה רבות מן הערבית ומן האיסלאם. לכלי המוות שלהם הם קוראים בשמות כמו פג'ר (שחר), רעד (רעם) ובשם המוסיקלי "זלזאל" (רעש אדמה). וכדי להסיר ספק משתמשים בשמות כמו "ח'ייבר", כדי להזכיר את טבח היהודים במבצע הטיהור האתני, שהתבצע במאה השביעית בחצי האי ערב. וכששליח המולות בנשיאות איראן, מחמוד אחמדינג'אד, מצהיר כי דמו ורוחו של חומייני זורמים בעורקיו של נסראללה, הוא מתכוון לאותה מלחמה גלובלית בין האיסלאם לבין שאר העולם, עולם השטן ועולם הכופרים באשר הם.

על רוחו של חומייני המנשבת במרחב ניתן ללמוד מתוך נאום שנשא האייתוללה זצ"ל בשנת 1981 לרגל יום הולדת הנביא מוחמד. בין השאר הטיף חומייני בנאומו: "הימים של אללה הם כאשר אללה, יתעלה ויתברך, יגרום 'זלזלה' (טלטלה, רעידות אדמה)... מדוע אתם, חכמי הדת, נוהים רק אחרי ציוויי התפילה והצום? מדוע אתם קוראים רק את פסוקי הרחמים, ואינכם קוראים את פסוקי ההרג? הקוראן אומר: הרוג תהרוג, כלוא תכלא. רחמים הם דבר שמנוגד לאלוהים... 'מחראב' (נישה במסגד שפונה לכיוון מכה, כיוון התפילה, ושבה ניצב המטיף) הוא מקום של מלחמה (מן השורש הערבי 'חרב', מלחמה). מתוך ה'מחראבים' צריכה המלחמה לפרוץ, בדיוק כפי שכל מלחמות האיסלאם פרצו מן ה'מחראבים' (כלומר, המסגדים)".

השחתת השפה סופה שתביא בהכרח להשחתת האדם, השחתת הטבע והכחדת החיים. עוצמת התגובה וההרס שזורעת ישראל בפלשתין ובלבנון נובעת מתאוות גזל מחד גיסא, ומחרדת קיום מאידך גיסא. וכשאחמדינג'אד חוזר שוב ושוב על המנטרה של הכחשת השואה, יש פירוש אחד לדבריו: שואה לא היתה, משמע שואה תהיה. וכשרטוריקה מתנגשת עם רוטוריקה, וכשרוטוריקה נטענת ברטוריקה, רק המוות מנצח.

והנה מתברר כי אלוהים זה, ה' צבאות ואל נקמות, שכולם נושאים את שמו לשווא במרחב, הוא ההמצאה האווילית ביותר שהעניקו העמים השמיים לאנושות. זהו מעין מנגנון להרס עצמי, משל היה גולם שקם על יוצרו ובסופו של דבר מביא להרס הרעיון עצמו. לא הרחמים מנוגדים לאלוהים, כדברי חומייני, כי אם ההיפך הגמור. המוות הוא שמנוגד לאלוהים. המוות הוא שמכלה את האל.

"ענבי זעם", "גשמי קיץ", "קורי עכביש" ו"קורי פלדה" יש לנו במחול המוות הזה. "פג'ר" יש לנו, גם "רעד" ו"זלזאל". אך מעל לכל אלה מרחפים רוחו וגורלו של ה"אפאצ'י": בני האפאצ'י היו לוחמים נועזים ורצו לחיות כבני חורין על אדמתם. אבל ה"חלוצים" לא רצו אינדיאנים סביב חוותיהם, ונהגו לערוך מתקפות נגדם. בני האפאצ'י הגיבו במסעות נקם משלהם, וכך התנהלו הדברים שוב ושוב. קוצ'יז, ראש השבט, ידע שלבנים רבים באים להתנחל באזור, וכדי להגן על בני שבטו עשה הסכם אי התקפה עם הלבנים. אך הסכם זה הופר במהרה והתחדשו המלחמות ביניהם, עד שקוצ'יז נכנע בשנת 1872. בני שבטו הושמו בשמורה חדשה.

תרצו, האפאצ'י הזה במחוזותינו הוא הפלשתינאי שקנאי הציונות החילונית והדתית מנסים לכלוא בשמורות מאחורי חומות בטון וגדרות תיל. תרצו, הוא הישראלי שקנאי האיסלאם מנסים לייעד לו גם כן שמורות, בלשון המעטה.

לא "קורי פלדה" ולא "זלזאל" אנו צריכים כאן. לא מלחמה על קברי אבות שסופה שתביא לכריית קברי בנים אנו צריכים כאן. זה הזמן לעשות מפנה תודעתי, הן אצל הישראלים והן אצל הפלשתינאים, בטרם נצעד כולנו בגאון אל עבר הגיהנום. שכן, מיותר לציין שמבול לא יהיה אחרינו.

***
פורסם: הארץ , 2 באוגוסט 2006

למאמר באנגלית, לחץ כאן.



 

האתר הושק באוקטובר 2008