נזר הבריאה

סלמאן מצאלחה

נזר הבריאה

אנונימי / בראשית

(א)
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים
אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

(ב)
וְהָאָרֶץ הָיְתָה
תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ
עַל-פְּנֵי תְהוֹם.
וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת
עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

(ג)
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים:
יְהִי אוֹר,
וַיְהִי-אוֹר.

(ד)
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר
כִּי-טוֹב. וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים
בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

(ה)
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר: יוֹם.
וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא: לָיְלָה.
וַיְהִי-עֶרֶב
וַיְהִי-בֹקֶר
יוֹם אֶחָד.

***

לולא באו מלים אלו ודומותיהן לעולם, לא היינו מגיעים עד הלום. לא היינו מבדילים בין חושך לאור ובין לילה ליום. הדברים נאמרים לא מתוך אמונה כלשהי ב"סוד" בריאה שגור בפי רבים, כי אם מתוך הבנת כוחה של מילה בלשון אדם. זהו הכוח לחרוץ, בקיר ההוויה האטום, אשנב קטן שדרכו אפשר להציץ על כל מה שעלום.

כפי שאין קיום לאובייקט כלשהו ביקום ללא התייחסות לשונית, כך הדבר לגבי הקיום האינושי. מאז ולתמיד, קיום זה הוא התאום הסיאמי של השפה.

השפה, כל שפה, היא מרכבת-השירה הדוהרת במרחבים. והשירה היא היא נזר-הבריאה של שפת האדם. היא תיקנה וממשיכה לתקן את הפגמים שנתגלו ביצירה הראשונה, הלידה הראשונה של האדם והיקום. זוהי מרכבת הפלא שמקלות לא יוכלו להינעץ בגלגליה לעוצרה, כיוון שגלגליה עשויים חומר מטאפורי, חומר חמקמק.

***


על "הליקון":
העבודה הסזיפית המושקעת מזה שני עשורים בהליקון, כתב עת המוקדש כול כולו לשירה, היא לא דבר של מה בכך. שכן, השירה היא לא רק משחקי מלים, דימויים ומטאפורות. השירה היא הביטוי המובהק ביותר לחיים.
כל גליון של הליקון הוא אנתולוגיה על נושא מסויים. הנושאים רחבים כרוחב החיים עצמם. הקולות השונים המהדהדים בגליונות על שלל הנושאים הטורדים את מנוחת האדם עלי אדמות מותחים את גבולות האני הפרטי אל מרחבי חיים אחרים. התרגומים משפות עמים אחרים פותחים צוהר על עולמות עלומים אחרים ומותחים בכך את גבול הקורא עד קצה גבול האדם באשר הוא.
חיי האדם שנמתחים בין שני הקצוות, השמחה והעצב, הלידה והמוות יוצרים דת ויוצרים שירה. כשהדת כובלת, השירה משחררת; כשהראשונה מפרידה, השניה מאחדת. הרב גוניות הזו לא רק מרחיבה דעת, כי אם היא פורצת את גבולות השפה ומאירה פינות חשוכות בעולמו הצר של הקורא. בכך היא נותנת לו הן תקוה והן נחמה. ודי בכך כדי לברך את הליקון ועורכו ברכה חמה.

***

לרגל עשרים שנה לפעילות הליקון,
פורסם ב- שירים שמחים, הליקון, גליון 89, קיץ 2010

כל הפרטים

הזדמנות לניצחון מוסרי

סלמאן מצאלחה / הזדמנות לניצחון מוסרי

בעידן התקינות הפוליטית יש החושבים שראוי להתאים כל אמירה לקהל היעד שאליו היא מופנית. אני לא נמנה עם אלה. בעיני התקינות פוליטית היא טומאה - מתק שפתיים המסתיר גזענות בוטה. יש מוסר אוניוורסלי החוצה דתות, עמים ואומות ומחייב את כל המשתייכים לחברת האדם.

כך, כשאני מדבר על גלעד שליט, למשל, אני אומר "החייל הישראלי השבוי". כן, השבוי - לא החטוף - כפי שמנסים להלעיט את דעת הקהל כאן. בישראל מעדיפים לשכוח, או שבכוונה תחילה מנסים להשכיח, את העובדה ששליט לא נחטף. הוא נשבה כחייל בפעולה צבאית שבוצעה נגד צבא, על רקע המאבק הלאומי הפלסטיני בכיבוש הישראלי שנמשך עשרות שנים. עובדה בסיסית זאת הופכת את הפעולה לפעולה לגיטימית של עם הנאבק למען שחרורו הלאומי.

עד כאן בעניין הזה, כי מכאן והלאה יש לומר דברים אחרים. פירסמתי כבר את הדברים בערבית ולקהל יעד ערבי - חשוב שיישמעו ברחוב הפלסטיני ובדעת הקהל הפלסטיני, כי הפרשה הזאת שייכת גם להם - ומן הראוי שיישמעו גם בעברית, שייקראו על ידי קוראי עברית שטופי מוח למיניהם. הדברים נוגעים גם לפלסטינים הישראלים. כן, יש יצורים כאלה שגם הם קוראים ודוברים עברית.

אין ספק - כך אני מאמין, כך אני רוצה להאמין - שהשבוי הישראלי גלעד שליט זוכה ליחס הומני מצד שוביו בעזה. כולנו מקווים שעסקת חילופי השבויים תצא לפועל במהרה, וכי השבוי הישראלי יחזור למשפחתו והשבויים הפלסטינים יחזרו למשפחותיהם.

עם זאת, שתיקת האינטלקטואלים הפלסטינים סביב הפרשה צורמת. החמאס דורש אסירים פלסטינים רבים בתמורה לשחרורו של שליט. איש לא שאל את עצמו מה אומר הדבר מבחינה מוסרית על ערכו של הפרט הערבי בעיני הערבים עצמם; כמה שווה שבוי ישראלי ביחס לשבויים ערבים או פלסטינים.

בולטת גם שתיקתם של חברי הכנסת הערבים בישראל. הם זועקים, ובצדק, על עוולות הכיבוש הישראלי ועל הסבל שהוא גורם לעם הפלסטיני, אך לא נשמעה מכיוונם שום אמירה שיש בה עמדה מוסרית ברורה בקשר לשליט. זוהי חובתם.

הם צריכים לקום ולומר בפה מלא לממשלת חמאס בעזה ולחאלד משעל, המושך בחוטים מדמשק, שיש דברים שאי אפשר לקבל אותם. הם יכולים, צריכים וחייבים לומר, כי מניעת ביקור של הצלב האדום אצל השבוי הישראלי מטילה כתם מוסרי על המאבק הפלסטיני בכלל. אם שליט הוא שבוי מלחמה, והוא אכן שבוי מלחמה, אז ודאי שהוא ראוי לכל הזכויות המוענקות לשבויי מלחמה על ידי החוק הבינלאומי.

הצד הפלסטיני, שסובל עשרות שנים מן הכיבוש הישראלי יכול לזקוף לזכותו נקודות מול הכובש, להפגין עליונות מוסרית. הוא יכול לעשות זאת בכך שיאפשר למשפחתו של שליט לבקרו, או לכל הפחות לאפשר לנציגי הצלב האדום לבקרו, כפי שהם מבקרים שבויים פלסטינים בישראל.

מעולם לא הבנתי מדוע הצד הערבי נוטש את הזירה המוסרית ומפקיר אותה לאחרים. הוא מתנהג כאילו ענייני מוסר לא נוגעים לו בכלל. מי שבוחר לנטוש את הזירה המוסרית בל יתרעם על תדמיתו הירודה בעיני העולם.

*

פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 12 ביולי 2010

***
For English, press here

*
For Greek, press here

*

Arabic article about the issue, press here

כל הפרטים