גולם אמריקאי

סלמאן מצאלחה

גולם אמריקאי

יש לומר בפה מלא: ארצות הברית אינה מעוניינת בהשכנת שלום במזרח התיכון. השלום באזור זה אינו בראש מעייניה, ומעולם לא עלה בקנה אחד עם האינטרסים שלה.

ייתכן שהדברים נשמעים הזויים לאוזניים שאינן ידועות ברגישות יתר לרחשי האזור. מי שסבור כי תחנת אל-ג'זירה היא שופר של האיסלאם הרדיקלי, המסכן אינטרסים אמריקאיים, מוזמן לרענן את זיכרונו ולעדכן את דמיונו. שכן האיסלאם הרדיקלי הזה הוא בן הטיפוחים של הממשלים האמריקאיים השונים.

יש להשיב על שאלה פשוטה: כיצד מצאה לה התחנה הפופוליסטית אכסניה דווקא בנסיכות קטאר הקטנה? ידוע שבקטאר נמצא בסיס חיל האוויר האמריקאי הגדול ביותר במזרח התיכון. מחשיפות "ויקיליקס" מתברר, כי קטאר שימשה בסיס שממנו יצאו המפציצים האמריקאיים לגיחות בעיראק ואפגניסטאן, והיא מציעה כעת לארה"ב להשתמש בבסיס האמריקאי לתקיפה צבאית באיראן ואף הביעה רצון להשתתף במלחמה נגד איראן ולשאת ברוב עלויות החזקת הבסיס.

זאת ועוד, שליט קטאר, בפגישה עם הסנאטור ג'ון קרי בתחילת 2010, אף הביע הבנה לעמדה הישראלית ולתחושות העם בישראל: "אי אפשר להאשים את העם בישראל בכך שאינו סומך על הערבים, מפני שבמשך זמן רב ישראל חיה תחת איום". זו גם אותה קטאר שאירחה ברוב הדר את שמעון פרס, ציפי לבני ופקידים ישראלים אחרים.

על הסיפורים האלה ועל הקשרים של האמיר עם ישראל אין מדווחים באל-ג'זירה. מצד אחר, בתחנה הפופוליסטית הזאת מכפישים משטרים ערביים אחרים על קשריהם עם ישראל. נשמע הזוי? לאו דווקא.

כל הקלטות של בן-לאדן מוצאות את דרכן לאל-ג'זירה. כל זאת משום שלתחנה זו נועד תפקיד אחר. תפקידה מסתכם בערעור המשטרים הערביים וביצירת מצב של כאוס. הכאוס הוא אשר עולה בקנה אחד עם המדיניות האמריקאית. שכן ארה"ב מעוניינת בהרבה להבות באזור, וברצונה רק לשלוט בגובה הלהבות, ותו לא.

הלהבות באזור משרתות את הכלכלה האמריקאית. די להזכיר בהקשר זה את עסקת הנשק שנחתמה עם סעודיה בשנה שעברה, בשווי של 60 מיליארד דולר, הגדולה ביותר בהיסטוריה האמריקאית. העסקה עתידה לספק עשרות אלפי מקומות עבודה במפעלים האמריקאיים.

על רקע זה קל להבין את האינטרס האמריקאי בהמשך המתיחות במזרח התיכון. המתיחות דוחפת לחתימת עסקות נשק גדולות, המספקות רבבות מקומות עבודה באמריקה.

מכאן, שהאינטרס האמריקאי הוא המשך המדיניות של שלהוב היצרים, גם באמצעות אל-ג'זירה, כדי לעורר דאגה במשטרים ערביים, שכל קיומם נשען על התמיכה האמריקאית. וכך יכולה ארה"ב להמשיך לטעון, שקידום עסקות הנשק עם מדינות האזור העשירות נובע מדאגה לאזור.

לכן ארה"ב גם אינה מתאמצת ללחוץ על ישראל ולקדם שלום ישראלי-פלסטיני, שכן זה עשוי לקדם שלום כלל אזורי. שלום כזה, מנקודת ראות של סוחרי הנשק, עלול להשבית את המפעלים ולגרום לפיטוריהם של עשרות אלפי אמריקאים. לכן אל-ג'זירה משמשת כלי שרת בידי הפירומנים האמריקאים.

זו כל התורה האמריקאית על רגל אחת. הבעיה בתורה הזאת היא, שהגולם האמריקאי שוב עלול לקום על יוצרו. עדויות לכך אנו רואים בשטח.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 10 בפברואר 2011

***
For English, press here
For French, press here
For Italian, press here

____________________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה ||

על האורה בקצה הג'ורה

אפשר להירגע. מה שאירע בתוניסיה לא עתיד לחזור על עצמו במדינות ערב האחרות. אמנם, הפלת דיקטטור על ידי התקוממות עממית מפיחה רוח חדשה, ואולי אף שביב של תקווה, בקרב רבים באזור, אבל מכאן ועד לחגיגות דמוקרטיה הדרך עוד ארוכה.

ראשית, יש לחכות ולראות אם אכן ייערכו בחירות דמוקרטיות בתוניסיה בעוד חודשיים ואם נזכה לראות בהן יותר ממועמד אחד לנשיאות ויותר ממפלגה אחת. שאם לא כן, מה שהיה הוא שיהיה.

שנית, אין הרי תוניסיה כהרי שאר המדינות הערביות במזרח. שכן, 99% מאוכלוסיית תוניסיה משתייכים לזרם הסוני. לכן, כל מי שמעלה בדמיונו ולו בדל תסריט תוניסאי במדינות אחרות הרי הוא חולם באספמיה, אינו מבין את הכוחות הפועלים בשטח ולא נותן דעתו של המבנה האתני, הדתי והשלטוני במדינות ערב האחרות.

מאז נסיגת המעצמות הקולוניאליות לא השכילו בעולם הערבי לבנות ולו "מדינת לאום" אחת ראויה לשמה. מדינת עיראק, למשל, לא יצרה עם עיראקי, ומדינת סוריה לא יצרה עם סורי. הדיקטטורה היתה הדבק היחיד שהחזיק הן בעיראק והן בסוריה את כל חלקי הפסיפס הדתי, האתני והשבטי. כשהדיקטטורה נפלה בעיראק, כל הישות העיראקית קרסה.

תסריט תוניסאי אינו אפשרי במדינות הבנויות ממקבץ של שבטים ועדות דתיות, שנתונים כולם במשטרים שבטיים ונוהגים על פי מסורות דיכוי עתיקות. התקוממות עממית במקומות כאלה משמעה איום קיומי על השלטון השבטי העדתי, ולכן שלטון כזה יבצע מרחץ דמים במתקוממים, בטרם יפנה מקומו למשטר דיכוי אחר.

הכישלונות של הלאומיות הערבית ביצירת מדינת לאום אזרחית ראויה לשמה הם שהביאו לעליית קרנו של האיסלאם. אך זהו מקסם שווא, המתרפק על עבר רחוק. הנוסטלגיה לעבר ה"מפואר" היא הביטוי הבולט ביותר לאימפוטנציה של חברות אלה בהווה. נחשלותו של העולם הערבי זועקת מכל פינה: בחינוך, בבריאות, באבטלה הגואה, בשחיתות השלטונית הפושה בכל פינה.

בעולם הזה אין יצירה בשום תחום. זהו עולם צרכני וצרחני ללא אופק של תקווה. זהו עולם שבו שליטים מורישים בערוב ימיהם הן את השלטון והן את השחיתות לבניהם. אלה ימשיכו מן הסתם את מורשת הדיכוי והשחיתות של אבותיהם, עד לחילופי המשטר במרחץ דמים וחוזר חלילה.

לעולם הערבי הזה יש הסבר מוכן לכל צרותיו: מזימה יהודית, ציונית ואימפריאליסטית. המזימה יכולה להתבטא בהפצת מסטיקים מעוררי חשק מיני אצל נשים, בכוונה להשחית את התרבות והחברה הערבית, ובשליחת כרישים-מונחים לתקוף תיירים בסיני, כדי להרוס את ענף התיירות במצרים. הפרחת מעשיות אינפנטיליות היא סוג של אספקת אופיום להמונים נבערים, שעטים על "המזימה הציונית" ונכנסים לתרדמת. אופיום "המזימה הציונית" משמש בעולם הערבי דרך קלה ובטוחה לבריחה מהתמודדות אמיתית עם הבעיות מבית.

אין בכוחם של אסונות או מחדלים לעורר דיון אמיתי. הסיבות לכך הן מבניות, בתוך התרבות הערבית-האיסלאמית. שכן, בשונה מתרבויות אחרות, התרבות האיסלאמית לא יצרה מנגנונים של חשבון נפש. נזכיר, כי אין ולו מסורת אחת המיוחסת לנביא מוחמד, שמחייבת את המאמין המוסלמי לערוך חשבון נפש.

העדר קיומו של עיקרון כזה הוא שורש הבעיה בחברה הזאת. שכן, עריכת חשבון נפש בתרבות היא מנגנון המאפשר תיקון. באין מנגנון כזה לא יהיה תיקון, ולכן קשה לראות אורה בקצה הג'ורה.
*
פורסם: מאמרים ודעות-הארץ, 19 בינואר 2011

***
For English, press here
For Italian, press here
*Arabic article on the same topic, press here
___________________

כל הפרטים