צ'ארלס בוקובסקי | תשובתי

צ'ארלס בוקובסקי | תשובתי

”מַדּוּעַ הוּא צָרִיךְ לְהִשְתַּמֵּש בְּמִלִּים כְּמוֹ אֵלּוּ

בַּכְּתִיבָה שֶלּוֹ?

”מִלִּים כְּמוֹ מַה, אִמַּא?“

”נוּ, כְּמוֹ - motherfucker .“

”יֵש כָּאֵלֶּה שֶמְדָבְּרִים כָּכָה, אִמַּא.“

”אֲנָשִים שֶהוּא מַכִּיר?“

”כֵּן.“

”אֲבַל, מַדּוּעַ הוּא מִתְרוֹעֵעַ
עִם אֲנָשִים כָּאֵלֶּה?“

הוֹ, אִמָּא שֶל אִשְתִּי, מִפְּנֵי שֶאִם רַק אִתְרוֹעֵעַ
עִם אֲנָשִים כַּמּוֹךְ
לֹא יִהְיֶה לִי עַל מַה לִכְתֹב,
מַשֶהוּ שֶהַ- motherfuckers
יִרְצוּ לִקְרוֹא.
*
מתוך: The Continual Condition 2009

מאנגלית: סלמאן מצאלחה
***
For Arabic, press here_________________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה || 

כאלה הם הציונים

ניסיון ערבי מתחילת המאה ה-20 לתהות על קנקן התנועה הציונית חושף רגשות מעורבים לנוכח הבלתי נודע המתרגש על האזור. לפני מאה שנים יצא לאור בבגדאד ירחון ערבי חדש, "לוע'ת אל-ערב" (שפת ערב שמו). בגיליונו השלישי, שהופיע בספטמבר 1911, פירסם עורך הירחון תחקיר, שכותרתו "מייסד הציונות".

כל הפרטים

אגי משעול | עזרת נשים

אגי משעול | עזרת נשים

אוֹי אַחְיוֹתֵינוּ גְּזוּמוֹת הַשֵּׂעָר
בְּתוּלוֹת הָרוֹאִי הַפָּרוֹת
וְרָבוֹת וְיוֹלְדוֹת וְזָנוֹת
אֶת מִי שֶׁיִתְנוֹדֵד כִּמְסֻמָּם מוּל קִירוֹת
יִשְׁתַּטֵּחַ עַל קְבָרִים
יַּסְתִּיר אֶתְכֶן מֵעֵינָיו
בִּמְקוֹם לִכְבּוֹשׁ אֶת יִצְרוֹ שֶׁלּוֹ

אַתֶּן הַכְּלוּאוֹת בְּמִנְזָרִים שֶל בַּד, הַקּוֹנוֹת
אֶת הַכְּבוֹד בַּת מֶלֶך וְנִדְחָפוֹת פְּנִימָה
לְיַרְכְּתֵי אוֹטוֹבּוּסִים
זוֹחֲלוֹת לְאֹרֶךְ קִיר
מֵאֲחוֹרֵי פַּרְגוֹד פְּלַסְטִיק יָרֹק -

הַמְּכֻפְתָּרוֹת, הָרְכוּסוֹת עַד מַחֲנָק
הַגְּרוּבוֹת שְׁחוֹרִים אַרְבָּעִים דֶּנִיר
הַמְּזִיעוֹת תַּחַת שָׁאל וּמַאֲמִינֹות
לָאֶשֶׁת חַיִּל שֶׁזּוֹרְקִים לָכֶן כָּל שַׁבָּת
כְּמוֹ טִיפּ לְחוֹפֶפֶת
אוֹיוֹי לָכֶן

מֵהַיַּבְּלִית שֶׁבְּתוֹךְ הַזְּקָנִים
הָעֶרְווֹת בְּעִמְקֵי הַשְּׂפָמִים

מֵהַשֵּׁדִים בֵּין קִפְלֵי הַגְּלִימוֹת, הָעֲנִיבוֹת
הַמַּפְרִידוֹת אֶת הָרֹאשׁ מֵהַלֵּב, הַחֲגוֹרוֹת
הַמַּפְרִידוֹת אֶת הַלֵּב מֵהַחֲלָצַיִם
כְּלִימָה מִכְּלִימָה
אֱלוֹהִים מֵאֱלוֹהִים

מִזְּבוּב קָלָל יָרֹק
הַמַּפְשִיל אֶת כַּנְפוֹת הָאָרֶץ
חוֹכֵךְ כַּפּוֹת זֶבֶל
וְזוֹמֵם.

*
_____________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

לא אביב, ולא ערבי

התהפוכות המכונות משום מה "האביב הערבי", הן ההיפך מאביב וההיפך מערבי. אפשר לומר כי תהפוכות אלו הן העדות החיה למשבר הזהות ולפשיטת הרגל המהדהדת של הלאומיות הערבית דווקא. יש לזכור שהאינתפאדות שסחפו המונים לרחובות התרחשו במדינות ששלטו ושולטים בהן משטרים המכונים "לאומיים". הן פסחו על המדינות עם המשטרים המלוכניים, ויש לכך הסבר פשוט.

מאז ימיו הראשונים של האיסלאם ועד להתפוררות האימפריה העותמאנית, נשלט העולם הערבי על ידי משטרים מלוכניים, בדמות חליפים כאלה ואחרים. החליפים הראשונים היו ערבים שכבשו שטחים והקימו אימפריות. הלגיטימציה השלטונית הערבית היתה שבטית ביסודה, ושבטיות קרובה במהותה למלוכנות. במרוצת השנים השליטה הערבית התרופפה. החליפות נשארה איסלאמית, אך החליפים לא היו ממוצא ערבי.

הלאומיות היא רעיון חדש. הלאומיות הערבית התבססה בשני שלבים: הראשון, שלב הלאומיות המסורתית, הבדווית, בראשית דרכה. השני, שלב הלאומיות העירונית, שהתפתחה בהמשך. הלאומיות המסורתית צמחה בעידודה של בריטניה, המעצמה הקולוניאליות ששאפה לקבל לידיה את הנתחים החשובים במרחב מידי העותמאנים. מי שפעל רבות להשגת המטרה היה שר המלחמה הבריטי במלחמת העולם הראשונה, הלורד הוריישו קיצ'נר, שפעל להחזרת החליפות הערבית.

על כך אנו למדים מאגרת ששלח מושל מצרים, הנרי מקמהון, לשריף חוסיין, מושל חג'אז: "אנו חוזרים ומדגישים לפניכם את דבריו של הלורד קיצ'נר... ואשר הובהר בהם רצוננו בעצמאות חבלי ערב ותושביהם... ואנו מצהירים בזאת פעם נוספת, כי הוד מלכותו, מלך בריטניה הגדולה, מברך על החזרת החליפות לידיו של ערבי אותנטי שמשתייך לאילן היוחסין המבורך של הנביא" (אוגוסט 1915). בסופו של דבר האזור נשאר בלי חליפות עותמאנית ובלי חליפות ערבית. הוא חולק בין בריטניה וצרפת, והערבים זכו בפרס ניחומים בדמות הליגה הערבית.

השלב השני צמח על רקע נסיגת המעצמות הקולוניאליות והמלחמה הקרה. העולם הערבי, שנותר מחולק לישויות "עצמאיות", המשיך להישלט על ידי בובות המופעלות מרחוק. עכשיו נכנס לאזור שחקן חדש, ברית המועצות, והלאומיות החדשה נפלה ברשתו של הגוש הסובייטי. לאומיות זו נוצרה בתהליך לא טבעי - הפיכות צבאיות של קצינים זוטרים. קצינים אלה ביצעו אונס ברוטלי בעמיהם ובארצותיהם, ומאונס זה נולד משטר חדש שהוא ממזר פוליטי ערבי: לא ממלכה ולא רפובליקה.

המשטרים הללו הבטיחו הרים וגבעות וזקיפות קומה לאומית, אך למעשה קיומם נשען על סיסמאות חלולות. כל מרצם הופנה להמשך ההחזקה ברסן השלטון, בכל מחיר דמים שיידרש. כך הגיע העולם הערבי עד הלום. אפשר לומר כי הלאומיות הערבית, על שתי צורותיה החלולות, נכשלה כישלון חרוץ במבחן המציאות.

הפתגם הערבי אומר: "הטובע נתלה בחבלים עשויים אוויר". בימים אלה, חבלי האוויר מושטים לעולם הערבי על ידי ממשיכי דרכם של קיצ'נר ומקמהון. הפעם הדבר נעשה באמצעות סיוע לאיסלאם הערבי הסוני ובתמיכה טורקית-עותמאנית בולטת, במטרה שהמשטרים החדשים יהוו משקל נגד להתעצמות האיסלאם השיעי בהנהגת איראן. מדובר בעוד גולם שעתיד לקום על יוצרו.
*
פורסם: דעות-הארץ, 5 בדצמבר 2011

***
For English, press here
________

כל הפרטים

הכי בבית

סלמאן מצאלחה

הכי בבית

אין כמו בבית, נוהגים להצהיר ישראלים החוזרים מחו"ל. כך הם מבקשים לסכם לעצמם ולשומעים סביבם את חוויית המפגש עם העולם החיצון.

העולם, לישראלים, הוא אכן חיצון; כל מגע אתו מחייב לעלות על מטוס. למרות הסכמי השלום עם מצרים וירדן, ישראל השוכנת לחופי הים התיכון חיה בתחושה מתמדת של מצור. הגבולות היבשתיים ממשיכים להיות חסומים, פיסית ונפשית, בפני הישראלי, וממערב הים. משום כך הישראלי חי על אי בודד, שלא לומר חי ב"וילה בג'ונגל", כהגדרת השר המופקד על ביטחון האי המבודד.

"העולם כולו נגדנו", נוהגים להצהיר בכל הזדמנות הציונים המצויים. הם עושים זאת בלי להטריח את עצמם לברר מדוע. ומכיוון שהעולם כולו הוא כזה, יש מי שדאג לתת לישראלים את התחושה שהם בבית, גם אם ירחיקו טוס בעולם שמעבר לים.

על הרקע זה נולדה הסיסמה של חברת התעופה הלאומית הישראלית. במטוסי החברה נשמע קול נשי המכריז: "אל על, הכי בבית בעולם". מוחו הקודח של הקופירייטר הצדיק קלע בוודאי לנפש בהמתו. הקול הנשי בא להחדיר בנפש הנוסע הישראלי המתמיד תחושה חמימה של בית, של קרבה לאמא; כעת אתה בבית, בחיקה של אמא אל על, והיא מגוננת עליך.

אכן כן. אל על זה הכי בבית בעולם. אין דבר המזכיר בחו"ל את מהותה של ישראל יותר מחברת אל על. כל מי שטס עם החברה הזאת חש היטב על בשרו, ליתר דיוק בכפות רגליו, את הבית. והבית נקנה בייסורי הדרך שהוא נדרש לגמוע עד לאותה פינה נידחת בנמל התעופה. וכך, אט אט, נכנס לו הישראלי החוזר הביתה אל אותה תחושת בית-במצור. משל היתה הפינה בקצה הנידח והמאובטח מיקרו-קוסמוס לאותו בית לאומי בארץ הנידחת והמאובטחת.

"השער רחוק מאוד. אתה יודע, זה בגלל סידורי הביטחון. כדאי להתחיל ללכת ולא להתעכב", רמזה לי שווייצית נחמדה בציריך בעודי מפקיד את המזוודה ומקבל את כרטיס העלייה למטוס.

שנים רבות אני מוותר על תענוג "תחושת הבית", שאל על מבטיחה לנוסעיה. הטעם לכך מובן בוודאי. אך החודש חרגתי ממנהגי בשל מועד הטיסה, שהיה נוח יחסית לטיסה קצרה לאירופה.

בפינה הנידחת חיכו "הבחורים הטובים" - בוודאי יוצאי סיירת כזאת או אחרת - עם רשימת הנוסעים החשודים. די היה להם במבט חטוף בדרכוני כדי ללכת אחורה וקדימה ולפתוח בסדרת שאלות שאין להן כל קשר לביטחון. מילא שואלים על הכתובת בירושלים, אבל מתברר שהם לא מכירים שום רחוב בירושלים. "בחורים טובים", כבר אמרנו. כל העניין קשור בסך הכל לשם, אולי לסימן אחר, הרשום בדרכוני ה"ישראלי". זהו השם שמעורר מיד חשד ודורש טיפול כיאה לטיפול שמקבלים בבית.

באל על מבטיחים לך להרגיש בבית. ואכן הסיסמה קולעת מנקודת מבט של האזרח הערבי החוזר גם הוא למולדת שלו. והבית שלו כולל בין היתר את כל מעללי השלטון הגזעני במדינת היהודים: יחס חשדני משולל בסיס כלפי כל מי שלא נמנה עם בני "העם הנבחר". אכן, לא רק היהודים אלא גם הערבים מרגישים בחברת אל על "הכי בבית בעולם".

פורסם: דעות - הארץ, 25 בנובמבר 2011

***
____________________

כל הפרטים