סלמאן מצאלחה
סלמאן מצאלחה
צבועי עירך קודמים
צבועי עירך קודמים
ייתכן שפני כל העולם מרוחים בצבעי צביעות בוהקים. אבל בכל זאת, מן הראוי לנו להתרכז באזור שבו אנו חיים, שכן צבועי עירך קודמים.
לפני חצי שנה, בעודה מלקקת את פצעי הביקורות שהוטחו בה מכל עבר בעקבות העופרת שיצקה בעזה, נפלה לידי ישראל הזדמנות להסברה בדמות רעש אדמה נורא שהיכה בהאיטי. ישראל מיהרה לקפוץ על ההזדמנות, והחישה לשם משלחת סיוע. וכך, בעודה מונעת מילדים בעזה עפרונות ומחברות, הזרימה שלל סיוע למדינה המרוחקת ממנה אלפי קילומטרים.
ייתכן שבימים אלה, ובעקבות פרשת המשט הטורקי, יש כאלה הנמנים עם זן הצבועים במקומותינו, שמתפללים בסתר לבם לאיזה אסון טבע שיכה במקום כלשהו בעולם, שיאפשר לשוב ולשלוף את נשק ההסברה החלוד הזה.
אך הצביעות איננה נחלתה של ישראל בלבד. נראה שרג'פ טייפ ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, למד היטב את לקחו ממנה: המשט הטורקי לעזה היה כל כולו מסע של יחסי ציבור. ארדואן ראה כיצד מחמוד אחמדינג'אד גורף את כל הקופה העממית הערבית ששמה פלסטין, ורצה גם הוא לשלוח יד לצלחת. הצלחת הפלסטינית-הישראלית היא צלחת פוטוגנית המעופפת ונוחתת בכל בית שעל גגו הותקנה צלחת לוויין.
והנה מדברים כעת על עוד משט "הומניטרי" למען עזה. עוד משט צביעות מתוקשר יוצא לדרך, והפעם מלבנון דווקא. לאחר שהלבנונים זקפו את קומתם הלאומית באמצעות רישום שיא גינס של צלחת החומוס הגדולה בעולם, הם פנו עתה לרשום שיא צביעות שינחת על המסכים בכל בית. כי לא עניינים הומניטריים ולא דאגה לפלסטינים טורדים את מנוחתם של כל הצבועים הללו. הם רק מחפשים ריגושים, צילומים וכותרות. שכן כפי כבר אמרנו, הזירה הישראלית-פלסטינית היא הזירה הכי פוטוגנית בעולם.
אילו היתה בלבם דאגה הומניטרית אמיתית, תושבי לבנון היו מפגינים נגד המצור האכזרי שמוטל על הפלסטינים במחנות הפליטים בלבנון זה עשרות שנים. צריך לקרוא את הדו"חות שמפרסם ארגון "אמנסטי" על מצב הפלסטינים בארץ הארזים כדי לעמוד מקרוב על האסון ההומניטרי בלבנון. את הצביעות הזאת היטיבה לנסח מתנדבת אירופאית במחנות הפליטים הפלסטיניים שם: "אתם אוהבים את הפלסטינים של עזה ושונאים את הפלסטינים שלכם", אמרה למארגני המשט הלבנוני לעזה.
מאז 48' משמשים הפלסטינים כלי משחק בידי המשטרים הערביים והאיסלאמיים. הבעיה החמירה מפני שהפלסטינים עצמם התמסרו ברצון למשחק הזה. וכך אנחנו עדים למצב שבו הלאומיות הפלסטינית, עוד בטרם קרמה עור וגידים, כבר התפצלה בין עזה והגדה, בין מצרים וסעודיה מחד לסוריה ואיראן מאידך. שלא לדבר על זן הפלסטינים האופסימיסטים בישראל, הפוסחים על שתי הסעיפים ורוקדים בכל החתונות.
כל זה קורה גם בשל העדרה של מנהיגות פלסטינית ראויה, הן פוליטית, הן חברתית והן תרבותית. הנה, גם בחלוף שישה עשורים מאז הנכבה לא השכילו הפלסטינים לבנות את עצמם כעם עם אג'נדה לאומית ברורה.
נראה שהמקום הזה, ערש המונותאיזם, ימשיך להיות כלי משחק בידי כוחות אזוריים ובינלאומיים - זירה מתוקשרת שכל צבועי העולם רצים אליה כדי לכבס את הכתמים המוסריים שדבקו בהם.
***
פורסם: מאמרים ודעות, הארץ, 24 ביוני 2010
0 comments:
הוסף רשומת תגובה