סלמאן מצאלחה

קודש הקודשים הערבי

בשבת שעברה נערכה בנצרת הפגנה נגד אלימות כלפי נשים בחברה הערבית, ביוזמת ועדת המעקב העליונה של האוכלוסייה הערבית. לא בכל יום זוכות הנשים הערביות לתגבורת בדמות צועדים מכל גוני הקשת הפוליטית הערבית. טרם יבשה הדיו מעל השלטים שנישאו בהפגנה, וכבר פורסמו ידיעות על עוד אשה שנרצחה.

יש האומרים, כי רצח בחברה הערבית על רקע "חילול כבוד המשפחה" הוא עוד וריאציה של אלימות נגד נשים. אך אי אפשר להתעלם מהעובדה, כי בעוד בחברות אחרות הרוצחים הם בני זוג, המבצעים את הרצח על רקע מה שמכונה בלשון אווילית "רומנטי", הרי שבחברה הערבית נוספים גם אחים, אבות ובני דודים.

אינטלקטואלים ערבים, המתנערים מאחריות על ידי עריכת השוואה בין שתי התופעות, נופלים למלכודת, הממקמת אותם בפינה אפלה. שכן גזירת גזירה שווה בין שתי התופעות מחייבת אותם להסביר מהו "הרקע הרומנטי" של רצח אשה בידי אחיה, אביה או קרוב משפחה אחר.

כדי לעמוד על שורשי הבעיה די לעיין במאמר שפירסם השייח כמאל חטיב, סגן ראש התנועה האיסלאמית, בינואר 2007. המאמר משקף הלוך רוח הרווח בקרב שכבות רבות בחברה הערבית, מכל העדות ¬ מוסלמים, דרוזים, ובמידה פחותה גם נוצרים. חטיב תקף בחריפות את התביעה להגן על זכויות הנשים והשווה אותה למזימות קולוניאליסטיות.

דברי חטיב באו בתגובה על מאמר שכתבה עו"ד סמר חמיס מארגון "עדאלה". חמיס דיברה על דיכוי האשה הערבייה והביאה כדוגמה כפיית נישואין וייחוס קדושה לבתולים. "הקריאה לביטול הקדושה של הבתולים", כותב חטיב, "יש בה משום נעיצת פגיון והתקפה בוטה על קודש הקודשים הדתי, המוסרי והלאומי שלנו". יותר מכל התרעם חטיב על קיומו של ארגון "אצוואת" (קולות), עמותה של נשים ערביות לסביות: "איזה שירות נותנות נשים כאלה זולת ההשחתה, החורבן והפקרת המוסר של עמנו, תדמיתו וזהותו?" פוסק השייח חטיב במאמרו.

התפישה המעמיסה על כתפי האשה את כל כובד משא "הכבוד הערבי" שואבת את כוחה מהמבנה השבטי, שהוא המכשלה העיקרית בפני התפתחות החברה. שורשי הבעיה נעוצים, מצד אחד, בחוסר הבנה מוחלט של מהות הגבריות, ומהצד האחר בכך שהגבר הערבי מצוי במצב של דיכוי תרבותי, דתי, חברתי ופוליטי. הגבר הערבי המוכה גדל בתוך מבנה שבטי דכאני, שבו הוא מחפש את החוליה החלשה כדי להכותה, לדכאה ואף לרצוח אותה. כך הוא פורק את תסכוליו על ידי העמסת "כבודו האישי האבוד" על כתפי האשה.

המשמעות העמוקה של התפישה הזאת היא, שהגבר הערבי שולל מעצמו בעצמו את כבודו האישי. מאחר שנשלל ממנו גם כבודו החברתי, התרבותי והפוליטי הוא מוצא, בדרך מפותלת ואף פחדנית, תחליף להפגנת כבודו הגברי בדמות סוג נחות ביותר של הפגנת עליונות כלפי האשה הערבייה.

כדי לחולל שינוי יש צורך במהפיכה תודעתית, שמטרתה שחרור הגבר הערבי מהדיכוי שבו הוא שרוי. החינוך, הן בבית והן בבית הספר, צריך להעביר את התפישה ולפיה הכבוד נובע מן הפרט עצמו. כבודו האישי של הפרט קשור אך ורק בו, ואין לפרט אחר כל קשר לכבוד הזה. תפישת הכבוד הגברי המעוותת היא שמביאה הרס על החברה הערבית, ודרוש דיון מעמיק ואמיץ בסוגיות אלה.

נתמזל מזלי, וכמה מחברותי הטובות הן לסביות ערביות, מכל העדות. אני יכול לומר, כי התרומה שלהן לחברה גדולה לאין שיעור מזאת של הרבה גברים ערבים, שכל גבריותם מתמצה בניפוח חזה וגידול שפמים ותו לא.

***
המאמר התפרסם באתר "הארץ", ב-11 בפברואר 2010.

***

For English, press here.
For French, press here

***

עוד באותו נושא
בעברית"על הכבוד הערבי האבוד", הארץ, 27 במארס 1991
"רצח לשם כבוד", הארץ, 27 באוקטובר 1995"הגבר הערבי הוא הבעיה; האישה היא הפתרון", אילאף, 2004


בערבית
"על כבוד ותועבה", כל-אלערב, יולי 1994"מדוע הגבר הערבי רוצח את האישה?", אילאף, יולי 2005

________________________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

רצח לשם כבוד

אין ישוב ערבי, בארץ או בחוץ לארץ, שלא ידע רציחות על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה". אינטלקטואלים ערבים רפי שכל מנסים להמעיט מחומרת המעשים האלה בטיעונים שונים, לרבות השוואת רצח על "כבוד המשפחה" ל"רצח על רקע רומנטי", הקיים מאז ומתמיד בחברה האינושית. לעניין הרקע ה"רומנטי" עוד אחזור.

איש לא ניסה לחקור את התופעה המזוויעה הזאת בחברה הערבית, בקרב מוסלמים, דרוזים ונוצרים. חדשות לבקרים אנו שומעים על רציחות כאלה, וממלאים פינו מים. אבל המים שבפי האינטלקטואל הערבי הופכים לדם. נהרות הדם ימשיכו לזרום כל עוד שכבות רבות של החברה הערבית, החל באנשי דת האמונים על "לא תרצח", וכלה באינטלקטואלים על עדותיהם השונות, לא יאזרו אומץ ויקימו קול זעקה שתהדהד בקרב החברה שלהם.

אין שום בסיס דתי או הלכתי לרציחות האלה. לא האיסלאם ולא הפלג הדרוזי שלו מתירים רצח מזוויע כזה ובוודאי לא הנצרות (ולא היהדות). ובכל זאת הרציחות מתקיימות בחברה הערבית, מאז ומתמיד. מהם שורשיהן? איך יתכן שבסוף המאה ה-20, אנשי ציבור ערבים ונבחרים הנושאים במשרות ציבוריות, דוגמת ראשי ערים וחברי מועצות מקומיות, או עורכי עיתונים ומשוררים, לא מגנים בפה מלא את התופעה המזוויעה? ("לא נוח" להם לגנות, הם טוענים). ואיך ייתכן שקיימים עתונאים ו"אינטלקטואלים" ערבים הטוענים נגד "פריקת עול חברתית" בהתייחסם לאירוע האחרון בדלית אל-כרמל, ובעיניהם חופש הבחירה של האשה הוא "פריקת עול חברתית ומוסרית". מול כוחות החושך האלה יש אמנם כמה נקודות אור, דוגמת אנשי חד"ש, מוחמד נפאע וח"כ סאלח סלים שגינו בבירור את הרצח, וגם מאמר המערכת החריף של "אל-אתיחאד" בנושא.

אבל שוב: מה מקור המסורות הלא-מוסריות האלה? כדי לענות על השאלה צריך לבחון את המושג המעורפל המכונה "הכבוד הערבי" מזווית אחרת. מאז שבאה לעולם, עוד בתקופה שקדמה לאיסלאם, החברה הערבית היא חברה שבטית. השבט הוא הקבוצה הפוליטית היחידה שערכיה עולים על כל ערך אחר - כמו מולדת או מדינה או כל מערכת חברתית אחרת. כבוד השבט עולה על ערך האדם כפרט, ומשום כך היחס אל חיי האדם הוא מפוקפק.

האידיאולוגיה האיסלאמית הכריזה בין השאר מלחמה על המסורת השבטית הערבית, אבל הצלחתה בכך היתה מוגבלת ולתקופה קצרה. השבטיות התגברה וכילתה את כל ההישגים התרבותיים של האיסלאם בימי הביניים. החברה הערבית הקיימת היום ממשיכה להתנהל לפי אמות-מידה שבטיות גרידא, וכל כפר ערבי מהווה מין מיקרוקוסמוס של העולם הערבי כולו.

חברה שבטית אינה שמה את האדם, את הפרט, בראש סולם הערכים, וכך גם חברה המתבססת על מונותיאיזם דתי. בשתי החברות קיימות ישויות שהן מעל האדם. מצד אחד השבט, על כל ערכיו, ומצד שני אלוהים. בין שני אלה מאבד האדם, הפרט, את כבודו, ובמקרים רבים גם את חייו.

וזו לא רק חברה שבטית. זו חברה שבטית גברית, על כל המשתמע מכך. בחברה כזאת קיימות חוליות חלשות. חוליה חלשה ראשונה היא הפרט, אבל האשה היא חוליה חלשה ממנה. כאשר האידיאולוגיות- השבטיות והמונותיאיסטיות גם יחד -שוללות מן הפרט את ישותו כיחידה אוטונומית הפועלת על סמך ערכים כלל-אינושיים, הוא מוצא עצמו מפורק מהכבוד האינושי שלו. ומאחר שהחברה הערבית היא חברה שבטית גברית, היא שוללת מן הגבר הערבי את כבודו כפרט, ומותירה לו דרך אחת למילוט, דרך שבאמצעותה הוא מנסה לחפש את כבודו האבוד אצל החוליה החלשה ביותר, שהיא האשה הערבייה. ליתר דיוק, כבודו הוא בין רגליה של הבת, האחות ואפילו האם, שרוצות להיות בנות חורין ושליטות על עצמן ועל גופן.

ברציחות האלה על "כבוד המשפחה" יש אכן "רקע רומנטי", אבל איש אינו אוזר עוז להעלות נקודה זו בפומבי כמו שהיא באמת. העניין הוא כך: השבט, החברתי או הדתי, מהווה מין יחידת-עם קטנה. הערך הראשון הוא להתחתן בתוך השבט, ועדיף - בתוך החוליה הקרובה ביותר, עם בן-דוד או בת-דוד. כשנערכות חתונות בין-חמולתיות, הדבר נתפס ככינון יחסים בין שני עמים (ולכן גם קיים סחר החליפין בכלות בין חמולות שונות). אבל נישואים לחמולות אחרות נערכים רק מחוסר ברירה.

הגבר הוא רכושו של השבט, והאשה היא רכושו של הגבר, ובצורה העמוקה ביותר: היא רכושו של האח, האב, הבן. כאשר גבר ערבי קם ורוצח את הבת שלו - או את אחותו, או את אמו - הוא מביע בכך את הקנאה "הרומנטית" שלו. הוא מקנא - מפני שהיא השתחררה מידיו, היא בגדה בו. הגבר הערבי, במעמקי נשמתו, רוצה להמשיך לקיים את הקשר הרומנטי עם האשה הקרובה. אך משום שהטאבואים החברתיים כל כך חזקים, הוא מפנה את רכושו - אם, אחות, בת, אל הגבר הקרוב ביותר אליו. רק על הרקע הזה אפשר להבין את שכיחותם של נישואי קרובים בחברה הערבית.

כדי לצאת ממעגל הדמים החברתי הזה צריך להציב את האדם, הפרט, בראש דאגותיה של החברה הערבית. יש להחזיר לגבר הערבי את כבודו האישי כפרט - שלילת הכבוד הזה היא שהפכה אותו לרוצח בכוח. דרוש חינוך מחדש של החברה הערבית על כל שבטיה ופלגיה, וזה תפקידם הראשון של אנשי ציבור, משכילים ואנשי רוח ערבים, אם פניהם באמת לבניית חברה מודרנית עם ערכים אוניברסאליים. השתיקה שלהם, או גילויי ההבנה שלהם לרציחות על "כבוד המשפחה", עושה אותם שותפים לפשעים החמורים. מקומי לא יהיה עמהם.

***

_____

מאמר זה פורסם ב- מוסף הארץ, 27 באוקטובר 1995

למאמר באנגלית, לחץ כאן.

***

עוד באותו נושא, מאת המחבר:
בעברית:"על הכבוד הערבי האבוד", הארץ, 27 במארס 1991
"הגבר הערבי הוא הבעיה; האישה היא הפתרון", אילאף, 2004
"קודש הקודשים הערבי", הארץ, 11 בפברואר 2010

בערבית:
"על כבוד ותועבה", כל-אלערב, יולי 1994"מדוע הגבר הערבי רוצח את האישה?", אילאף, יולי 2005

___________________________

כל הפרטים