30 בנובמבר 2009

שיר בית

סלמאן מצאלחה

שִיר בַּיִת

בַּיִת רִאשׁוֹן

בֵּית-אַבָּא בַּיִת עֲרַבִי, בַּיִת טוֹב.
בֵּית יִרְאָה, בֵּית שֶמֶשׁ. בֵּית בַּד,
בֵּית זֶרַע,
בֵּית לֶחֶם,
בֵּית-אִילָן.

20 בנובמבר 2009

געגועים לירושלים

סלמאן מצאלחה || 

געגועים לירושלים


ימים רבים עברו מאז שהגעתי לירושלים בשנות השבעים הראשונות. אחרי כל השנים האלה למדתי כי מניין השנים האלה ייחשב כהרף עין בהשוואה לימיה הרבים של העיר הנופלת וקמה, נופלת וקמה כמו בובה שמרכז הכובד שלה נמצא בתחתיתה. ימיה הרבים של ירושלים הם קיסמה והם הקללה הרובצת עליה מאז שנתקדש עפרה, מאז שנתקדשו אבניה.

אני נוסע למזרח ירושלים וחושב ביני לבין עצמי כי העיר הטעונה בכל כך הרבה עבר, איך תמצא לה פנאי לחשוב על העתיד. אך לא העיר, לא העפר ולא האבנים הם שעשו את ירושלים מה שהיא. רק האנשים שהציבוה במרכז הווייתם. ומרגע שעשו כך היא השתלטה עליהם. היא לפתה אותם חזק ומאז היא לא נותנת מנוח.

פעם נהגתי להסתובב אחוז קסם בתוך הסמטאות האפלוליות של העיר העתיקה. אני מודה, זמן רב לא עשיתי את זה. אני חולף בשער שכם, ומוצא כי שוטרי משמר הגבול שעמדו בפתח השער בשנות השבעים ממשיכים לעמוד באותו מקום. כאילו הכיבוש עצר מלכת.

אחרי כתריסר שנים פרצה האינתיפאדה גם במזרח ירושלים, והעיר שחוברה לה באספלט ובטון, ברובה וכידון, שוב נפרדו דרכיה, אך הפעם לא לשלום. דם זרם ברחובות ירושלים, ערבים ויהודים קיפחו את חייהם על מזבח קידוש האבנים והעפר, מי הכובש ומי הנכבש, במלחמת השבטים הנאבקים על העבר.

פעם חלם זיאד אבו זיאד על שלום, והוא ממשיך לחלום על שלום בירושלים: "אבל קודם כל שיהיו הפלסטינים עם משוחרר. זה דבר ראשון. שנחזור לארצנו. שנחזור לירושלים... אולי במרחק מאתיים מטר משער שכם. בלב ירושלים הוא אומר לי את המלים האלה. מה מוזר", מסכם עמוס עוז את המיפגש שלו עם זיאד אבו זיאד במערכת העיתון "אלפג'ר" במזרח ירושלים. העיתון שבק חיים והפסיק להופיע, וזיאד אבו זיאד מסתובב כבר עם דרכון פלסטיני בכיס וטס במחלקה הראשונה, כחבר נבחר במועצה הפלסטינית.

הגעגועים לירושלים של אותם ימים הם געגועים לשליטה על ירושלים. הנה הוא עלי אלח'לילי, משורר פלסטיני ועורך מוסף התרבות באותם הימים, כותב בימים ההם בעודו יושב בלב ירושלים: "בראשיתו של יום מעונן / לפני, וגם אחרי צלאח א-דין / כמו כל האנשים כולם, / שוב ושוב נתגעגע / לירושלים הערבית, / ירושלים של מעלה / ירושלים שנשתכחה / וירושלים החקוקה בכל ספר וספר. / אנו מתגעגעים וחולפים בסמטאות הקסומות / האם אנחנו כאן?" (מתוך: "יום מעונן", ירושלים 1984). הוא חולף בתוך סמטאותיה, נוגע באבניה - וממשיך להתגעגע אליה. ה"האם אנחנו כאן" הוא המפתח להבנת הסיטואציה. כל עוד אינך שליט בה, אתה לעולם תתגעגע לירושלים. ירושלים זאת, יותר משהיא חושפת את סיבוכיה, היא חושפת יום יום ושעה שעה את תסביכי אוהביה, וליתר דיוק מאהביה. כאשר היא נענית להם, הם מפנים לה עורף ומזניחים אותה. הם לעולם ירצו אותה בלתי-מושגת, כי רק כך, כשהיא חלק מפנטאזיה, הם ימשיכו לחפש אחריה, להתחנן אליה ולהתפלל אליה, וגם לכתוב לה שירים.

כמה מידידיי הטובים הם יהודים חילוניים. אחד מאלה אף אפשר להגדיר אותו כחילוני אדוק מאוד. לפני שבוע הצליח להדהים אותי כאשר פנה אליי, ספק ברצינות ספק בצחוק: "אתם הפלסטינים יכולים לעשות מצווה גדולה, במקום להתעסק בכל מיני שטויות, לכו לחפש את המחבוא של הפרה האדומה ותעלימו אותה". כנראה שאפילו את העבודה הזאת רוצים שהערבים יעשו בשבילם. כמובן, שהדבר איננו מציק כלל וכלל. אני נזכר בדבריו בעודני מדבר עם יהודי חרדי על ראש גבעה המשקיפה על העיר העתיקה. אתה נראה לי כמי שמעיף מבט של פרידה מירושלים המזרחית, אני אומר לו. מדוע? הוא שואל בתמיה. הפלסטינים, אני אומר, מקימים מדינה ובירתה ירושלים המזרחית. מרוב דיבורים על כך, בסוף זה יקרה, הוא משיב, לא מצליח להסתיר את הצער למשמע דבריי.

הוא מבקר בכותל, ברובע היהודי לעתים רחוקות עובר בשוק העיר העתיקה, וחולם על כך שיהיו יהודים עשירים שיקנו הרבה חנויות בשוק. "אי-אפשר לעשות טראנספר בכפייה", הוא אומר. צריך לקנות בתים ולעשות את הדברים על-פי החוק", הוא ממשיך. "קברניטי המדינה הם כה עלובים. בכלל, היה צריך לקבוע עובדות בהר הבית עוד בשנת ששים ושבע, כמו שעשו בכותל. הר הבית זהו פצע. פצע כואב מאוד. כל הממשלות טעו אז בששים ושבע. הם טעו בכך, שלא קבעו עובדות בשטח ישר אחרי המלחמה. היו צריכים להשתלט על מחצית מהר הבית המקום הזה הוא קודש-הקודשים של היהודים, בעוד שאצל הערבים הוא בדרגה שלישית".

אז מה יהיה? שאלתי. רק להתפלל. כל הזמן להתפלל שהפיצוץ שיבוא יתפוס אותנו בעמדה טובה יותר. "הפרה האדומה היא סימן לכך שאנו נמצאים קרוב מאוד לביאת המשיח. תהיה רעידת אדמה חזקה מאוד, שתהרוס את הכל, ואז יירד בית-המקדש שלם ומוכן מן השמים". אתה לא חושב שאתה פסיכי? אני שואל אותו. והוא עונה לי: זה עניין של אמונה. ואני מעיף מבט לעבר העיר העתיקה, כמי שרוצה לתפוס בעיניו עוד תמונה בטרם תקרוס תחת עול הפנטאסיות האפוקליפטיות. באיזור החי על-פי המיתוסים ומקדש הבלים, הפרה האדומה איננה סתם חיה מבויתת המניבה חלב ומהווה אטרקציה לילדים. פרה אדומה היא האקדח המופיע במערכה הראשונה במחזה האימים. אני נזכר בדבריו של חברי החילוני, וחושב לעצמי, אולי יש בדבריו משהו.

כל אחד מחפש את ירושלים שלו. ברגע שהוא משיג אותה, הוא פונה לחפש אותה במקום אחר. משורר פלסטיני צעיר, שחזר גם הוא לפלסטין בעקבות הסכמי אוסלו, נדרש להרחיק את עצמו בחזרה אל גלותו בסופיה כדי לכתוב על ירושלים: "מן המרפסת שלי / אני רואה את ירושלים בשעת לילה / שבילים מובילים בדרך אליי. / תפילות לזכר הדם. / געגועים נשברים / פעמונים אלמים. / כאן נשענים החיילים / ושם הריח שלי. / כאן רחבת ריקודים שלא הושלמה / ושם ציפור לדאגה. / מן המרפסת שלי / אני רואה את ירושלים בשעת לילה / ונזכר בחבריי / שעדיין חולמים על השיבה." (ח'אלד דרוויש, מתוך: "מראות", סופיה-רמאללה 95').

והיום הוא יום ששי הראשון לחודש מאי 1997, ימי ששי של מזרח ירושלים היו נצבעים בשלל צבעים, כשאל העיר היו נוהרים הרבה פלסטינים, מן הכפר ומן העיר, מי לקיים את התפילה במסגדים, ומי לעסוק במסחר ומי את שני הדברים כשני ציפורים במכה אחת. היום, ובעקבות מדיניות הסגרים שהונהגה על-ידי השלטון הישראלי, העיר למעשה נותקה משאר הגדה. רק מעטים מורשים להיכנס לעיר, והעיר הפלסטינית הולכת ודועכת. מאז האינתיפאדה והסגרים החוזרים ונשנים נטשו רוב המוסדות את העיר. רק פה ושם אפשר למצוא עוד משהו.

במחצית הדרך בין המקום בו עמד שער מנדלבאום לבין המטה הארצי של משטרת ישראל, ברחוב צדדי, ניצב "בית אבן ערבי", לא רחוק מאותו "בית אבן ערבי" שתיאר עמוס עוז. עץ האקליפטוס המתנשא בכניסה מעל גגות השכונה הפסטוראלית, איננו מרפה ממני. הוא מחזיר אותי שנים רבות אחורה אל הכפר המשקיף על הכינרת ועל הרי גולן במזרח. אני זוכר שהושטתי את היד ונגעתי בם עוד בטרם היה שיר עברי. גם שם, בחצר בית-הספר העממי שבו למדתי, ניצב עץ אקליפטוס שם הרביצו בנו מורים ערבים, כשרים למהדרין, תורה ציונית, על התפקיד המרכזי אותו ממלא האקליפטוס בהיותו מייבש ביצות ידוע. מאז אותם ימים ייבשו הרבה מים לאורך הירדן.

"בית האבן הערבי" היפה הזה משמש זה מספר שנים גלריה, שבה מציגים אמנים פלסטינים את עבודותיהם. זהו אחד המפעלים התרבותיים היחידים שהוקמו בשנים האחרונות במזרח העיר. סולימאן מנצור, אחד הבולטים שבין האמנים הפלסטינים, מנהל את המקום. הוא יושב לשולחן עמוס ניירות ומעשן בשרשרת. הוא נראה לי טרוד ממשהו. אני שואל אותו: מה העניינים? הוא משיב כי הוא טרוד בזמן האחרון בעניין המגורים. מנצור הוא תושב ירושלים רק שבשנים האחרונות מצא את עצמו מתגורר מחוץ לעיר, כמו רבים מתושביה הפלסטינים של ירושלים. מדיניות הטראנספר הזוחל הולכת ונותנת את אותותיה על-פני העיר הערבית. הבנייה הערבית מוגבלת, ובדרך כלל היא בנייה פרטית שעברה משך כל השנים דרך המסננת של טדי קולק. בשנים האחרונות דומה כי החורים במסננת של יורשו הולכים ונסתמים. כשיש סגר, אומר מנצור, אמא שלו, הגרה במרחק כמה מאות מטרים, לא יכולה לבקר אותו, כי הוא מחוץ לירושלים. זהו המפגש עליו מדבר עלי אלח'לילי עם הכובש. היהודים, אומר אלח'לילי היו חיילים. אלה היהודים שהוא פגש לראשונה. ולכן, כשהוא חצה את הקו הירוק אחרי מלחמת 67', הוא גילה ילדים וזקנים, בדיוק כמו הילדים והזקנים בשכם. עכשיו הוא יושב ברמאללה, ונושא בתפקיד הממונה על מרכזי התרבות ברשות הפלסטינית.

אני שואל אותו, איך השתנה העולם אצלך בעשור האחרון? והוא עונה: שני דברים מרכזיים קרו לעם הפלסטיני בשנים האלה: ראשית כל, היתה האינתיפאדה, ואחר-כך כניסת הרשות הפלסטינית. שני דברים אלה, הוא אומר, סייעו רבות לגיבושה של הזהות הפלסטינית הנפרדת. אם הכיבוש היה נמשך, היתה סכנה של היטמעות הזהות הפלסטינית בתוך ישראל. עכשיו אנו בתהליך של בניית המדינה והזהות הפלסטינית. אני מנסה להקשות עליו ולשאול: למרות שאתה לא יכול להגיע לירושלים? והוא עונה בלי היסוס: כן, למרות זאת. אנחנו נדבר על ירושלים, והיא תהיה בירת פלסטין, כפי שהיא בירת ישראל. אני מסתובב בתערוכה המוצגת באלוואסטי שבמזרח ירושלים, ושוב מוצא את עצמי מול שער של העיר שחוברה לה, כשהמסגדים במרכזו. ברקע ממשיך קולו של הזמר המצרי עבד אלווהאב להסתלסל בקול פלסטין: "שוב נפגשו דרכינו וכל חלומותינו התגשמו".

יום ששי היום, ואני בדרכי למזרח ירושלים. ואין ולו פיסת ענן אחת בשמים מאותם עננים שבשירו של אלח'לילי שרב כבד ירד על העיר וברדיו ממהרים להזהיר מהבערת זרדים בחורשות ובפארקים, כי האש עלולה להתפשט במהירות. מאז השריפה שהשתוללה בשנה שעברה, דואגים להזכיר זאת במהדורות החדשות. אני אומר לעצמי, אין סכנה שתפרוץ אש פתאומית בירושלים, כי הרי כמעט ולא נשארו זרדים בעיר. האספלט והבטון וגושי האבנים הולכים ומשתלטים וסוגרים על העיר מכל הכיוונים. ואם האש תתפשט בירושלים, היא תבוא מהאש הבוערת בעצמות היבשות שמתחת לפני האדמה. מנהרה אחת כבר הציתה תבערה, ורק בקושי היא כובתה. שם לוחשת אש התמיד שעתידה לטרוף את המזרח התיכון כולו. אני דוחק הצדה את המחשבות האפוקליפטיות וחוצה את הקו שבעבר חיבר-חצה בין שני חלקי נפשה של העיר הסכיזופרנית.

"בית האבן הערבי הישן" שבו שכנה מערכת העיתון "אלפג'ר" ("השחר"), עדיין עומד על תלו. ה"שחר" שאמור היה להפציע דומה כי התמהמה. עלטה עדיין אופפת את המקום הניצב לא הרחק משער שכם. רק הרעש המונוטוני של השאון המגיע מכביש מספר 1 מפר את הנימנום שהולך וכובש את העיר המזרחית בשעה כה מוקדמת בערב. כמו היה לקו מתח גבוה, המזמזם בלב היער. ולא רק את השלווה הוא מפר, כי אם הוא חוצה לשניים את העיר שחוברה לה יחדיו. זהו הכביש המסמל יותר מכל את היותה עיר חצויה. שם, ליד הרמזורים, ניצבים כל בוקר גברים המציגים את נחת זרועם, "עֶרְכַּת הסַּבָּל" בידיהם, והסבל בעיניהם. ילדים מהר חברון אורבים לרמזור האדום כדי להציע את מרכולתם לנהגים שממתינים לאור הירוק שיוביל אותם תוך דקה אל לב-לבו של הקו הירוק, היישר אל לבה של העיר המערבית. זוהי עיר אחרת, יש האומרים - תוססת עד השעות הקטנות של הלילה.

לא פשוט בירושלים הערבית. כולם נושאים אליה את עיניהם. אבל ברגע שנוגעים בה, הם נוטשים אותה לנפשה והולכים אל מערב ירושלים. "לא היה בתוכנית שלי לבקר בירושלים, מכיון שידעתי כי מזה כמה חודשים לא קל להגיע אליה למי שאינו ישראלי מלידה, או למחזיק באזרחות ישראלית. אך אחותי הפעלתנית שהקדימה אותי לבקר ברמאללה שנה קודם לכן, הדגישה כי ביקור בארץ בלי לראות את ירושלים ייחשב לביקור חסר." הוא עובר ברחוב צלאח א-דין: "הרחוב האחרון בירושלים, ומייד נזכרתי ברחובנו האחרון בפאכהאני, ביירות. ודומה כי נגזר עלינו להיות תמיד ברחובנו האחרון. אולם האם אנו עתידים לאבד את רחובנו האחרון פעם נוספת?" וכך הולכת החבורה אל המצפים להשקיף על העיר העתיקה. הם צופים ומטיילים, אך לא נכנסים לעיר העתיקה, תחת זאת הם עוברים למערב העיר בתחושה: "כמה משונה ומכאיב להיכנס לירושלים, פוחדים. ולאחר כל השנים, איזה מין הרגשה ביודעך כי אתה בעל המקום האמיתי, והנה אתה נכנס כמו גנב בלילה!" הוא חותם את היומן: "וכך מצאתי כי התכוונתי למשהו והגעתי למשהו אחר. התכוונתי לבקר באל-קצא, בכניסיית הקבר, לצעוד על המרצפות העתיקות של הוויהדלרוסה, ומצאתי את עצמי משוטט במדרחוב הישראלי? האם לעובדה הזאת יש משמעות?" (מתוך: יומן: מספר שעות בירושלים" מאת רסמי אבו עלי, סופר פלסטיני, התפרסם באלחיאת", לונדון, 21 בדצמבר 1996). וירושלים זאת מצטיירת בעיני הפלסטינים כאילו נפלה מהמטוס של אוסלו באמצע הלילה הפלסטיני. ורק אלוהים לבדו יכול להציל אותה. ובמשחקי מלחמות הקודש של האלוהים, לא יהיו מנצחים שישוטטו ברחובותיה. יותר מכל היא תידמה לעיר אסורה. רק חורבות ואבנים, אשר אוהביה החליטו להציבם כגלעד. שורות שורות של תיירים, בני כל הלאומים, יבואו להביט על העיר אשר אכלה את יושביה, יהודים כערבים.

אני מסתובב בירושלים ויותר ויותר היא נראית לי כערימה של זרדים יבשים. או גן חיות מיתולוגיות. עמוסה בלי הכר בהיסטוריה. יותר מדי עבר וזיכרון יש בעיר הזאת. מרוב עבר קשה לראות את העתיד. אני מעיף מבט אחרון על העיר, ומבחין בעשן ההולך ומיתמר מעל גגותיה. פעם נוספת התקדרו השמים מעל ירושלים. גשם במאי זה דבר נדיר בעיר הזאת אני מנגב מעל פניי את טיפות הגשם, ולפתע נראו לי כמו דמעות.

___
בעקבות ספרו של עמוס עוז, פה ושם בארץ ישראל.
המאמר התפרסם במוסף יום העצמאות: ידיעות אחרונות, 11 במאי 1997
***
For English, press here.

  • מזרח-תיכון

    המאפיה השבטית

    כך היה עם הקצב מבגדד, שהתחבא במרחב השבטי שלו, וכך הדבר עם הקצב מדמשק. מאות אלפי הרוגים ופצועים סורים, מיליוני פליטים והרס טוטלי של ערים לא מזיז לו כהוא זה…

    כל הפרטים

    למה אמריקה אוהבת מלחמות

    התנהלות המעצמות, ובראשן ארה״ב, מול איראן איננה מפתיעה; השלום במזרח התיכון הוא האויב מספר אחת של יצרניות הנשק הגדולות...

    כל הפרטים

  • ישראל-פלסטין

    תש״ח בעיניים ערביות

    הרטוריקה היא סם ההזיות שהערבים הורגלו ליטול מימים ימימה. את הרטוריקה הזאת הם חובשים כמגבעות מליציות ושוכחים שהיא משמשת משתיק־שכל על ראשיהם.

    כל הפרטים

    ישראל כמדינה ערבית

    "ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע. שכן, שנים הלעיטו אותנו בבית הספר בשירי עצמאות ישראל.

    כל הפרטים
  • another title

    المتابع من أبناء جلدتنا لما يجري في هذا العالم الواسع يجد نفسه أمام ظاهرة فريدة. فلو نظرنا إلى ما يحصل من أحداث نرى أنّ القاسم المشترك بينها هو أنّ غالبيّتها هو مواقع وقوعها الجغرافية. إذ نرى أنّها تحدث في الأصقاع التي توصف بانتمائها إلى العالمين العربي والإسلامي.

הקש על התמונה לשליחת דוא״ל

קלאסי

***
ג׳אז


ארכיון הצד הזה

מבחר נושאים

 
  • מסות

    עיר הפרח המהלך

    רק העיר ירושלים מסוגלת להלֵּך על החבל הנמתח בין שדים רדומים לבין פּרח שנשכח...

    כל הפרטים

    כל הצפורים מוליכות לרומא

    כשחלפה באופק עננה שחורה של צפורים ונחתה במטעים בשלהי הסתיו‮, ‬יצאו אנשי הכפר ובידיהם כל מיני רעשנים ואצו לגרש את הצפורים הפולשניות כדי להציל את יבולי הזיתים‮, ‬מקור מחייתם העיקרי בימים ההם‮.

    כל הפרטים



  • סיפור

    צפירת הרגעה

    כשנורית צור התקשרה לאמיר לשאול לשלומו "בימים טרופים אלה" כלשונה, נשמעה בקולה נימה קצת מבודחת, אם כי לא הצליחה להסתיר בה את החרדה הגדולה שלה...

    כל הפרטים


    מדרש

    על קופים וחזירים

    מדי פעם בפעם מובאים בתקשורת העברית דברי שטנה הנאמרים על-ידי מטיפים אסלאמיים או מובאים ציטוטים, מן העתונות או מכתובים ערביים אחרים, המדמים את היהודים לקופים וחזירים. בהתייחסות למובאות האלה תמיד נעלם מעיני הקורא העברי מקור הדימוי הזה והרקע עליו צמח.

    כל הפרטים
  • another title

    المتابع من أبناء جلدتنا لما يجري في هذا العالم الواسع يجد نفسه أمام ظاهرة فريدة. فلو نظرنا إلى ما يحصل من أحداث نرى أنّ القاسم المشترك بينها هو أنّ غالبيّتها هو مواقع وقوعها الجغرافية. إذ نرى أنّها تحدث في الأصقاع التي توصف بانتمائها إلى العالمين العربي والإسلامي.
  • שיר

    מאותו עפר

    וְשׁוּב דִּמְדּוּמִים וְשׁוּב רוּחַ יָם רְעוּדָה.
    וְלֹא הִבְהֵב בָּאֹפֶק סִימָן כָּלְשֶׁהוּ לְהֲקָלָה.
    וּכְבָר הָיָה יָדוּעַ שֶׁהָעִנְיָנִים יֵלְכוּ וְיִסְתַּבְּכוּ.
    וְהֵם אָכֵן הָלְכוּ וְהסְתַּבְּכוּ.

    כל הפרטים

  • שיר

    בחיפה, מול הים

    בְּחַיְפָה, מוּל הַיָּם, רֵיחוֹת הַמֶּלַח
    עוֹלִים מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה. וְשֶׁמֶשׁ
    הַתּוֹלָה עַל עֵץ פּוֹרֶמֶת רוּחַ.
    בְּתוֹךְ שְׁוּרַת עֵצִים טוֹבֶלֶת אֶבֶן,
    נִטְּעוּ גְבָרִים, נָשִׁים וְאֵלֶם. דַּיָּרִים
    בְּבֵית דִּירוֹת וּשְׁמוֹ מוֹלֶדֶת.

    כל הפרטים

  • שיר

    על חופש היצירה בעידן הלאומי


    מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי מְדִינָה, לֹא גְבוּלוֹת
    בְּטוּחִים לִי, אוֹ צָבָא שֶׁשּׁוֹמֵר יוֹם
    וָלַיְלָה עַל חַיֵּי חַיָּלָיו. וְאֵין קַו
    צִבְעוֹנִי שֶׁמָּתַח גֶנֶרָל מְאֻבָּק בְּשׁוּלֵי
    נִצְחוֹנוֹתָיו.

    כל הפרטים