ארכיון - 1998

סלמאן מצאלחה ||

נגמר לו הסוס

"מדוע נטשת את הסוס לבדו?", כך קרא מחמוד דרוויש לקובץ שיריו האחרון שיצא לאור בעקבות אוסלו.  הסוס של דרוויש הוא אותה מולדת שהתנפצה ב־1948 לרסיסים, ושאותה הוא עצמו נטש מתוך בחירה ב־1970 בחיפוש אחר תהילה בעולם הערבי.
תהילה הוא אולי מצא, שהרי התקבל בזרועות פתוחות והוכתר כמשורר הלאומי.  הוא נדד בין בירות ערב לבין פאריס.  אך הימים ההם נקפו, ועכשיו הוא תקוע בזמן הזה, ודומה כי הוא הולך וכורע תחת נטל התואר הלאומי.

לא אחת הוא נשמע כמי שנגמר לו הסוס.  החיפוש אחר התהילה, אשר העביר אותו על מולדתו.  מתברר, כי מתהילה לא בונים בית, אף אם הגלות יכולה להפוך למקצוע מכניס. אפשר אמנם לחיות, כי המעמד מחייב, בבית מפואר בגלות פאריס, עמאן, או ברמאללה על אדמת פלסטין, אך זה מעולם לא נתן לערבי תחושת שייכות. המושג "מולדת" בתודעה הערבית איננו בעל הוראה רחבה, לטוב ולרע.  לטוב, מפני שהוא הערובה היחידה לקשר יציב עם המקום והאדמה, אף אם היא מצומצמת לכפר ולשבט; לרע, מפני שהוא מותיר את האנשים כבולים בתוך הקונכיה השבטית הצרה מלהכיל עם, חברה, וגיאוגרפיה רחבה יותר.

הטרגדיה הפלסטינית היא כפולה ומכופלת.  מדוע? סימון ביטון, שהיא גם מרוקנית גם ישראלית וגם צרפתיה, עשתה סרט רגיש על משורר מאוד רגיש ופגיע, כטבעם של משוררים לאומיים שהופכים לסמלים.  לפניה עשתה דליה קרפל סרט על האופסימיסט אמיל חביבי ז"ל.  מה משמעות הדברים?  הישראלים הם, בין השאר אבל לא רק הם, הסיבה לעצם התרחשותה של הטרגדיה הפלסטינית, כי מקום של "כבוד מפוקפק" שמור גם ל"אחינו הערבים" שגם להם היה חלק ב"נכבה" הפלסטינית.  ראו איזה פלא אצל הישראלים האלה, אוייבי הפלסטינים.  הם משולים למי שהיה, בין השאר כאמור, סיבת הטרגדיה ויחד עם זאת דואג לארגן למנוח הלוויה מכובדת ונוצצת.  אף הגדילו לעשות, הם שוקדים על פרטי טקס האשכבה וההנצחה באמצעות המצלמה.

סרטה של ביטון חושף את הטרגדיה הפלסטינית במלוא מערומיה.  אחרי הגלות הארוכה נחת דרוויש ברמאללה, שם הוקם עבורו מרכז תרבותי.  אך למרות זאת הוא עדיין גולה שם, ללמדך שרמאללה אמנם היא פלסטין, אבל לא הפלסטין של דרוויש.  התמונה מהסרט המציגה את המשורר העומד על פסגת הר נבו ומשקיף לעבר הארץ המובטחת שאינו יכול להיכנס אליה היא תמונה מטעה. ראשית מפני שדרוויש נמצא ברמאללה, ורמאללה כידוע גם היא פלסטין, וגם היא הארץ המובטחת (קרי, הארץ המאובטחת).

אך, גם בפלסטין זאת ממשיך דרוויש להרגיש זרות, כדבריו.   זרות זאת הינה דבר טבוע עמוק בתודעה הערבית הכפרית. מולדת איננה עניין פוליטי, מדיני או לאומי.  אפילו אם מחר בבוקר תקום מדינה פלסטינית, ירצה דרוויש לחזור אל המולדת האמתית, ומובן שזו זכותו. המולדת הפלסטינית של דרוויש, ובכך הוא לא שונה משאר הערבים, היא הגליל, חיפה, והשבט. רק שם, קילומטרים ספורים סביב למקום לידתו, הוא ירגיש מולדת.  מצדו, עזה יכולה לטבוע בים. הוא יחבר למענה שירים. רמאללה שייכת לשבטים החיים בה. כך גם, שכם, חברון וכל השאר.

קשה לקנא במשורר הלאומי. צריך לקרוא את השירים שלו כדי להבין את עומק הטרגדיה האישית, שהיא בבואה לטרגדיה הלאומית. הטרגדיה הפלסטינית מתמצית בדמותו של המשורר הלאומי הרגיש והפגיע, שהסתובב בכל רחבי העולם הערבי, אך בסופו של דבר החלום הגדול והאחרון שלו, מסתכם בנסיון לחזור אל הכפר הקטן ולקבל תעודת זהות ישראלית, ואולי אף להצביע לכנסת הבאה. את הבחירות להסתדרות הוא כבר פיספס.

רק תמהיל של טימטום עם יהרה ואכזרית ישראלית מונע ממנו לחזור אל משפחתו, שהרי מולדתו של הערבי היא שבטו ומבצרו, וכל השאר טוב לשירה מגוייסת גרועה.
*
מעריב 1998