סוריה, כפי שהיא ניבטת מול עינינו היא אולי הסמל המובהק ביותר לכישלון כפול, כשלון של ה״לאומיות״ הפאן־הערבית מחד, וכישלון ה״עמיות״ המדינתית מאידך.

סלמאן מצאלחה

הטבח בסוריה היה ידוע מראש

מעשי הטבח, על כל הזוועות שניבטו מהם, אשר ביצעו המליציות הג׳יהאדיסטיות והאספסוף השבטי מתומכיו של השליט הסורי החדש חקוקים בפסקי הלכה איסלאמיים מהמאה ה־14 של אבן תיימיה, מורם הרוחני של אל־ג׳ולאני וחבר מרעיו הג׳יהאדיסטים על כל סוגיהם. 

אפשר לומר ללא היסוס שכל מה שהתרחש במרחב הערבי הזה דורות על גבי דורות ועד עצם הימים האלה קשור קשר הדוק בהיעדרה של זהות לאומית חוצה גבולות עדתיים ושבטיים. אפשר להפריח חדשות לבקרים סיסמאות  מליצתיות על ״אומה ערבית אחת״, אך שוב ושוב באה המציאות וטופחת על פני המפריחים.

הלאומיות המצאה קולוניאלית

ב־1915 ארתור הנרי מקמהון, הנציב הבריטי העליון במצרים, שלח אגרת לשריף חוסיין, ראש השושלת ההאשמית והאמיר של מכה. האגרת הכתובה בשפה ערבית מליצית מעלה על נס את ה״לאומיות הערבית״ מול זו הטורקית בנסיון לקבל סיוע ערבי להבסת העות׳מאנים במלחמת העולם הראשונה. באגרת מציין מקמהון, כי ממשלת הוד מלכותו רוצה בעצמאות הערבים מהשלטון העות׳מאני ורואה בעין יפה השבת הח׳ליפות הערבית והפקדתה בידי ערבי השייך לשושלת ערבית מבורכת.

במלים אחרות, דומה כי התעוררות הלאומיות הפאן־ערבית במרחב הזה היא ביסודו של דבר המצאה של ממשלת הוד מלכותו. כידוע, ח׳ליפות ערבית לא צמחה כאן בעקבות קריסת האמפריה העות׳מאנית והמעצמות הקולוניאליות, בריטניה וצרפת, חילקו ביניהן בהסכם סייקס-פיקו שנחתם ב־1916 את המרחב, סירטטו את גבולותיו באופן שרירותי. נוסף על כך, פירסום הצהרת בלפור ב־1917 הכינה את הקרקע לבית לאומי יהודי. 

מבין הישויות המדינתיות שצמחו במרחב בעקבות נסיגת המעצמות הקולוניאליות, סוריה היא מקרה בוחן של הישויות ה״לאומיות״ האלה. בהקשר זה הדרוזים במחוז סווידא, בהנהגת סולטאן באשא אל־אטרש, היו בשנת 1925 חוד החנית במלחמה נגד המנדט הצרפתי ולמען אחדות סוריה שקיבלה עצמאותה מצרפת בסופו של דבר ב־1946.  אולם, לא עבר זמן רב עד שהחלו הפיכות שלטוניות חוזרות ונשנות שהסתיימו בתפיסת השלטון ע״י חאפז אל־אסד, בן העדה העלווית, שהנהיג משטר דיכוי אכזרי משך שלושה עשורים. כאשר נטה למות הוא דאג להוריש את השלטון לבנו הצעיר בשאר אל־אסד.

האביב הערבי

בסוף שנת 2010 פרצו בתוניסיה מחאות מה שמכונה ״האביב הערבי״ וניצוצות החלו להבעיר הפגנות במצרים ובשאר המרחב הערבי הנתון תחת משטרים דכאנים. בשאר אל־אסד מיהר להכריז בראיון לעיתון וול סטריט ג׳ורנל שסוריה היא מקרה שונה. ״אנחנו לא תוניסאים ואנחנו לא מצרים״, אמר אסד בפסקנות. הוא נימק את דבריו בכך שמה שקורה בארצות אלה נובע מכעס הציבור על המשטרים וגם על מה שמעולל המערב בפלסטין, בעיראק, ובארצות מוסלמיות אחרות. לא אחת הוא טען, כי סוריה מחוסנת מתהפוכות כאלו בשל עמידתה האיתנה מול ישראל ומול ארה״ב.

אולם ברור היה שסוריה אכן איננה מצרים ולא מהסיבות שהזכיר אסד. מצרים שונה מסוריה ושונה משאר המדינות הערביות. שכן, במצרים קיימת צורה כלשהי של זהות לאומית מצרית. כל הנשיאים המצריים; נאצר, סאדאת, מובארכ וגם סיסי, לא נשענו על שבט כלשהו או על עדה כלשהי. השלטון במצרים נשען על מוסדות לאומיים, במיוחד על המוסד הצבאי שאיננו עדתי כלל וכלל. לא כך הם פני הדברים בשאר המדינות הערביות, שנשלטו ע״י דיקטטורים צמאי דם שהמשענת השלטונית היחידה שלהם היתה שבטית־עדתית ואחריהם נשׂרכו מלחכי פינכה אינטרסנטים מעדות אחרות. 

מן הראוי להזכיר פן נוסף הקשור למה שמכונה ״האביב הערבי״. לא מקרה הוא כי ״אביב״ זה פסח על מדינות שהשלטון בהן הוא מלוכני, כגון מרוקו, ירדן, סעודיה ושאר האמיריות. הממלכות הערביות שרדו את תהפוכות ״האביב הערבי״ כיוון שהמלוכה טבועה עמוק בחברות הערביות מימים ימימה. כל המשטרים המכונים רפובליקות נשאו את דגל הלאומיות הערבית לשווא. באף מדינה מכל אלו לא נוצר עם ולא צמחה לאומיות שמתיכה אזרחים מעדות שונות אתנית ודתית בזהות אזרחית מכילה אחת. הן בעיראק והן בסוריה לא קם עם והתחיל ללכת. באף מדינה מכל אלו לא השכילו השליטים לבסס, או לא התכוונו מראש, להקים מדינת לאום אזרחית אחת ראויה לשמה. ברור היה לכל בר דעת, כי אין אורה בקצה הג׳ורה של המרחב הערבי השבטי־עדתי. 

כך למשל, העוינות בין שני משטרי העריצות בסוריה ובעיראק תחת שלטון מפלגת הבעת׳, שחרתה על דגלה את חזון הלאומיות הפאן־ערבית, היתה גדולה אף יותר מהעוינות כלפי ישראל. על הרקע הזה לא היסס חאפז אל־אסד לתמוך בארה״ב במלחמתה נגד משטרו של סדאם חוסין וחשף בכך שסיסמת הבעת׳ על ״אומה ערבית אחת״ היתה ריקה מתוכן. 

כאשר אסד האב נטה למות, הוא גם לא היסס לשנות את הכללים ולהוריד את גיל הנשיא הקבוע בחוקה הסורית, על־מנת לסלול את הדרך לבנו, בשאר הצעיר, לרשת את שלטונו. תיקון הסעיף בחוקה למען בשאר אל־אסד  אושר במשאל עם ברוב מוחלט של 97% כיאה למשטרים מן הזן הזה. 

בראשית דרכו בשנת 2000, רבים תלו תקוות באסד ג׳וניור, רופא העיניים שהתחנך במערב. בהתחלה הוא שחרר אסירים פוליטיים והתיר במידה מסויימת חופש ביטוי. אולם האביב הזה של דמשק לא ארך הרבה זמן. במהרה התברר שבשאר אל־אסד לא נפל רחוק מאילן היוחסין העדתי־שבטי של אביו, והחל לדכא מתנגדים פוליטיים. בהמשך הדרך הוא לא היסס להביא אוטובוסים אל מול השגרירות האמרקאית בדמשק ולהעמיס עליהם מתנדבים אסלאמיסטים ולשלחם למלחמה נגד ארה״ב בעיראק. איסלאמיסטים אלה ואחרים שנלחמו נגד ארה״ב בעיראק היו בסופו של דבר התשתית ה״רוחנית״ של דאעש. בין אלה שנהרו מסוריה לעיראק בתחילת שנות ה־2000 היה לא אחר מאשר אבו מוחמד אלג׳ולאני, שם הוא פגש את אבו מוסעב אל־זרקאווי, ג׳יהאדיסט בכיר באל־קאעדה. אל־ג׳ולאני נתפס ובילה מספר שנים בכלא האמריקאי. לאחר שחמק בדרך כלשהי מהכלא, הוא התוודע לאבו בכר אל־בגדאדי, מנהיג דאעש, ושב לסוריה בברכתו כדי להלחם במשטרו של אסד. הוא אסף מסביבו ג׳יהאדיסטים מכל הבא ליד, צ׳יצ׳נים, אויגורים, כמו גם ערבים מכל מיני מקומות למלחמה בשלטון אסד והצליחו לכבוש שטחים נרחבים בסוריה. 

ב־2013 שלח אל־ג׳ולאני אגרת למנהיג דאעש, אל־בגדאדי, ובה פירט את תכניתו לגרש את המיעוטים מכל סוריה ולכונן בה מדינה על טהרת האיסלאם הסוני. אל־ג׳ולאני, כפי שהעיד בפני העיתונאי מרטין סמיט שפגש אותו בסוריה, לא העריך את אל־בגדאדי לא כמנהיג ולא מבחינה אינטלקטואלית. על רקע זה, בנוסף למאבק על השליטה בשטחי הישות חוצת הגבולות בין עיראק וסוריה, החליט אל־בגדאדי לעבור עם אנשיו לתוך סוריה, לאמץ שם חדש המחליף את השם דאעש ולהכריז על כינון המדינה האיסלאמית.

בראיון לאל־ג׳זירה בשנת 2015 הזכיר אל־ג׳ולאני שחילוקי דעות בין ג׳בהת אל־נוצרה לבין דאעש נבעו, בין השאר, מהפרת השבועה של דאעש למנהיג אל־קאעדה איימן אל־זואהרי. נוסף על כך, רוב מפקדי דאעש הם עיראקים ופעילותם מתמקדת בעיראק וכי אינם מקדישים תשומת לב למלחמה בשלטונו של אסד וגם לא בוחלים בהרג אנשים מג׳בהת אל־נוצרה. כהוכחה לדבריו הוא מזכיר למראיין שאנשי דאעש הורגים שיעים בעיראק אך נמנעים מהרג של עלווים בסוריה, שבניה הם המשענתו המרכזית של שלטון אסד. גם העלווים, ע״פ תורתו של אבן תיימיה, כופרים כמו הדרוזים. 

טבח ראשון בדרוזים

מזה מאות שנים בצפון מערב סוריה, בנפת אידליב הגובלת בטורקיה, חיי מיעוט דרוזי המונה כעשרים אלף הפזורים במספר כפרים. תכניתו של אל־ג׳ולאני בקשר לעתידם של המיעוטים בסוריה החלה להתבצע בכפרי הדרוזים שם, בדומה לפשעים שביצע דאעש נגד המיעוט היזידי בעיראק. הג׳יהאדיסטים של אל־ג׳ולאני החלו במסע הדיכוי של המיעוט הדרוזי בצפון סוריה, בהרס בתי־תפילותיהם, בפיצוץ מקומות קדושים להם ובכפיה בחרב על הדרוזים להמיר את דתם. ביוני 2015 הם גם ביצעו את הטבח הראשון בדרוזים. הדבר אירע בכפר קלב־לוזה. שם אנשי ג׳בהת אל־נוצרה רצחו בדם קר עשרות זקנים וילדים דרוזים. 

יש לזכור, כי האיסלאמיסטים נושאים בליבם איבה עזה למשטר הבעת׳ עוד מימי חאפז אל־אסד ששלט על בסיס שבטי־עדתי בסוריה. הם לא שכחו לרגע שהוא לא היסס לטבוח באחים המוסלמים בעיר חמה בשנת 1982. אסד ג׳וניור ירש את שלטון אביו והמשיך את מורשתו העדתית־שבטית. כאשר ניצוצות ״האביב הערבי״ הגיעו לסוריה הוא החל לטבוח ב״עם הסורי״ ואף עלה על אביו במידת הרצחנות. כשראה שההתקוממות נגדו מתחזקת ומערערת את שלטונו הוא ביקש סיוע מרוסיה ואיראן ושלוחתה חזבאללה. הוא המשיך עשור נוסף להפציץ ולהחריב את ערי סוריה על יושביהן ללא הבחנה, עד לרגע קריסת המשטר בסוף 2024 ובריחתו של אסד למוסקבה. 

טבח רודף טבח

מליציות של אל־ג׳ולאני נעו מאיזור אידליב לכיוון דמשק, צבא אסד החל להתפרק במהירות. תוך זמן קצר נכנס אל־ג׳ולאני לארמון הנשיאות בדמשק כמנצח. אך לפני כן הוא עבר מוקף ע״י אנשיו במסגד האומיי הגדול בדמשק שנבנה על חורבות כנסיה ביזנטית שנבנתה על חורבות מקדש רומי שנבנה על חורבות מקדש ארמי. לא במקרה הוא הקדים לעבור במסגד הגדול שהוא סמל הח׳ליפות האיסלאמית של בית־אומייה. לאחר שנכנס לארמון הנשיאות הוא פשט את מדיו ולבש חליפה ועניבה, הוא פשט את שמו המחתרתי וחזר לשמו המקורי אחמד א־שרע. 

אולם הח׳ליפות בחליפה של א־שרע לא שינתה את מהות השלטון החדש. כניסתו בהתחלה למסגד הגדול מוקף בתומכיו היתה צעד סמלי שאותת על העתיד להתרחש. אל־ג׳ולאני נישא לארמון הנשיאות על גבן של מליציות ג׳יהאדיסטיות מכל מיני קבוצות שבטיות ואתניות שחלקן לא סוריות וחלקן לא ערביות. בכל המליציות האלו טבועה אידיאולוגיה איסלאמיסטית דאעשית, כפי שזו טבועה במנהיג החדש עצמו. 

עמדת הדרוזים במלחמת האזרחים

כאשר החלה מלחמת האזרחים בסוריה ב־2011, והתבררו מימדי ההרג שאסד מבצע בבני ״עמו״, קיבלה ההנהגה הדרוזית בהר הדרוזים החלטה שאסרה על הצעירים הדרוזים להתגייס לצבאו של אסד הנשען בעיקר על העדה העלווית, וכיוון שהבחינה כי המלחמה הפכה להיות מלחמה עדתית שלא רצתה לקחת בה חלק. הנהגת העדה נקטה בהתחלה עמדה נייטראלית ודרשה שכל החיילים הדרוזים יישארו בחבל סווידא על מנת לשמור על עצמם באיזורים שלהם נוכח האנדרלמוסיה הכללית, וגם להתנגד לג׳יהאדיסטים אם אלה יתקרבו לאיזורים שלהם.

טבח דאעש בדרוזים

עמדה זו היתה לצנינים בעיני משטרו של אסד שהציג את עצמו כלפי העולם כשומר המיעוטים בסוריה מול הג׳יהאדיסטים. וביולי 2018 חדרו מליציות של דאעש לכפרים דרוזים במחוז, הרגו וחטפו ילדים ונשים ובסדרת פיגועי התאבדות נהרגו ונפצעו בעיר סווידא מאות דרוזים. לבסוף הצליחו המליציות הדרוזיות בהר הדרוזים להביס את המליציות הג׳יהאדיסטיות של דאעש. הדרוזים האשימו את משטר אסד בשיתוף פעולה עם אנשי דאעש שהובלו באוטובוסים ממחנה הפליטים ירמוכ באיזור דמשק לשטח המדברי הגובל מזרחית להר הדרוזים. זה היה במסגרת הסכם בין השלטון הסורי לבין אנשי דאעש ששלטו במחנה הפליטים. עדויות נוספת שנשמעו מתושבים דרוזים באיזור מצביעות על שיתוף פעולה בין משטר אסד לבין דאעש. תושבים דרוזים סיפרו שיום לפני הטבח נותקו באיזור כל אמצעי התקשורת והיתה הדממה מוחלטת.

כאמור, הדרוזים ניסו לשמור על פרופיל נמוך ולהרחיק את עצמם מכל ההרג ששטף את סוריה. הם נתנו מחסה בנפת סווידא לעשרות אלפי מוסלמים שברחו מפני צבא משטר אסד שטבח בהם. בשנים האחרונות הדרוזים אף הפגינו כל יום ששי בהמוניהם בעיר סווידא ותבעו להפיל את משטר אסד. 

כעבור שנתיים, ב־8 בדצמבר 2024 בא הקץ על משטר הדמים, אסד הועלה על מטוס והוברח ע״י הרוסים למוסקבה. צבא אסד התפרק והמליציות של אל־ג׳ולאני נכנסו לארמון הנשיאות בדמשק.

היפוך נמר חברבורותיו?

כאמור, אל־ג׳ולאני נישא אל ארמון הנשיאות על גבם של מליציות ג׳יהאדיסטיות רבות. חרף הצהרותיו המתונות בהתחלה, כי התור לסבול מנחת זרועה של האידיאולוגיה הג׳יהאדיסטית הוא תורה של העדה העלאווית שעליה נמנו האב והבן לבית אסד. במרץ 2025 פשטו אנשי אל־ג׳ולאני ומליציות אחרות על ישובי העלאווים בהרי החוף הסורי וטבחו באלפי אזרחים בתואנה של התנגשות עם חיילים משרידי המשטר הקודם ומרצון לפרק את שרידי המשטר הקודם מנשקם. מבחינת העדות האחרות זו היתה נורה אדומה שנדלקה בדמים. 

הדרוזים במחוז סווידא סירבו למסור את נשקם כדרישת השלטון החדש בדמשק בטרם יקבלו בטחונות על אופי המשטר שעתיד לקום בסוריה. הם דרשו שלפני ההתפרקות מנשק חייבים להגיע להסכמות על מספר עקרונות באשר לאופי המשטר החדש. בין השאר הם עמדו על עקרון שיתוף כל המרכיבים העדתיים והאתניים בשלטון, כמו גם הפרדת הדת מהמדינה. התגובה של צבאו של אל־ג׳לאני בשיתוף המליציות הג׳יהאדיסטיות היתה ביצוע טבח בסחנאיא ואשרפיה, ריכוזים דרוזים בפרברי דמשק. הדבר אירע בסוף חודש אפריל שנה זו, בעקבות הפצת הקלטה מפוברקת שבה נשמע כביכול שיח׳ דרוזי מדבר בגנות הנביא מוחמד. טבח זה עורר זעם רב בקרב הדרוזים הן במחוז סווידא והן בקרב הדרוזים בישראל שהפגינו ודרשו התערבותה של ישראל. עקב כך, הזהירה ישראל את משטר א־שרע מהמשך ההתנכלות לדרוזים, והבהירה כי היא לא תהסס להתערב אם לא ייפסקו ההתנכלויות לדרוזים. 

היו סיכומים עם ההנהגה הדרוזית בסווידא אנשי ממשלו של אל־ג׳ולאני, שתושבי המקום הדרוזים ינהלו את העניינים במחוז בשיתוף פעולה עם מושל ממונה מטעם השלטון בדמשק. כך מונה מושל במחוז מטעם דמשק והוא בא בדברים עם ההנהגה ודומה היה כי המצב נרגע. נתמנה גם קצין מצבאו של אל־ג׳ולאני כמושל מחוז קונייטרה ולאחר מכן גם כאחראי על בטחון הפנים במחוז סווידא. יש לציין, כי קצין זה, אחמד אל־דאלאתי שמו, ששימש בעבר קצין קישור עם ישראל ודווח, כי לא אחת הוא נפגש עם הצד הישראלי בגולן במטרה להוריד את המתח בין ישראל למשטרו של א־שרע.

ידיעות על מפגשים בין נציגים ישראלים לבין נציגים ממשטרו של א־שרע במקומות שונים הלכו ותכפו והחלו לדלוף לאמצעי התקשורת. מפגשים אלה נועדו להסדיר את היחסים בין שני הצדדים, ולקבוע קווים אדומים שאין לחצותם. הבנות גובשו בין הדרוזים והמשטר בדמשק שהדרוזים בסווידא יהיו אחראים על בטחון הפנים ביחד עם ממונים ע״י השלטון של א־שרע. 

בשבת ה־12 ביולי נפגשו בבאקו, בירת אזרביג׳אן, נציגים ישראלים וסורים לדון במצב המתהווה בין שתי המדינות בדרם סוריה, בגולן ובמיוחד בהר הדרוזים. לא דלפו פרטים על ההסכמות בין הצדדים במפגש הזה. אולם אחמד אל־דאלאתי, הממונה על הבטחון בסווידא, שלח למישהו היושב בלונדון אגרת ובה חשף דברים על סיכום כלשהו במפגש בין ישראל לסוריה שנערך באזרבייג׳אן. אל־דאלאתי כותב באגרת שלו: ״הישראלים הודיעו לנו בבאקו שמחוז אל-סווידא אינו עוד קו אדום עבורם, ושאנו יכולים לנקוט בצעדים הבטחוניים הנדרשים כפי שנקטנו בשאר המחוזות הסוריים״.  

למחרת כוחותיו של אל־ג׳ולאני נעו לעבר הר הדרוזים והחלו במסע ההרג שלהם; הפגזת כפרי הדרוזים, רצחו זקנים וילדים, ערפו ראשים, ביזה מכל הבא ליד, חטפו נשים, גילחו שׂפמים של שיח׳ים דרוזים כסמל להשפלה דתית. בקיצור, לא נפקד אף פשע מפשעי מסורות הג׳יהאד, כפי שהם החקוקים בספרי ההיסטוריה השבטית והאיסלאמית, נגד ה״כופרים״. 

הזעקה שקמה בקרב הדרוזים בסווידא ובקשתם לעזרה הדהדו בקרב הדרוזים בישראל, אשר הפגינו נגד הטבח בסווידא ואף פרצו את הגבול הסורי. הדבר דחף את ישראל להפציץ את מטה המטכ״ל הסורי, ובחצר ארמון הנשיאות בדמשק. 

המשטר של א־שרע עבר לנקום בדרוזים בדרך אחרת. וכך, באמצעות טענה שהדרוזים התנכלו לבדווים באיזור סווידא גויסו מליציות שבטיות של סונים מכל עבר ונשלחו לטבוח בדרוזים. גם כוחות של המשטר השתתפו במסעות ההרג וההרס בכפרים הדרוזים שבנפת סווידא. 

בדומה לטבח שביצע חמאס ב־7 באוטקטובר בעוטף עזה, גם כאן בהר הדרוזים תיעדו הרוצחים את עצמם במהלך ביצוע הפשעים תוך כדי קריאות ״אללהו אכבר״. שליח הבי.בי.סי דווח מהאיזור כי מפקד אחת המליציות הג׳יהאדיסטיות, אבו חוד׳יפה שמו, נתן הוראות לאנשיו והסביר שהמטרה היא להרוג את ״הדרוזים הכופרים״. הוא אף הוסיף: ״לא רוצים לקחת שבויים. הרוג תהרגו כל מי שאתם מוצאים, אם ילד הוא ואם זקן״. גם הנוצרים, ה״כופרים״ בעיני הג׳יהאדיסטים ושחיים בשלום עם הדרוזים בסווידא, היו יעד לפשיטות הרצח שניהלו הג׳האדיסטים. בין השאר הם טבחו במשפחה נוצרית המונה כ־20 נפשות. אב המשפחה במקור הוא הוא דרוזי שהתנצר והפך לכומר ראש כנסיה במקום, והוא חי שנים בשלום עם דרוזים ונוצרים במקום.  

כמו כן, דלפה לרשתות החברתיות הקלטה המשוייכת לאותו אל־דאלאתי, הממונה על הבטחון בסווידא, ובה הוא פונה לאנשי הבטחון שלו ולשאר המליציות לא לפרסם את הסרטים שהם מצלמים. בינתיים, הוא נשמע אומר, צריך לתת לכוחות הבטחון ולאנשי השבטים להכניע את בני הזונות. אחרי שהם ישתלטו על המקום תוכלו לפרסם ככל העולה על רוחכם. 

גם אם ההקלטה איננה של אל־דאלאתי אלא של מפקד מליציה ג׳יהאדיסטית אחרת, הרי שהדברים מדברים בעד עצמם. הופצו סרטונים ע״י אנשי אל־ג׳ולאני ומליציות ג׳יהאדיסטיות שצילמו את עצמם תוך כדי פלישה לישובים הדרוזים, ובהן הם נשמעים מצטטים פסקי הלכה מתחילת המאה ה־14 על הדרך שבה יש לנהוג בדרוזים. 

מה נכתב באותם פסקי הלכה? 

מדובר על פסק הלכה של אבן תיימיה והמכונה שיח׳ אל־אסלאם, הוא נחשב לאורים ותומים בעיני חסידי התנועות הג׳יהאדיסטיות, כמו אלקאעדה, דאעש, ג׳בהת אל־נוצרה וכו׳. זהו בית הגידול ה״רוחני״ של אל־ג׳ולאני ודומיו בקרב הפנאטים האיסלאמיסטים. על הדרוזים כותב אבן תיימיה בפסק ההלכה שהם: ״אין בקרב המוסלמים מי שחולק על כך שהדרוזים הם כופרים. וכל מי שמעלה ספק בכך הרי שהוא כופר כמוהם״, ומוסיף שהם אף גרועים יותר מיהודים  ונוצרים ושאר עובדי אלילים: ״אין הם במעמד של אנשי הספר או המשתפים״. על הדרך שיש לנהוג בהם מוסיף: ״אסור לאכול ממזונם, נשותיהם תלקחנה בשבי, ורכושם יופקע... יש להרוג אותם בכל מקום שבו יימצאו, ואין לקבל את חזרתם בתשובה.״

אלה הם ״המטענים התרבותיים״, שעליהם התחנכו הרוצחים הג׳יהאדיסטים. אין להתפלא אם כן על מעשי הטבח הזוועתיים שאירעו בהר הדרוזים שאותם ביצעו שליחיו של אל־ג׳ולאני, המליציות הג׳יהאדיסטיות ואנשי שבטים שנקבצו מכל מיני מקומות בסוריה במטרה לרצוח, לשחוט, לשרוף, לחטוף ולבצע כל אשר יורו אותם רבותיהם חשוכי המרפא מהאידיאולוגיה הרצחנית הנ״ל.

קשה לדעת מה עתיד להתרחש בסוריה בעתיד הנראה לעין. אולם דומה כי בהסתכלות הן על המסורת הג׳יהאדיסטית והן על ההיסטוריה הסורית המודרנית ועשורים של שלטון דכאני ורצחני של אסד האב, של אסד הבן שירש את שלטון הדיכוי מאביו ואף עלה עליו ברצחנות, וכעת רוח הקודש של שלטון רצחני חדש מבית מדרשו של אבן תיימיה וחסידיו, אין אורה בקצה הג׳ורה הזו. סוריה, כפי שהיא ניבטת מול עינינו היא אולי הסמל המובהק ביותר לכישלון כפול, כשלון של ה״לאומיות״ הפאן־הערבית מחד, וכישלון ה״עמיות״ המדינתית מאידך. 

כל עוד לא יבינו יושבי המרחב הזה את מקור הכשל הזה, לא נראה שהעתיד מזמן להם שינוי לטובה.

***

כל הפרטים