בחיפה‮, ‬מול הים

סלמאן מצאלחה

בחיפה‮, ‬מול הים


                 לזכרו של אמיל חבּיבּי


בְּחַיְפָה, מוּל הַיָּם, רֵיחוֹת הַמֶּלַח
עוֹלִים מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה. וְשֶׁמֶשׁ
הַתּוֹלָה עַל עֵץ פּוֹרֶמֶת רוּחַ.
בְּתוֹךְ שְׁוּרַת עֵצִים טוֹבֶלֶת אֶבֶן,
נִטְּעוּ גְבָרִים, נָשִׁים וְאֵלֶם. דַּיָּרִים
בְּבֵית דִּירוֹת וּשְׁמוֹ מוֹלֶדֶת.
יְהוּדִים שֶׁלא שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלָם,
עֲרָבִים שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי אֶת פִּשְׁרָם.
וְעוֹד כָּאֵלֶּה מַנְגִּינוֹת שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי
לְזַהוֹת בְּתוֹךְ הָרֶגָע שֶׁדָּמַם.

אודן: אפיטף על קברו של עריץ


וו. ה. אודן

אפיטף על קברו של עריץ


שְׁלֵמוּת, לְלֹא רְבָב, לְכָךְ הוּא שָׁאַף,
וְקַל הָיָה לְהָבִין אֶת הַשִּׁירָה אֲשֶׁר חָצַב;
אֶת טִפְּשׁוּת הֶאָדָם הוּא הִכִּיר כְּכַף יָדוֹ,
וּבִצְבָאוֹת וְצִיִּים הִתְעַנְיֵן בְּכָל מְאֹדוֹ.
כְּשֶׁצָּחַק, פָּרְצוּ בִּצְחוֹק סֶנַאטוֹרִים נְשֹוּאֵי פָּנִים,
וּכְשֶׁבָּכָה, בָּרְחוֹבוֹת מֵתוּ הַיְּלָדִים הַקְּטַנִּים.

עברית: סלמאן מצאלחה


***
Source: W. H. Auden. Epitaph on a Tyrant
***
תרגום לערבית, לחץ כאן.

מלחמת האפצ'י


סלמאן מצאלחה || 

מלחמת האפצ'י


"גשמי קיץ" פלטו המוזות הצה"ליות וצינה נעימה דלפה ממקלטי הרדיו והטלוויזיה וחילחלה אל גוף הקונסנזוס הדביק בחומו של קיץ חדש. מהר מאוד קברה התקשורת הישראלית את השימוש הזדוני בשפה העברית, שנועד להסתיר פשעים שמבצע צה"ל בשם ישראל, ברצועת עזה. ומכיוון שעוד לא מצאו שם לגשמי הקיץ שהחלו לרדת בצפון, נקראים כעת אנשי עט לצאת מן המקלטים ולהתגייס לשירות מילואים.

שתי מלחמות, שהן אחת, מתנהלות כיום באזור. אחת היא מלחמה פנים-איסלאמית שמתנהלת בין הזרם הסוני לבין הזרם השיעי שמרכזו באיראן. מטרת המלחמה הזאת, שהחלה עם המהפכה האיסלאמית של חומייני, היא השלטת דוקטרינת הג'יהאד על כלל העולם המוסלמי, כצעד ראשון, ואחר כך הובלת מלחמה גלובלית בין עולם האיסלאם לבין שאר העולם, ובמיוחד העולם המערבי שבמרכזו ניצב העולם הנוצרי.

כך בדיוק התגלגלו הדברים בראשית האיסלאם. ובמלים נהירות לקורא העברי: זו מלחמה של "החזרת עטרה ליושנה". העולם הערבי והמוסלמי חי בעולם של ניגודים שהוא מתקשה לגשר ביניהם. בעוד הוא גדל ומתחנך על מורשת העבר המפוארת, הוא מביט סביבו ורואה, כי מאז אותם ימי זוהר אין הוא מצליח לצאת מן הנחשלות הכרונית שאחזה בו בכל תחום ובכל פינה.

גם ארגון אל-קאעדה הוא חלק מן המלחמה הפנים-איסלאמית הזאת. ההתקפה ב-11 בספטמבר היתה ניסיון נואש של הפונדמנטליזם הסוני לשים את עצמו על המפה כנושא דגל מלחמת הקודש של ההתחדשות האיסלאמית. הוא עשה זאת מכיוון שהמהפכה האיסלאמית השיעית של חומייני נטלה לעצמה את המושכות והובילה את המלחמה הזאת. הפלת משטרו הסוני של סדאם חוסיין ועליית קרנם של השיעים בעיראק רק החריפה את המלחמה הפנים-איסלאמית הזאת.

על הרקע הזה ניתן להבין את התייצבות המשטרים הסונים בסעודיה, מצרים, ירדן ואחרים נגד "ההרפתקה הלא מחושבת", כהגדרתם, שבפעולת חיזבאללה מול ישראל. ורק על הרקע הזה אפשר להבין את פסק ההלכה שפירסם ב-17 ביולי 2006 עבדאללה בן ג'ברין, אחד מגדולי פוסקי ההלכה (הסונית) בסעודיה: "אסור בתכלית האיסור לצאת להגנת אנשי המפלגה הסוררת הזאת (קרי: חיזבאללה השיעית). אסור בתכלית האיסור לסור לפקודתם, ואסור לשאת תפילה למען יזכו בניצחון. אנו מייעצים לאנשי הסונה להתנכר להם, ולהנחיל להם תבוסה..."

"ענבי זעם" ו"גשמי קיץ" ועוד כהנה וכהנה פולטות המוזות העבריות כדי להסוות את ההרס ואת המוות שנזרעים מאחורי הדימויים והמטאפורות. אך גם לאיראנים יש מוזות, והם יודעים להשתמש בשפה הפרסית שלהם, ששאבה רבות מן הערבית ומן האיסלאם. לכלי המוות שלהם הם קוראים בשמות כמו פג'ר (שחר), רעד (רעם) ובשם המוסיקלי "זלזאל" (רעש אדמה). וכדי להסיר ספק משתמשים בשמות כמו "ח'ייבר", כדי להזכיר את טבח היהודים במבצע הטיהור האתני, שהתבצע במאה השביעית בחצי האי ערב. וכששליח המולות בנשיאות איראן, מחמוד אחמדינג'אד, מצהיר כי דמו ורוחו של חומייני זורמים בעורקיו של נסראללה, הוא מתכוון לאותה מלחמה גלובלית בין האיסלאם לבין שאר העולם, עולם השטן ועולם הכופרים באשר הם.

על רוחו של חומייני המנשבת במרחב ניתן ללמוד מתוך נאום שנשא האייתוללה זצ"ל בשנת 1981 לרגל יום הולדת הנביא מוחמד. בין השאר הטיף חומייני בנאומו: "הימים של אללה הם כאשר אללה, יתעלה ויתברך, יגרום 'זלזלה' (טלטלה, רעידות אדמה)... מדוע אתם, חכמי הדת, נוהים רק אחרי ציוויי התפילה והצום? מדוע אתם קוראים רק את פסוקי הרחמים, ואינכם קוראים את פסוקי ההרג? הקוראן אומר: הרוג תהרוג, כלוא תכלא. רחמים הם דבר שמנוגד לאלוהים... 'מחראב' (נישה במסגד שפונה לכיוון מכה, כיוון התפילה, ושבה ניצב המטיף) הוא מקום של מלחמה (מן השורש הערבי 'חרב', מלחמה). מתוך ה'מחראבים' צריכה המלחמה לפרוץ, בדיוק כפי שכל מלחמות האיסלאם פרצו מן ה'מחראבים' (כלומר, המסגדים)".

השחתת השפה סופה שתביא בהכרח להשחתת האדם, השחתת הטבע והכחדת החיים. עוצמת התגובה וההרס שזורעת ישראל בפלשתין ובלבנון נובעת מתאוות גזל מחד גיסא, ומחרדת קיום מאידך גיסא. וכשאחמדינג'אד חוזר שוב ושוב על המנטרה של הכחשת השואה, יש פירוש אחד לדבריו: שואה לא היתה, משמע שואה תהיה. וכשרטוריקה מתנגשת עם רוטוריקה, וכשרוטוריקה נטענת ברטוריקה, רק המוות מנצח.

והנה מתברר כי אלוהים זה, ה' צבאות ואל נקמות, שכולם נושאים את שמו לשווא במרחב, הוא ההמצאה האווילית ביותר שהעניקו העמים השמיים לאנושות. זהו מעין מנגנון להרס עצמי, משל היה גולם שקם על יוצרו ובסופו של דבר מביא להרס הרעיון עצמו. לא הרחמים מנוגדים לאלוהים, כדברי חומייני, כי אם ההיפך הגמור. המוות הוא שמנוגד לאלוהים. המוות הוא שמכלה את האל.

"ענבי זעם", "גשמי קיץ", "קורי עכביש" ו"קורי פלדה" יש לנו במחול המוות הזה. "פג'ר" יש לנו, גם "רעד" ו"זלזאל". אך מעל לכל אלה מרחפים רוחו וגורלו של ה"אפאצ'י": בני האפאצ'י היו לוחמים נועזים ורצו לחיות כבני חורין על אדמתם. אבל ה"חלוצים" לא רצו אינדיאנים סביב חוותיהם, ונהגו לערוך מתקפות נגדם. בני האפאצ'י הגיבו במסעות נקם משלהם, וכך התנהלו הדברים שוב ושוב. קוצ'יז, ראש השבט, ידע שלבנים רבים באים להתנחל באזור, וכדי להגן על בני שבטו עשה הסכם אי התקפה עם הלבנים. אך הסכם זה הופר במהרה והתחדשו המלחמות ביניהם, עד שקוצ'יז נכנע בשנת 1872. בני שבטו הושמו בשמורה חדשה.

תרצו, האפאצ'י הזה במחוזותינו הוא הפלשתינאי שקנאי הציונות החילונית והדתית מנסים לכלוא בשמורות מאחורי חומות בטון וגדרות תיל. תרצו, הוא הישראלי שקנאי האיסלאם מנסים לייעד לו גם כן שמורות, בלשון המעטה.

לא "קורי פלדה" ולא "זלזאל" אנו צריכים כאן. לא מלחמה על קברי אבות שסופה שתביא לכריית קברי בנים אנו צריכים כאן. זה הזמן לעשות מפנה תודעתי, הן אצל הישראלים והן אצל הפלשתינאים, בטרם נצעד כולנו בגאון אל עבר הגיהנום. שכן, מיותר לציין שמבול לא יהיה אחרינו.

***
פורסם: הארץ , 2 באוגוסט 2006

למאמר באנגלית, לחץ כאן.



רצח לשם כבוד



סלמאן מצאלחה


רצח לשם כבוד


אין ישוב ערבי, בארץ או בחוץ לארץ, שלא ידע רציחות על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה". אינטלקטואלים ערבים רפי שכל מנסים להמעיט מחומרת המעשים האלה בטיעונים שונים, לרבות השוואת רצח על "כבוד המשפחה" ל"רצח על רקע רומנטי", הקיים מאז ומתמיד בחברה האינושית. לעניין הרקע ה"רומנטי" עוד אחזור.

איש לא ניסה לחקור את התופעה המזוויעה הזאת בחברה הערבית, בקרב מוסלמים, דרוזים ונוצרים. חדשות לבקרים אנו שומעים על רציחות כאלה, וממלאים פינו מים. אבל המים שבפי האינטלקטואל הערבי הופכים לדם. נהרות הדם ימשיכו לזרום כל עוד שכבות רבות של החברה הערבית, החל באנשי דת האמונים על "לא תרצח", וכלה באינטלקטואלים על עדותיהם השונות, לא יאזרו אומץ ויקימו קול זעקה שתהדהד בקרב החברה שלהם.

אין שום בסיס דתי או הלכתי לרציחות האלה. לא האיסלאם ולא הפלג הדרוזי שלו מתירים רצח מזוויע כזה ובוודאי לא הנצרות (ולא היהדות). ובכל זאת הרציחות מתקיימות בחברה הערבית, מאז ומתמיד. מהם שורשיהן? איך יתכן שבסוף המאה ה-20, אנשי ציבור ערבים ונבחרים הנושאים במשרות ציבוריות, דוגמת ראשי ערים וחברי מועצות מקומיות, או עורכי עיתונים ומשוררים, לא מגנים בפה מלא את התופעה המזוויעה? ("לא נוח" להם לגנות, הם טוענים). ואיך ייתכן שקיימים עתונאים ו"אינטלקטואלים" ערבים הטוענים נגד "פריקת עול חברתית" בהתייחסם לאירוע האחרון בדלית אל-כרמל, ובעיניהם חופש הבחירה של האשה הוא "פריקת עול חברתית ומוסרית". מול כוחות החושך האלה יש אמנם כמה נקודות אור, דוגמת אנשי חד"ש, מוחמד נפאע וח"כ סאלח סלים שגינו בבירור את הרצח, וגם מאמר המערכת החריף של "אל-אתיחאד" בנושא.

אבל שוב: מה מקור המסורות הלא-מוסריות האלה? כדי לענות על השאלה צריך לבחון את המושג המעורפל המכונה "הכבוד הערבי" מזווית אחרת. מאז שבאה לעולם, עוד בתקופה שקדמה לאיסלאם, החברה הערבית היא חברה שבטית. השבט הוא הקבוצה הפוליטית היחידה שערכיה עולים על כל ערך אחר - כמו מולדת או מדינה או כל מערכת חברתית אחרת. כבוד השבט עולה על ערך האדם כפרט, ומשום כך היחס אל חיי האדם הוא מפוקפק.

האידיאולוגיה האיסלאמית הכריזה בין השאר מלחמה על המסורת השבטית הערבית, אבל הצלחתה בכך היתה מוגבלת ולתקופה קצרה. השבטיות התגברה וכילתה את כל ההישגים התרבותיים של האיסלאם בימי הביניים. החברה הערבית הקיימת היום ממשיכה להתנהל לפי אמות-מידה שבטיות גרידא, וכל כפר ערבי מהווה מין מיקרוקוסמוס של העולם הערבי כולו.

חברה שבטית אינה שמה את האדם, את הפרט, בראש סולם הערכים, וכך גם חברה המתבססת על מונותיאיזם דתי. בשתי החברות קיימות ישויות שהן מעל האדם. מצד אחד השבט, על כל ערכיו, ומצד שני אלוהים. בין שני אלה מאבד האדם, הפרט, את כבודו, ובמקרים רבים גם את חייו.

וזו לא רק חברה שבטית. זו חברה שבטית גברית, על כל המשתמע מכך. בחברה כזאת קיימות חוליות חלשות. חוליה חלשה ראשונה היא הפרט, אבל האשה היא חוליה חלשה ממנה. כאשר האידיאולוגיות- השבטיות והמונותיאיסטיות גם יחד -שוללות מן הפרט את ישותו כיחידה אוטונומית הפועלת על סמך ערכים כלל-אינושיים, הוא מוצא עצמו מפורק מהכבוד האינושי שלו. ומאחר שהחברה הערבית היא חברה שבטית גברית, היא שוללת מן הגבר הערבי את כבודו כפרט, ומותירה לו דרך אחת למילוט, דרך שבאמצעותה הוא מנסה לחפש את כבודו האבוד אצל החוליה החלשה ביותר, שהיא האשה הערבייה. ליתר דיוק, כבודו הוא בין רגליה של הבת, האחות ואפילו האם, שרוצות להיות בנות חורין ושליטות על עצמן ועל גופן.

ברציחות האלה על "כבוד המשפחה" יש אכן "רקע רומנטי", אבל איש אינו אוזר עוז להעלות נקודה זו בפומבי כמו שהיא באמת. העניין הוא כך: השבט, החברתי או הדתי, מהווה מין יחידת-עם קטנה. הערך הראשון הוא להתחתן בתוך השבט, ועדיף - בתוך החוליה הקרובה ביותר, עם בן-דוד או בת-דוד. כשנערכות חתונות בין-חמולתיות, הדבר נתפס ככינון יחסים בין שני עמים (ולכן גם קיים סחר החליפין בכלות בין חמולות שונות). אבל נישואים לחמולות אחרות נערכים רק מחוסר ברירה.

הגבר הוא רכושו של השבט, והאשה היא רכושו של הגבר, ובצורה העמוקה ביותר: היא רכושו של האח, האב, הבן. כאשר גבר ערבי קם ורוצח את הבת שלו - או את אחותו, או את אמו - הוא מביע בכך את הקנאה "הרומנטית" שלו. הוא מקנא - מפני שהיא השתחררה מידיו, היא בגדה בו. הגבר הערבי, במעמקי נשמתו, רוצה להמשיך לקיים את הקשר הרומנטי עם האשה הקרובה. אך משום שהטאבואים החברתיים כל כך חזקים, הוא מפנה את רכושו - אם, אחות, בת, אל הגבר הקרוב ביותר אליו. רק על הרקע הזה אפשר להבין את שכיחותם של נישואי קרובים בחברה הערבית.

כדי לצאת ממעגל הדמים החברתי הזה צריך להציב את האדם, הפרט, בראש דאגותיה של החברה הערבית. יש להחזיר לגבר הערבי את כבודו האישי כפרט - שלילת הכבוד הזה היא שהפכה אותו לרוצח בכוח. דרוש חינוך מחדש של החברה הערבית על כל שבטיה ופלגיה, וזה תפקידם הראשון של אנשי ציבור, משכילים ואנשי רוח ערבים, אם פניהם באמת לבניית חברה מודרנית עם ערכים אוניברסאליים. השתיקה שלהם, או גילויי ההבנה שלהם לרציחות על "כבוד המשפחה", עושה אותם שותפים לפשעים החמורים. מקומי לא יהיה עמהם.

***
_____
מאמר זה פורסם ב- מוסף הארץ, 27 באוקטובר 1995

למאמר באנגלית, לחץ כאן.
***
עוד באותו נושא, מאת המחבר:
בעברית:
"על הכבוד הערבי האבוד", הארץ, 27 במארס 1991
"הגבר הערבי הוא הבעיה; האישה היא הפתרון", אילאף, 2004
"קודש הקודשים הערבי", הארץ, 11 בפברואר 2010

בערבית
:

"על כבוד ותועבה", כל-אלערב, יולי 1994
"מדוע הגבר הערבי רוצח את האישה?"
, אילאף, יולי 2005

___________________________

בארץ
  • המין האנושי

    השיח האלים חשף לא רק את עומק ההתכחשות בחברה הערבית לעצם קיומה של קהילת להט"ב בתוכה, אלא גם את עומק הפער, שאינו אפשרי לגישור…
    כל הפרטים
  • אשכנזים-ספרדים

    במפגש בין ״המנטליות הספרדית המובהקת״, ובמלים אחרות: השייכות לתרבות אתנית אחרת, נקרא לה - ערבית, לבין ״המנטליות האשכנזית המובהקת״...
    כל הפרטים
  • מלאך המוות

    שנים רבות חלפו ומלאך המוות הגיע לבסוף ליטול את נשמתו של יעקב. פנה אליו יעקב בטרוניה: הלא ביקשתי ממך לשלוח לי שליח לפני המוות ואתה הבטחת לקיים... כל הפרטים
במרחב
  • חמאס בשירות ישראל

    לו ניחנו הפלסטינים בדמיון פוליטי ומדיני פורה, הם היו בוחרים במרוואן ברגותי כיורש לנשיאות פלסטין, ובסלאם פיאד לראשות הממשלה.
  • ישראל כמדינה ערבית

    ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע.
    כל הפרטים
 
קוראים ותגובות