סלמאן מצאלחה
סלמאן מצאלחה ||
דרך המישרים של הפלסטיני
סיפור שהיה כך היה. לפני כתריסר שנים, וליתר דיוק בקיץ 1996, השתתפתי בפסטיבל השירה הבינלאומי הנערך ברוטרדם שבהולנד. באותה שנה השתתף גם ידידי המשורר יצחק לאור. בין המשתתפים בפסטיבל היה גם משורר מצרי. כעבור יום, אם זכרוני אינו מטעני, המתיק יצחק לאור באוזני סוד, כי המשורר המצרי פונה לו עורף ואינו מדבר עמו. המשורר המצרי אף מתרחק מקבוצת משוררים כאשר הוא מצטרף אליה. לאחר ששמעתי את הדברים החלטתי כי לא אתן לדברים לעבור כך ויזמתי מפגש משולש בינינו.
שאלתי את המשורר המצרי: "מדוע אתה מתרחק מיצחק ולא מדבר עמו?" תשובתו היתה: "ישנה החלטה רשמית של אגודת הסופרים במצרים האסורת לדבר עם ישראלים". שאלתי אותו שנית: "האם אתה מכיר את יצחק לאור? האם קראת משהו מפרי עטו? מהן עמדותיו, דעותיו, או דבר מה כזה?" הוא השיב: "לא, אינני מכיר אותו. זה לא חשוב, כי ההחלטה היא החלטה רשמית ומחייבת". אמרתי לו: "האם אתה יודע שיצחק לאור, זה שאתה מתרחק ממנו, הוא יותר פלסטיני מהרבה פלסטינים שאתה מכיר, והוא יותר ערבי ויותר אנטי אמפריאליסט מהרבה סופרים של 'אגודות הסופרים שלכם'? המשורר המצרי המשיך להתעקש: "ההחלטה היא החלטה רשמית, והיא מחייבת את כולם".
לאחר שנואשתי מן "ההגיון" הזה, פניתי אליו: "אם אתה מחוייב לכל הדברים הרשמיים האלה, עליך לדבוק בהם עד הסוף ואל תדבר עמי גם כן. אני חושש שאתה מפר את ההחלטות הרשמיות שלכם. שכן, גם אני נושא דרכון ישראלי. מה לעשות, נולדתי בישראל ואני נושא את הדרכון הישראלי וייתכן כי, מבחינה רשמית, אסור לך לדבר עמי". למשמע הדברים האלה, ראיתי כי הוא נבוך קצת, אך התעשת ואמר: "אתה ערבי וזה דבר שונה". "ידידי היקר", אמרתי לו "אם אתה חפץ לדבוק בדברים רשמיים, אז הנה הוא הדרכון הישראלי שלי. ואם אתה נוהג אחרת עמי משום שאני ערבי, בשונה מיצחק לאור רק משום שהוא יהודי, הרי שההתנהגות שלך מונעת אך ורק ממניעים גזעניים ואין שום הסבר אחר", כך נגמרה השיחה. מאוחר יותר הבנתי מיצחק, כי המשורר המצרי שינה את דפוס ההתנהגות שלו והפסיק להתרחק ממנו.
אני נזכר בסיפור הזה עכשיו בעקבות כל ההמולה הערבית החדשה שנסבה סביב פירסומו של ספר באנגלית הנושא את הכותרת "עיר, סיפורי ערים מהמזרח התיכון", אנתולוגיה של סיפורים על ערים במזרח התיכון, שאותה ערכה משוררת ועתונאית לבנונית. הדבר שעורר את המהומה הזאת הוא הכללת סיפור של יצחק לאור באנתולוגיה הזאת לייצג את העיר תל-אביב.
שוב ושוב נזעקים כל אלה המתהדרים בתוארים כמו נושאי הדגל, הדבקים בעקרונות היסוד של האומה ועוד כהנה וכהנה סיסמאות ודרך הדחליל הנקרא המאבק ב"נורמליזציה". וכל זאת, על מנת להופיע כמי שמגנים על "האומה הערבית" נוכח הסכנה הישראלית האורבת, לא רק בדמות תרגום יצירות עבריות לערבית, כי אם כעת השתתפותו של סופר ישראלי באנתולוגיה אנגלית משותפת.
"הסתננות ישראלית אל התת-מודע הערבי", זעקה הכותרת שהתנוססה בראש מאמר של נג'ואן דרויש, משורר פלסטיני וכתב עתון 'אל-אח'באר' הלבנוני המקורב לחזבאללה. קראתי את המאמר, אך לא הבנתי כיצד מתבצעת ההסתננות הזאת אל התת-מודע הזה. הדבר נשגב מבינתי. האם התת-מודע הערבי הוא תת-מודע אנגלי ולא ידענו זאת קודם? אחרת, כיצד ההסתננות אל התת-מודע הערבי הזה נעשית דרך תרגום לאנגלית? יתירה מזאת, גם ההנחה על קיומו של תת-מודע ערבי טומנת בחובה הנחה אחרת והיא קיומו של מודע ערבי. הנחה זאת, כמדומני, היא עלילה גדולה ללא כל ספק.
כנראה, לא תעזורנה ללאור עמדותיו האנטי ציוניות המוצהרות שאותן הוא מביע כאן בישראל כמו מעל כל בימה בחו"ל. שום דבר לא יעזור לו אצל כל אלה, מסיבה שאין לה קשר לנורמלזציה וכדומה. "הדבר המפליא הוא", ממשיך כתב 'אל-אח'באר' לנאום: "כי הפרוגרסיביות של חלק מהסופרים הישראלים הפכה להיות תירוץ למען החדרתה של ישראל אל התודעה הערבית והפיכתה לחלק טבעי באיזור". אה, עכשיו הבנו, אני אומר לעצמי, ישראל הסתננה בהתחלה אל התת-מודע הערבי והנה היא כעת חודרת אל ה"מודע הערבי". איזה מזימה ציונית אימפריאליסטית שחוטיה נטווים סביב המודע והתת-מודע הערביים!
ואם אין מנוס מכך, ממשיך הכותב בנסיון להקל במעט את המהלומה הישראלית שניחתה על התודעה הערבית, "אפשר למשל לשתף את לאור בספר המדבר על הכיבוש הישראלי ועל הטרור של המדינה העברית או הפאשיזם הגואה בחברה הישראלית, אך לא בספר רגיל המדבר על העיר תל-אביב". הכותב מסיים את נאומו בהבעת דאגתו הגדולה: "גם מדאיג מאוד שספר כזה עובר כך, במודע, בקרב הסופרים הערבים שהסכימו לפרוס את סיפורי עריהם במסגרת אחת עם סיפור תל-אביב, ובקבלתה כעיר טבעית נורמאלית במזרח התיכון" (אל-אח'באר, 25 באוקטובר 2008).
אכן, האמת היא כי תל-אביב איננה "עיר נורמאלית במזרח התיכון". היא שונה מאוד מערי המזרח התיכון החוששות מן החופש שאותו מייצגת עיר זאת. לו הייתה זאת עיר בעלת אופי של ערי המזרח התיכון הייתה אוסרת את מכירת ספריו של יצחק לאור ואחרים, כפי שעושות ערים ערביות במזרח עם ספריהם של סופרים ומשוררים ערבים. לו היתה בעלת אופי של ערי המזרח התיכון לא היתה יוצאת בהפגנה הגדולה ביותר במזרח התיכון נגד הטבח בסברה ושתילה. באותה תקופה, בתקופת מלחמת לבנון ההיא ב-1982, כתב אותו יצחק לאור:"וְעַכְשָׁו בַּלַּיְלָה הַזֶּה בְּתֵל אָבִיב הַמַּפְצִיצָה אֲנִי קָם / אֶל הַמִּטְבָּח מַעֲלֶה בּוֹ אוֹר וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַתִּינוֹק / בּוֹכֶה בַּבַּיִת מִמּוּל וְאֶת קוֹל אִמּוֹ הַטּוֹבָה מַרְגִּיעָה אוֹתוֹ / וַאֲנִי מְוַתֵּר עַל קוֹלוֹת הַמִּזְמוּז לְמַטָּה בָּרְחוֹב וְעַל הַשִּׁעוּל /.../ וַאֲנִי מְנַפֶּה אֶת הַקּוֹלוֹת / הַלָּלוּ, אֲפִלּוּ אֶת נְשִׁימָתֵךְ. אֶשָּׁאֵר רַק עִם צִוְחַת / הָעוֹלָלִים בְּמַעֲרַב בֵּירוּת". אכן, לו היתה תל-אביב בעלת אופי של המזרח התיכון היא היתה שותקת על כל זה, כפי ששתקו ושותקות כל אותן ערים במזרח התיכון על מעשי הטבח שהתרחשו ומתרחשים בעיראק, בדארפור או כאלה שהתרחשו בלבנון עצמה, ארץ אותו עתון ומזרחה ממנה.
אין אני בא להגן על תל-אביב כאן, כי לאמיתו של דבר יש בלבי חשש בשנים האחרונות מכך שהעיר הזאת, כמו ערים אחרות כאן, מתחילה להצטרף אל אותה מנטאליות גזענית של המזרח הזה שמדיף סרחון גזעני על כל סוגיו ומקורותיו. אולי בדרך זאת, תתממש הנורמליזציה האמיתית של העיר הזאת עם המזרח הזה. בשפתנו העממית נאמר: "מי שמתחבר לאנשים ארבעים יום, הופך להיות חלק מהם", קל וחומר כאשר ארבעים הימים האלה נעשו ארבעים, או ששים שנה ויותר.
העניין שיש לנו בפרשה הזאת והשלכותיה הוא הרבה מעבר לכך. הסופר המצרי ג'מאל אל-גיטאני, המופיע גם הוא בספר, ממהר להדגיש כי הוא "לא ידע על השתתפותו של סופר ישראלי באנתולוגיה" ומוסיף, כי לאחר פרסום הספר הוא קיבל דוא"ל מהסופר הפלסטיני עלא חליחל, תושב עכו שמשתתף גם הוא באנתולוגיה, שמבהיר לו כי "הסופר הישראלי מביע סולידריות עם העניין הפלסטיני". אך אל-גיטאני ממשיך: "הסולידריות איננה חשובה בהקשר הזה, כי העניין הוא עניין עקרוני." (אל-אח'באר, 27 באוקטובר 2008).
אחרי כן, מיהר עלא חליחל לשלם מס שפתיים לגזענים הערבים. במאמר שנשא את הכותרת "לא בהכרח הגנה על יצחק לאור" הוא מביע את פליאתו על כל הרעש סביב הפרשה הזאת, ומוסיף: "מטרת הנורמליזציה היא הפיכת ישראל חלק לגיטימי במרחב הערבי, ולכן אנו דוחים אותה ונלחמים בה כולנו", ומוסיף כי שימת הישראלים כולם בסל אחד "איננו לטובת העניין הפלסטיני, ואיננה לטובת כל אלה המאמינים בעקרונות של ניהול מאבקים ומשברים". כך הפכה אנתולוגיה ספרותית על ערים להיות שאלה של ניהול משברים ומאבקים, וכיוון שכך הוא אומר: "היהדות של לאור ודומיו לא צריכה להיות מכשול", וכי יש להתייחס אליה כאל "סולידריות שבאה מאחרים כמו צרפתים, דרום אפרקאיים ואחרים הנאמנים לעניין הפלסטיני", פוסק חליחל.
אין אני יודע אם יצחק לאור נאמן לעניין הפלסטיני של חליחל אם לאו. אך, אני סמוך ובטוח כי לאור נאמן לעניין שלו עצמו כישראלי, כיהודי ובראש ובראשונה כאדם, וכל זאת בשונה מהנהגת המפלגה אליה משתייך חליחל עצמו, אותה הנהגה שנכנעה ללחץ התנועה האסלאמית כאן וסילקה אותו מעריכת העתון של המפלגה בגלל מאמר שפירסם בעתון שלו ושל מפלגת בל"ד שלו.
אין צורך להזכיר כי ישנם קולות אחרים מחוץ למקהלה הצורמנית הזאת; אדוניס השתתף וקרא עם משוררים ישראלים, המנוח מחמוד דרויש השתתף וקרא עם משוררים ישראלים, וכך עשו רבים אחרים, עיראקים, לבנוניים, מרוקאיים ותוניסאים. יחד עם זאת קיימים רבים כאלה שנאחזים בכיבוש הישראלי בפלסטין כתירוץ. אך האמת היא כי לא הכיבוש הישראלי של אדמה ערבית הוא מה שמנחה אותם. לו היה כיבוש אדמה ערבית עומד בראש מעייניהם היו צריכים לסרב לנסוע לאנגליה או לארה"ב למשל, או לסרב להשתתף באנתולוגיה היוצאת לאור בארץ הכובשת את עיראק. או שמא עיראק איננה אדמה ערבית בעיני סופרים אלה?
ייתכן כי הבעיה של חליחל, שלנו כאן, היא עם הציונות ולא עם היהדות, אך הבעיה של כל האחרים היא בדיוק הפוכה. שכן, עמדותיהם של כל אלה אין להן שום קשר לכיבוש אדמה ערבית. עמדותיהם נובעות מהשקפה גזענית מאוסה כלפי היהודים מעצם השתייכותם הביולוגית ולא משום סיבה אחרת. משום כך, לא תעזורנה ליצחק לאור רעיונותיו, עקרונותיו ועמדותיו אצל כל אלה. כל עוד לאור הוא יהודי הוא יישאר לעד שייך לעדת "אלה אשר נשפכה החימה עליהם" - כלומר היהודים, כמאמר הפרשנות של הפסוק בפרשת אל-פאתחה, היא הפרק הפותח של הקוראן - בעיני הגזענים התועים.
אם כן, יש לומר קבל עם כי על כל פלסטיני הסובל מגזענות ציונית כאן, או הסובל מגזענות של אחיו הערבים בכל מקום במזרח התיכון הזה, חרף סיסמאות האחווה הערבית המזוייפת, להציב גבול ברור שמפריד בינו ובין הגישות הגזעניות האלה. וכל זאת, משום שבסופו של דבר, הוא עתיד לחיות עם ולצד השכן היהודי שלו. קל וחומר כאשר השכן הזה הוא יצחק לאור ומה שהוא מייצג.
זוהי דרך המישרים הפוליטית והחברתית של הפלסטיני. הלא כן?
הגירסה הערבית של המאמר התפרסמה לראשונה באתר הערבי הבינלאומי "אילאף".
התפרסמה גם באתר שמאל ערבי "משקף המזרח התיכון".
לגירסה הערבית, לחץ כאן.
***
המאמר עם תגובות באתר "קדמה".
המאמר עם תגובות באתר "הגדה השמאלית".
שאלתי את המשורר המצרי: "מדוע אתה מתרחק מיצחק ולא מדבר עמו?" תשובתו היתה: "ישנה החלטה רשמית של אגודת הסופרים במצרים האסורת לדבר עם ישראלים". שאלתי אותו שנית: "האם אתה מכיר את יצחק לאור? האם קראת משהו מפרי עטו? מהן עמדותיו, דעותיו, או דבר מה כזה?" הוא השיב: "לא, אינני מכיר אותו. זה לא חשוב, כי ההחלטה היא החלטה רשמית ומחייבת". אמרתי לו: "האם אתה יודע שיצחק לאור, זה שאתה מתרחק ממנו, הוא יותר פלסטיני מהרבה פלסטינים שאתה מכיר, והוא יותר ערבי ויותר אנטי אמפריאליסט מהרבה סופרים של 'אגודות הסופרים שלכם'? המשורר המצרי המשיך להתעקש: "ההחלטה היא החלטה רשמית, והיא מחייבת את כולם".
לאחר שנואשתי מן "ההגיון" הזה, פניתי אליו: "אם אתה מחוייב לכל הדברים הרשמיים האלה, עליך לדבוק בהם עד הסוף ואל תדבר עמי גם כן. אני חושש שאתה מפר את ההחלטות הרשמיות שלכם. שכן, גם אני נושא דרכון ישראלי. מה לעשות, נולדתי בישראל ואני נושא את הדרכון הישראלי וייתכן כי, מבחינה רשמית, אסור לך לדבר עמי". למשמע הדברים האלה, ראיתי כי הוא נבוך קצת, אך התעשת ואמר: "אתה ערבי וזה דבר שונה". "ידידי היקר", אמרתי לו "אם אתה חפץ לדבוק בדברים רשמיים, אז הנה הוא הדרכון הישראלי שלי. ואם אתה נוהג אחרת עמי משום שאני ערבי, בשונה מיצחק לאור רק משום שהוא יהודי, הרי שההתנהגות שלך מונעת אך ורק ממניעים גזעניים ואין שום הסבר אחר", כך נגמרה השיחה. מאוחר יותר הבנתי מיצחק, כי המשורר המצרי שינה את דפוס ההתנהגות שלו והפסיק להתרחק ממנו.
אני נזכר בסיפור הזה עכשיו בעקבות כל ההמולה הערבית החדשה שנסבה סביב פירסומו של ספר באנגלית הנושא את הכותרת "עיר, סיפורי ערים מהמזרח התיכון", אנתולוגיה של סיפורים על ערים במזרח התיכון, שאותה ערכה משוררת ועתונאית לבנונית. הדבר שעורר את המהומה הזאת הוא הכללת סיפור של יצחק לאור באנתולוגיה הזאת לייצג את העיר תל-אביב.
שוב ושוב נזעקים כל אלה המתהדרים בתוארים כמו נושאי הדגל, הדבקים בעקרונות היסוד של האומה ועוד כהנה וכהנה סיסמאות ודרך הדחליל הנקרא המאבק ב"נורמליזציה". וכל זאת, על מנת להופיע כמי שמגנים על "האומה הערבית" נוכח הסכנה הישראלית האורבת, לא רק בדמות תרגום יצירות עבריות לערבית, כי אם כעת השתתפותו של סופר ישראלי באנתולוגיה אנגלית משותפת.
"הסתננות ישראלית אל התת-מודע הערבי", זעקה הכותרת שהתנוססה בראש מאמר של נג'ואן דרויש, משורר פלסטיני וכתב עתון 'אל-אח'באר' הלבנוני המקורב לחזבאללה. קראתי את המאמר, אך לא הבנתי כיצד מתבצעת ההסתננות הזאת אל התת-מודע הזה. הדבר נשגב מבינתי. האם התת-מודע הערבי הוא תת-מודע אנגלי ולא ידענו זאת קודם? אחרת, כיצד ההסתננות אל התת-מודע הערבי הזה נעשית דרך תרגום לאנגלית? יתירה מזאת, גם ההנחה על קיומו של תת-מודע ערבי טומנת בחובה הנחה אחרת והיא קיומו של מודע ערבי. הנחה זאת, כמדומני, היא עלילה גדולה ללא כל ספק.
כנראה, לא תעזורנה ללאור עמדותיו האנטי ציוניות המוצהרות שאותן הוא מביע כאן בישראל כמו מעל כל בימה בחו"ל. שום דבר לא יעזור לו אצל כל אלה, מסיבה שאין לה קשר לנורמלזציה וכדומה. "הדבר המפליא הוא", ממשיך כתב 'אל-אח'באר' לנאום: "כי הפרוגרסיביות של חלק מהסופרים הישראלים הפכה להיות תירוץ למען החדרתה של ישראל אל התודעה הערבית והפיכתה לחלק טבעי באיזור". אה, עכשיו הבנו, אני אומר לעצמי, ישראל הסתננה בהתחלה אל התת-מודע הערבי והנה היא כעת חודרת אל ה"מודע הערבי". איזה מזימה ציונית אימפריאליסטית שחוטיה נטווים סביב המודע והתת-מודע הערביים!
ואם אין מנוס מכך, ממשיך הכותב בנסיון להקל במעט את המהלומה הישראלית שניחתה על התודעה הערבית, "אפשר למשל לשתף את לאור בספר המדבר על הכיבוש הישראלי ועל הטרור של המדינה העברית או הפאשיזם הגואה בחברה הישראלית, אך לא בספר רגיל המדבר על העיר תל-אביב". הכותב מסיים את נאומו בהבעת דאגתו הגדולה: "גם מדאיג מאוד שספר כזה עובר כך, במודע, בקרב הסופרים הערבים שהסכימו לפרוס את סיפורי עריהם במסגרת אחת עם סיפור תל-אביב, ובקבלתה כעיר טבעית נורמאלית במזרח התיכון" (אל-אח'באר, 25 באוקטובר 2008).
אכן, האמת היא כי תל-אביב איננה "עיר נורמאלית במזרח התיכון". היא שונה מאוד מערי המזרח התיכון החוששות מן החופש שאותו מייצגת עיר זאת. לו הייתה זאת עיר בעלת אופי של ערי המזרח התיכון הייתה אוסרת את מכירת ספריו של יצחק לאור ואחרים, כפי שעושות ערים ערביות במזרח עם ספריהם של סופרים ומשוררים ערבים. לו היתה בעלת אופי של ערי המזרח התיכון לא היתה יוצאת בהפגנה הגדולה ביותר במזרח התיכון נגד הטבח בסברה ושתילה. באותה תקופה, בתקופת מלחמת לבנון ההיא ב-1982, כתב אותו יצחק לאור:"וְעַכְשָׁו בַּלַּיְלָה הַזֶּה בְּתֵל אָבִיב הַמַּפְצִיצָה אֲנִי קָם / אֶל הַמִּטְבָּח מַעֲלֶה בּוֹ אוֹר וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַתִּינוֹק / בּוֹכֶה בַּבַּיִת מִמּוּל וְאֶת קוֹל אִמּוֹ הַטּוֹבָה מַרְגִּיעָה אוֹתוֹ / וַאֲנִי מְוַתֵּר עַל קוֹלוֹת הַמִּזְמוּז לְמַטָּה בָּרְחוֹב וְעַל הַשִּׁעוּל /.../ וַאֲנִי מְנַפֶּה אֶת הַקּוֹלוֹת / הַלָּלוּ, אֲפִלּוּ אֶת נְשִׁימָתֵךְ. אֶשָּׁאֵר רַק עִם צִוְחַת / הָעוֹלָלִים בְּמַעֲרַב בֵּירוּת". אכן, לו היתה תל-אביב בעלת אופי של המזרח התיכון היא היתה שותקת על כל זה, כפי ששתקו ושותקות כל אותן ערים במזרח התיכון על מעשי הטבח שהתרחשו ומתרחשים בעיראק, בדארפור או כאלה שהתרחשו בלבנון עצמה, ארץ אותו עתון ומזרחה ממנה.
אין אני בא להגן על תל-אביב כאן, כי לאמיתו של דבר יש בלבי חשש בשנים האחרונות מכך שהעיר הזאת, כמו ערים אחרות כאן, מתחילה להצטרף אל אותה מנטאליות גזענית של המזרח הזה שמדיף סרחון גזעני על כל סוגיו ומקורותיו. אולי בדרך זאת, תתממש הנורמליזציה האמיתית של העיר הזאת עם המזרח הזה. בשפתנו העממית נאמר: "מי שמתחבר לאנשים ארבעים יום, הופך להיות חלק מהם", קל וחומר כאשר ארבעים הימים האלה נעשו ארבעים, או ששים שנה ויותר.
העניין שיש לנו בפרשה הזאת והשלכותיה הוא הרבה מעבר לכך. הסופר המצרי ג'מאל אל-גיטאני, המופיע גם הוא בספר, ממהר להדגיש כי הוא "לא ידע על השתתפותו של סופר ישראלי באנתולוגיה" ומוסיף, כי לאחר פרסום הספר הוא קיבל דוא"ל מהסופר הפלסטיני עלא חליחל, תושב עכו שמשתתף גם הוא באנתולוגיה, שמבהיר לו כי "הסופר הישראלי מביע סולידריות עם העניין הפלסטיני". אך אל-גיטאני ממשיך: "הסולידריות איננה חשובה בהקשר הזה, כי העניין הוא עניין עקרוני." (אל-אח'באר, 27 באוקטובר 2008).
אחרי כן, מיהר עלא חליחל לשלם מס שפתיים לגזענים הערבים. במאמר שנשא את הכותרת "לא בהכרח הגנה על יצחק לאור" הוא מביע את פליאתו על כל הרעש סביב הפרשה הזאת, ומוסיף: "מטרת הנורמליזציה היא הפיכת ישראל חלק לגיטימי במרחב הערבי, ולכן אנו דוחים אותה ונלחמים בה כולנו", ומוסיף כי שימת הישראלים כולם בסל אחד "איננו לטובת העניין הפלסטיני, ואיננה לטובת כל אלה המאמינים בעקרונות של ניהול מאבקים ומשברים". כך הפכה אנתולוגיה ספרותית על ערים להיות שאלה של ניהול משברים ומאבקים, וכיוון שכך הוא אומר: "היהדות של לאור ודומיו לא צריכה להיות מכשול", וכי יש להתייחס אליה כאל "סולידריות שבאה מאחרים כמו צרפתים, דרום אפרקאיים ואחרים הנאמנים לעניין הפלסטיני", פוסק חליחל.
אין אני יודע אם יצחק לאור נאמן לעניין הפלסטיני של חליחל אם לאו. אך, אני סמוך ובטוח כי לאור נאמן לעניין שלו עצמו כישראלי, כיהודי ובראש ובראשונה כאדם, וכל זאת בשונה מהנהגת המפלגה אליה משתייך חליחל עצמו, אותה הנהגה שנכנעה ללחץ התנועה האסלאמית כאן וסילקה אותו מעריכת העתון של המפלגה בגלל מאמר שפירסם בעתון שלו ושל מפלגת בל"ד שלו.
אין צורך להזכיר כי ישנם קולות אחרים מחוץ למקהלה הצורמנית הזאת; אדוניס השתתף וקרא עם משוררים ישראלים, המנוח מחמוד דרויש השתתף וקרא עם משוררים ישראלים, וכך עשו רבים אחרים, עיראקים, לבנוניים, מרוקאיים ותוניסאים. יחד עם זאת קיימים רבים כאלה שנאחזים בכיבוש הישראלי בפלסטין כתירוץ. אך האמת היא כי לא הכיבוש הישראלי של אדמה ערבית הוא מה שמנחה אותם. לו היה כיבוש אדמה ערבית עומד בראש מעייניהם היו צריכים לסרב לנסוע לאנגליה או לארה"ב למשל, או לסרב להשתתף באנתולוגיה היוצאת לאור בארץ הכובשת את עיראק. או שמא עיראק איננה אדמה ערבית בעיני סופרים אלה?
ייתכן כי הבעיה של חליחל, שלנו כאן, היא עם הציונות ולא עם היהדות, אך הבעיה של כל האחרים היא בדיוק הפוכה. שכן, עמדותיהם של כל אלה אין להן שום קשר לכיבוש אדמה ערבית. עמדותיהם נובעות מהשקפה גזענית מאוסה כלפי היהודים מעצם השתייכותם הביולוגית ולא משום סיבה אחרת. משום כך, לא תעזורנה ליצחק לאור רעיונותיו, עקרונותיו ועמדותיו אצל כל אלה. כל עוד לאור הוא יהודי הוא יישאר לעד שייך לעדת "אלה אשר נשפכה החימה עליהם" - כלומר היהודים, כמאמר הפרשנות של הפסוק בפרשת אל-פאתחה, היא הפרק הפותח של הקוראן - בעיני הגזענים התועים.
אם כן, יש לומר קבל עם כי על כל פלסטיני הסובל מגזענות ציונית כאן, או הסובל מגזענות של אחיו הערבים בכל מקום במזרח התיכון הזה, חרף סיסמאות האחווה הערבית המזוייפת, להציב גבול ברור שמפריד בינו ובין הגישות הגזעניות האלה. וכל זאת, משום שבסופו של דבר, הוא עתיד לחיות עם ולצד השכן היהודי שלו. קל וחומר כאשר השכן הזה הוא יצחק לאור ומה שהוא מייצג.
זוהי דרך המישרים הפוליטית והחברתית של הפלסטיני. הלא כן?
***
הגירסה הערבית של המאמר התפרסמה לראשונה באתר הערבי הבינלאומי "אילאף".
התפרסמה גם באתר שמאל ערבי "משקף המזרח התיכון".
לגירסה הערבית, לחץ כאן.
***
המאמר עם תגובות באתר "קדמה".
המאמר עם תגובות באתר "הגדה השמאלית".
