סלמאן מצאלחה
לב גרינברג: "כמו בסיפור על משה סנה, שהעלה את טון הדיבור כי נימוקיו אינם משכנעים, מעלה פרופ' שלמה אבינרי את הטון."....
כמו בסיפור על משה סנה, שהעלה את טון הדיבור כי נימוקיו אינם משכנעים, מעלה פרופ' שלמה אבינרי את הטון ("עם פלסטיני כן ועם יהודי לא?" "הארץ", 13.8) בתשובתו לסלמאן מצאלחה ("מסעדה יהודית ודמוקרטית", "הארץ" 9.8), ותוקף אותו כגזען. ואולם, מצאלחה לא טען שאין עם יהודי ושאין לו זכות הגדרה עצמית. טענתו פשוטה: אם המדינה מוגדרת לפי דת היא לא יכולה להתייחס בצורה שווה לכלל אזרחיה, כפי שנדרש ממשטר דמוקרטי.
נכון שהציונות התכוונה מראשיתה להפוך את העם היהודי מקהילה דתית ללאום מודרני, אבל אבינרי מתעלם מהעובדה המצערת כי הפרויקט של חילון העם היהודי נכשל. אין למדינת ישראל הגדרה חוקית ליהדות חוץ מההגדרה הדתית, אין בה הכרה בזהות לאומית ישראלית המוגדרת על בסיס האזרחות, וגם אין הכרה בלאומיות עברית המוגדרת תרבותית.
ההשוואה למדינות אחרות בהן קיימת "זיקה בין הדת ללאומיות" אינה רלוונטית, מפני שבאותן מדינות יש הגדרה חילונית של המדינה והאזרחות. אפשר להיות יהודי פולני או יהודי מצרי, אבל אי אפשר להיות יהודי מוסלמי או יהודי נוצרי.
בניסיון להפוך את העם היהודי לעם ככל העמים, הציונות חתרה לאחד אותו באמצעות שפה אחת ולרכזו בטריטוריה אחת. היו סביב זה ויכוחים ומאבקים, שהוכרעו לטובת שמירת הדת במרכז הגדרת הקולקטיב הלאומי. במקום לבחור באחת משפות היום-יום שדיברו היהודים נבחרה בשפת הקודש, העברית.
גם ביחס לטריטוריה - חילונים גמורים חשבו אמנם שאפשר ליישב את היהודים באוגנדה או בארגנטינה, אבל כוח המשיכה של ארץ ישראל הכריע. התנ"ך הפך מטקסט דתי ל"קושאן של הציונות", הנימוק לתביעת הבעלות על הטריטוריה. כלומר, במקום להביא לחילון היהדות, הציונות הפכה את הדת למרכז של הגדרת הזהות הלאומית והפכה את מדינת ישראל לכלי של פרויקט הגאולה הדתית, במיוחד עם כיבוש מחוזות התנ"ך וההתנחלות בהם מאז 1967.
הגדרת מדינת ישראל כדמוקרטית בלבד וביטול זכויות היתר של היהודים, אינם מנוגדים לציונות ובוודאי לא ליהדות. הזיקה ליהדות תישאר בלוח השנה ובשפה העברית, בשם המדינה וגם ברוב היהודי (אם נשכיל להשתחרר מהשליטה על הפלסטינים בשטחים).
הדמוקרטיה נשענת על ערכים אוניוורסליים של היהדות, כגון: "ואהבת לרעך כמוך", ו"חוק אחד יהיה לך ולגר". זה מחייב ניתוק בין הדת למדינה, דבר שייטיב עם שני הצדדים. כי במצב הנוכחי, לא רק הדת משחיתה את המדינה, גם המדינה משחיתה את הדת וגורמת להקצנה הלאומנית שלה.
למה אין בישראל מדינת לאום מודרנית דמוקרטית? אני חושד שהיהודים החילונים אינם מוכנים לוותר על זכויות היתר שמעניקה להם המדינה היהודית. בהעדר הגדרה אחרת ליהדות, הם מוכנים לקבל עליהם את עול הממסד הדתי ולוותר על הדמוקרטיה והשוויון. בעיני, זוהי המשמעות של המשך ההגנה הבלתי אפשרית על "מדינה יהודית ודמוקרטית".
אוי לציונות שכזאת, שמרנית ושבעה, חסרת מעוף וחזון. אחרי כישלון כל כך צורב, כדאי להתחיל לחשוב על תיקון. תיקון הוא מושג כשר, גם יהודי וגם דמוקרטי.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 23 באוגוסט 2010
סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית"
שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?"
אלכסנדר יעקובסון: "מה יש בו בשם"
אורי אבנרי, "פטריות רעילות"
*
לב גרינברג
תיקון יהודי דמוקרטי
תיקון יהודי דמוקרטי
כמו בסיפור על משה סנה, שהעלה את טון הדיבור כי נימוקיו אינם משכנעים, מעלה פרופ' שלמה אבינרי את הטון ("עם פלסטיני כן ועם יהודי לא?" "הארץ", 13.8) בתשובתו לסלמאן מצאלחה ("מסעדה יהודית ודמוקרטית", "הארץ" 9.8), ותוקף אותו כגזען. ואולם, מצאלחה לא טען שאין עם יהודי ושאין לו זכות הגדרה עצמית. טענתו פשוטה: אם המדינה מוגדרת לפי דת היא לא יכולה להתייחס בצורה שווה לכלל אזרחיה, כפי שנדרש ממשטר דמוקרטי.
נכון שהציונות התכוונה מראשיתה להפוך את העם היהודי מקהילה דתית ללאום מודרני, אבל אבינרי מתעלם מהעובדה המצערת כי הפרויקט של חילון העם היהודי נכשל. אין למדינת ישראל הגדרה חוקית ליהדות חוץ מההגדרה הדתית, אין בה הכרה בזהות לאומית ישראלית המוגדרת על בסיס האזרחות, וגם אין הכרה בלאומיות עברית המוגדרת תרבותית.
ההשוואה למדינות אחרות בהן קיימת "זיקה בין הדת ללאומיות" אינה רלוונטית, מפני שבאותן מדינות יש הגדרה חילונית של המדינה והאזרחות. אפשר להיות יהודי פולני או יהודי מצרי, אבל אי אפשר להיות יהודי מוסלמי או יהודי נוצרי.
בניסיון להפוך את העם היהודי לעם ככל העמים, הציונות חתרה לאחד אותו באמצעות שפה אחת ולרכזו בטריטוריה אחת. היו סביב זה ויכוחים ומאבקים, שהוכרעו לטובת שמירת הדת במרכז הגדרת הקולקטיב הלאומי. במקום לבחור באחת משפות היום-יום שדיברו היהודים נבחרה בשפת הקודש, העברית.
גם ביחס לטריטוריה - חילונים גמורים חשבו אמנם שאפשר ליישב את היהודים באוגנדה או בארגנטינה, אבל כוח המשיכה של ארץ ישראל הכריע. התנ"ך הפך מטקסט דתי ל"קושאן של הציונות", הנימוק לתביעת הבעלות על הטריטוריה. כלומר, במקום להביא לחילון היהדות, הציונות הפכה את הדת למרכז של הגדרת הזהות הלאומית והפכה את מדינת ישראל לכלי של פרויקט הגאולה הדתית, במיוחד עם כיבוש מחוזות התנ"ך וההתנחלות בהם מאז 1967.
הגדרת מדינת ישראל כדמוקרטית בלבד וביטול זכויות היתר של היהודים, אינם מנוגדים לציונות ובוודאי לא ליהדות. הזיקה ליהדות תישאר בלוח השנה ובשפה העברית, בשם המדינה וגם ברוב היהודי (אם נשכיל להשתחרר מהשליטה על הפלסטינים בשטחים).
הדמוקרטיה נשענת על ערכים אוניוורסליים של היהדות, כגון: "ואהבת לרעך כמוך", ו"חוק אחד יהיה לך ולגר". זה מחייב ניתוק בין הדת למדינה, דבר שייטיב עם שני הצדדים. כי במצב הנוכחי, לא רק הדת משחיתה את המדינה, גם המדינה משחיתה את הדת וגורמת להקצנה הלאומנית שלה.
למה אין בישראל מדינת לאום מודרנית דמוקרטית? אני חושד שהיהודים החילונים אינם מוכנים לוותר על זכויות היתר שמעניקה להם המדינה היהודית. בהעדר הגדרה אחרת ליהדות, הם מוכנים לקבל עליהם את עול הממסד הדתי ולוותר על הדמוקרטיה והשוויון. בעיני, זוהי המשמעות של המשך ההגנה הבלתי אפשרית על "מדינה יהודית ודמוקרטית".
אוי לציונות שכזאת, שמרנית ושבעה, חסרת מעוף וחזון. אחרי כישלון כל כך צורב, כדאי להתחיל לחשוב על תיקון. תיקון הוא מושג כשר, גם יהודי וגם דמוקרטי.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 23 באוגוסט 2010
***
For English, press here
***
ראה:סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית"
שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?"
אלכסנדר יעקובסון: "מה יש בו בשם"
אורי אבנרי, "פטריות רעילות"
*
