סלמאן מצאלחה

מביא את הסעיף 

ח"כ אבי דיכטר מ"קדימה" יזם, יחד עם 40 חברי כנסת ממפלגות שונות, הצעת חוק יסוד חדשה, שמגדירה את ישראל כ"מדינת הלאום של העם היהודי". הצעת החוק כוללת כמה סעיפים שהם, אם להשתמש בביטוי עממי, "מביאים את הסעיף".

מתברר יותר ויותר, כי הכנסת הזאת, על כל חלקיה, היא הכי פופוליסטית מבחינה לאומנית, והכי פונדמנטליסטית מבחינה דתית. עכשיו רוצים להחליף את המנטרה הבלתי אפשרית, "יהודית-דמוקרטית", במשהו חדש.

ברור שכוונת הצעת החוק של דיכטר היא לשלול זכויות טבעיות של האזרחים הערבים בארץ. בנימין נתניהו היטיב להגדיר את הסוגיה בנאום שנשא בדצמבר 2003 בכנס הרצליה: "יש לנו בעיה דמוגרפית. אבל היא לא ממוקדת בערבים הפלסטינים בשטחים, אלא בערביי ישראל". מלים בוטות יותר נשמעו מפי גדעון עזרא, שכיהן כשר לביטחון פנים: "יש אזרחים ערבים במדינת ישראל. זו הצרה הכי גדולה שלנו. תגמור עם עזה, תגמור עם יהודה ושומרון, נשארת עם הצרה הכי גדולה".

חיזוק לגישה מגיע מהסעיף השולל את המעמד הרשמי מן השפה הערבית, שפתם של 20% מאזרחי המדינה. ידוע שפוליטיקאים בארץ אוהבים מאוד להידמות לאירופה. ובכן, מן הראוי להביא לידיעתם איך נוהגת אירופה. פינלנד היא מדינה אירופית ומתקדמת לכל הדעות. ישנו מיעוט שוודי בפינלנד והוא מונה רק 5% מכלל האוכלוסייה. בפינלנד זו, אדם אינו יכול להיות עובד ציבור אם הוא איננו דובר שוודית.

אך, דומה כי "הצרה הכי גדולה" דוחפת את המחוקקים להכניס עוד סעיף גזעני בהצעת החוק, המאפשר הפרדה דתית ולאומית לקיום "התיישבות קהילתית נפרדת", והיא גם זו שדוחפת את המחוקקים לשקוע עוד ועוד בתוך הבוצה הדתית-פונדמנטליסטית.

ישראל הולכת ומשתלבת יפה מאוד במרחב. החוק המוצע מצרף אותה למועדון המדינות ה"נאורות", דוגמת איראן, סעודיה או סודאן. שכן, ההצעה באה להכפיף את החקיקה בכנסת ואת השופטים בישראל למשפט העברי ול"מורשת ישראל", בניסיון לקבע את ישראל כמדינת-הלכה חשוכה על פי חוק יסוד. שכן, במונח "מורשת ישראל" מסתתרת לה מורשת דתית-הלכתית. במורשת הדתית הזאת, בדומה לכל מורשת מונותאיסטית אחרת, לא אחת כלולות הלכות שאפשר לכנותן תועבה מוסרית, שנוגדות בתכלית את ההכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות אדם.

העיסוק התכוף בשאלות האלה לא מעיד על חוסן, אלא להיפך. החולשה הזאת מקורה בכיבוש של 1967. מצד אחד, הכיבוש הלך והתארך והלך והעמיק באמצעות "מפעל הגזל הציוני" שנקרא התנחלויות. מצד שני, הדמוגרפיה בין הים לירדן לא קפאה על שמריה. לכן, לא פלא שהצעת החוק נוסחה בשיתוף וביוזמת המכון לאסטרטגיה ציונית. ללמדנו שהראש הציוני ממשיך להמציא לנו פטנטים.

וכך, בהעדר אופק לפתרון לאומי בארץ, הקערה מתהפכת. לא ירחק היום שבו נתחיל להשתמש בשפה "הציונית" הידועה לשמצה - רק הפעם במהופך. הפעם נתחיל לדבר על "המגזר היהודי", או על "בני המיעוטים" - היהודים כמובן. אני אף ארחיק לכת ואכניס לשימוש את הביטוי "נכבדים יהודים". ראו, הוזהרתם!
*
פורסם: הארץ, 10.8.2011

For English, press here

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

חבר, אתה מפגר

(מאחורי הקלעים של השמאל ה״יהודי-ערבי״)

ב-26 ביולי פירסמתי בעיתון ״הארץ״ רשימה שנשאה את הכותרת ״זה שמאל, זה?״, ובה התייחסתי לדברים שכתב מוחמד נפאע, מזכ״ל מק״י, ושאותם פירסם באתר חד״ש בשפה הערבית.

לא שיערתי בנפשי שמאמר אחד שנזרק לאוויר נפל כאבן באגם הקפוא שנקרא ״שמאל יהודי-ערבי״ או ״מפלגה יהודית-ערבית״. האבן שזרקתי ניפצה את שכבת הקרח הדקיקה שכיסתה עליו וחשפה דברים נסתרים. מתברר, כי הנוף של האגם היה בסך-הכל טעות אופטית. שכן, אין מדובר באגם פסטוראלי כלל וכלל. נהפוך הוא, זוהי ביצה רדודה שהמים עמדו בה שנים רבות.

עם פרוץ ההתקוממות הערבית, בהתחלה בתוניסיה ולאחר מכן במצרים, פצחו במק״י ובחד״ש בשירי הלל לעמים הערבים המתקוממים. אולם, ראה איזה פלא! כאשר ניצוץ ההתקוממות עבר לסוריה, לפתע נאלמו דום במק״י וחד״ש. והרי בהשוואה למשטר התוניסאי והמשטר המצרי, בולטת לעיני כל הרצחנות והשטניות של המשטר הסורי דווקא. הנשיא התוניסאי שברח, כמו גם הנשיא מובארק שעומד למשפט בקהיר, יכולים להיחשב ״האם תרזה״ לעומת הרצחנות של משטר הבעת’ הסורי.

מזה חודשים טובח משטרו השבטי של אסד ללא רחמים באזרחים הסורים המתקוממים ודורשים חירות. ומה עושים בחד״ש? מצטרפים לתעמולה השקרית של המשטר הסורי. בבטאון מק״י, כמו גם באתר חד״ש בשפה הערבית, המכונים ״שמאל יהודי-ערבי״ - לא ימצא הקורא מלים של אמפטיה עם העם הסורי המתקומם נגד המשטר הדכאני והרצחני הזה. הקורא גם לא ימצא דיווחים על הטבח שמבצע המשטר בבני העם הסורי מזה חודשים. כשכל העולם צופה במעשי הזוועה שמבצע המשטר הזה, במק״י ובחד״ש עסוקים בשאלה אחרת: ״השאלה המרכזית היום היא איך להרחיק את סוריה מסכנת התוקפנות האימפריאליסטית במסווה של סיסמאות ‘דימוקרטיות’ מהתלות.״ (מתוך: מאמר מערכת של בטאון מק״י בערבית - 7.8.2011).

על הרקע הזה מותר, אם כן, ואף חובה לשאול: זה שמאל, זה?

***

חיים ברעם ו״הערווה המוסרית והרעיונית״:
ידידי (באמת), חיים ברעם, מיהר להגיב במאמר ״יש שמאל יהודי-ערבי״ (הארץ, 1 באוגוסט 2011), ובו זקף לעצמו כושר הבחנה של יחידי סגולה שהצליחו ״להבחין בערוותה המוסרית והרעיונית״ של הרשימה שפירסמתי בהארץ.

ראשית, מן הראוי היה לאיש שמאל כמו חיים ברעם, להקדיש ולו מעט זמן כל השנים האלה כדי ללמוד את השפה הערבית, שפתו של חצי השמאל ה״יהודי-ערבי״ הזה. כיוון שחיים ברעם לא טרח לעשות כן ואיננו יודע ערבית, הרי שאיננו מוסמך לדון בשאלות העולות מדברים הנכתבים בשפה הערבית על-ידי חבריו ב״שמאל״ הזה.

חיים ברעם, וכנראה מתוך תקינות פוליטית, מתאמץ למצוא נסיבות מקלות לדבריו של מזכ״ל מק״י: ״נפאע שגה כשהצטייר כתומך משטר הרודנות הרצחני בסוריה״, ומוסיף בסוף המאמר: נפאע צריך להקפיד שעמדותיו לא יתפרשו כתמיכה בסוריה ובמשטר המרושע השורר שם.״

צודק ברעם בתארו את המשטר של אסד כ״משטר הרודנות הרצחני בסוריה״. הוא גם צודק כשהוא אומר: ״צפון קוריאה היא תועבה״. אך, שוב ושוב הוא מנסה למלט את חברו ל״שמאל היהודי-ערבי״, בכך שהוא מוסיף: ״לא נאמר שהוא תומך, חלילה, במשטרי הרשע בסוריה, באיראן או בקוריאה (והם משטרי רשע, שלא תהיה טעות)״, חוזר ברעם ומדגיש את יחסו ואת עמדותיו, הנכונות יש לומר, בנוגע למשטרים אלה.

יחד עם זאת, אוכל לסבר את אוזניו של חיים ברעם שמינה את עצמו לחשוף את ״הערווה המוסרית והרעיונית״. ובכן, נפאע לא חושב שהוא ״שגה״. ועל כן, איננו צריך ״להקפיד שעמדותיו לא יתפרשו...״ וגו’. אלו הן בדיוק עמדותיו של נפאע. לא מדובר כאן בטעות סופר. לא מדובר בטעות דפוס ולא בפליטת קולמוס. נהפוך הוא, זוהי מהות הפולמוס.

הניסוחים החריפים שבהם משתמש ברעם, ובצדק, בתארו את ״משטרי הרשע בסוריה, באיראן או בקוריאה״, לא הופיעו מעולם בפירסומי מק״י או חד״ש בשפה הערבית. נהפוך הוא, מן הדברים המתפרסמים בערבית אפשר לשמוע נימה הפוכה.

מזכ״ל מק״י חוזר, וביתר שאת, על אותם הדברים במאמר חדש שפירסם בסוף יולי: ״לא בושה בכלל שצפון קוריאה, איראן, סוריה וההתנגדות הלבנונית [ = חזבאללה] תקיימנה שיתוף פעולה ביניהן כדי להדוף את המתקפה האמריקאית-ישראלית-סעודית. אנו מברכים על שיתוף הפעולה הזה נגד כל תוקפנות. ואנו מייחלים הצלחה לאיראן, צפון-קוריאה וההתנגדות, כל התנגדות... ומייחלים שיעמוד להן הכוח נגד התקפנות האמריקאית-הישראלית... אנו מייחלים הצלחה גם באפגניסטאן הכבושה ובעיראק הכבושה. 

ואם כך הם פני הדברים, יואיל נא חיים ברעם ויסביר לנו, היכן נמצאת ״הערווה המוסרית והרעיונית״?

זאת ועוד. חיים ברעם ממשיך במאמרו לנפק תירוצים ל״חבר״ נפאע: ״סדר העדיפויות של נפאע הגיוני בהחלט. האזרחים הערבים אינם יכולים לשנות את המצב בצפון קוריאה, באיראן או אפילו בסוריה. תפקידם להילחם כאן לשחרור בני עמם בפלסטין ולשוויון זכויות מלא בישראל״.

כאמור, לו ידע ברעם לקרוא ערבית היה בודאי רואה כי ה״חבר״ נפאע חושב אחרת. שכן, נפאע ממשיך במאמרו הנ״ל ומתייחס לציבור הערבי בארץ, וכך הוא כותב: ״מחובתו של הציבור הערבי כאן, הן כערבי והן כפלסטיני, לשים את כל כובד משקלו במערכה ההסברתית והפוליטית נגד האויבים האלה...״.

לאור דבריו של מזכ״ל מק״י, מן הראוי, אם כן, שחכמי השמאל היהודי-ערבי יתכנסו תחת קורת גג אחת ויתחילו לדבר בשפה ״מוסרית ורעיונית״ אחת, הן בערבית והן בעברית.

***

גדעון ספירו ו״הגדה השמאלית״:
איש השמאל הותיק גדעון ספירו מפרסם את טוריו ורשימותיו, בין השאר, באתר ״הגדה השמאלית״ ששמו מעיד עליו. בטורו האחרון הוא אף זכה לתגובה ״יהודית-ערבית״ במאמר חתום ע״י שניים: ד"ר עופר כסיף, חבר הוועד המרכזי של מק"י ועו"ד איימן עודה, מזכיר חד"ש.

אם להשתמש בניסוחיו של ידידי, חיים ברעם, הרי ש״רק מעטים הצליחו להבחין״ בערוותו המוסרית והרעיונית״ של אתר ״הגדה השמאלית״. רק חדי עין יבחינו בהערה המתנוססת בראש המאמר. המערכת של ״הגדה השמאלית״ הכניסה בראש הדף את ההערה הבאה: ״עדכון: נוסף קטע בסוף המאמר "זה שמאל זה?". משונה, לא? 

מהו הסיפור מאחורי ההערה הזו?
גדעון ספירו, כאמור, מפרסם את רשימותיו באתר ״הגדה השמאלית״ וגם באתרים אחרים. ואת הרשימה הזו הוא פירסם גם באתר ״מגזין הכיבוש״. הרשימה של ספירו התפרסמה במלואה ב״מגזין הכיבוש״ ואפשר לבקר באתר כדי לקרוא את הרשימה השלמה.

מה קרה, אם כן? הסיפור פשוט. העורך (או עורכים) של ״הגדה השמאלית״ פסלו לגדעון ספירו את הקטע המתייחס לרשימה שלי ב״הארץ״. הם טענו בפניו טענות שונות ומשונות, כגון: שאין להסתמך על עיתון ״הארץ״ ועוד דברים שונים ומשונים כאלה ואחרים.

לאחר דין ודברים והתכתבויות בין ספירו לבין העורכים, כמו גם האיומים שהשמיעו אנשים הגונים במערכת כי הם יתפטרו מהמערכת אם לא יוחזר הקטע, נאותה בסופו של דבר המערכת להוסיף את הקטע שנפסל. זוהי, אם כן, סיבת ההערה שהוספה בראש הרשימה. ואם להשתמש בניסוחיו של חיים ברעם, הרי ש״רק מעטים הצליחו להבחין בערוותה המוסרית והרעיונית״.

זאת ועוד. חובה לומר, כי בפסילת הקטע מרשימתו של גדעון ספירו נהג אתר ״הגדה השמאלית״ המתהדר בסיסמה ״במה ביקורתית לחברה ותרבות״, בחוסר ביקורת ובחוסר תרבות, בלשון המעטה.

***

ולסיום, הנה עוד בדיחה ״מוסרית ורעיונית״:
חבר אחד שלי, מותיקי השמאל הירושלמי שמצביע לחד״ש כל השנים, חשב לתומו להשתמש בשירות התגובות שמאפשרת ״הגדה השמאלית״ על מנת להשתתף בשיח. הוא כתב תגובה ב- 6 באוגוסט ושלחה לאתר. הוא אף קיבל הערה: ״התגובה שלך ממתינה לאישור״.
עד לרגע זה הוא מחכה לאישור פירסום תגובתו. 

ייתכן, כי שוב נתגלעו חילוקי דעות במערכת ״הגדה השמאלית״ סביב התגובה של חברי. ואולי הם שלחו אותה לחבר קים ג’ונג איל בצפון קוריאה כדי לקבל אישור לפירסום.

ועד שיתקבל האישור המיוחל מה"חבר" הצפון-קוריאני, אוכל רק לומר לחברי הירושלמי: חבר, אתה מפגר.
*

__________________

כל הפרטים

גדעון ספירו | זה שמאל זה?

גדעון ספירו מגיב על דבריו של מזכ"ל מק"י: ”אין שום צורך להעדיף משטרים אפלים בכדי לבטא התנגדות לכיבוש הישראלי. כמי שהתבקש להצביע חד“ש, אני חש נעלב מהסגנון הזה. אני מצפה ממנהיגי המפלגה, יהודים כערבים, להסתייג מהדברים...“

גדעון ספירו | זה שמאל זה?

ד“ר סלמאן מצאלחה הוא משורר ומתרגם בעל טור בעיתון ”הארץ“. סלמאן ניחן בכישור נדיר בישראל. הוא מצוי לפני ולפנים בתרבות היהודית והערבית. הוא שולט בשתי השפות ברמה של שפת אם.

בטורו האחרון (26 ביולי 2011) תחת הכותרת לעיל, הוא מדווח לקוראיו על דברים שכתב מוחמד נפאע, מזכיר המפלגה הקומוניסטית, באתר המפלגה בערבית. המפלגה הקומוניסטית, המרכיב הדומיננטי בחד`ש, גאה בהיותה יהודית ערבית. אני מעריך מאד עובדה זו. וכך כתב: ”הדיקטטורה הסורית, הצפון קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט“ו וכל המשת`פים הערבים שלהם, במיוחד במדינות המפרץ“.

זהו סגנון המחזיר אותנו עשרות שנים אחורה לעידן הסטליניסטי, כאשר הסיסמה הייתה ”מוטב לטעות עם ברית מועצות מאשר לצדוק בלעדיה.“

איש לא יכול לטעון נגדי כי אני חוסך שבטי מהכיבוש הישראלי או האמריקאי (בעיראק, בויטנאם) אבל להעדיף את הדיקטטורה הצפון קוריאנית המרעיבה את עמה, האיראנית בה הומוסקסואליות היא פשע ותולה את מתנגדיה בכיכר העיר, או הסורית הטובחת באזרחיה, על פני הכיבוש הישראלי או האמריקאי זו עמדה מאד לא שמאלית. אין שום צורך להעדיף משטרים אפלים בכדי לבטא התנגדות לכיבוש הישראלי. כמי שהתבקש להצביע חד“ש, אני חש נעלב מהסגנון הזה. אני מצפה ממנהיגי המפלגה, יהודים כערבים, להסתייג מהדברים.
*
פורסם ב- מגזין הכיבוש
***
For English, press here
_________________________

כל הפרטים

חיים ברעם | יש שמאל יהודי-ערבי

בתגובה על "זה שמאל זה?",

חיים ברעם | |

יש שמאל יהודי-ערבי

אני משוכנע שמאמרו של סלמאן מצאלחה ("זה שמאל זה?", "הארץ" 26.7) החניף לקוראים היהודים וחיזק את הדעה הקדומה, הרווחת ממילא, שרוב האזרחים הערבים הם לאומנים, ושאפילו בחד"ש ובמק"י פשה הנגע. אין דבר יותר נוח לעם מדכא מאשר לקבל חיזוקים לצדקנותו, המופנית נגד המדוכאים. ידידי מצאלחה ניפק כדרכו רשימה רהוטה שרק מעטים הצליחו להבחין בערוותה המוסרית והרעיונית.

מצאלחה טוען ש"השמאל אמור לגשר על הפער והמתח הלאומי באמצעות הצבת אג'נדה אזרחית". מכמה התבטאויות של מזכ"ל מק"י מוחמד נפאע הוא מסיק ששמאל כזה "איננו קיים". נפאע שגה כשהצטייר כתומך משטר הרודנות הרצחני בסוריה, אבל צדק באומרו: "לעולם לא נכנע לזנות הישראלית שמנסה להציג את ישראל כקורבן".

סדר העדיפויות של נפאע הגיוני בהחלט. האזרחים הערבים אינם יכולים לשנות את המצב בצפון קוריאה, באיראן או אפילו בסוריה. תפקידם להילחם כאן לשחרור בני עמם בפלסטין ולשוויון זכויות מלא בישראל. הואיל וממשלות ישראל וארצות הברית משתפות פעולה ביניהן כבר יותר מ-40 שנה כדי לשמר ולקיים את הדיכוי, נפאע רואה במאבק בהן את חזות הכל.

תפקידו של השמאל איננו לגשר על פני פערים באמצעות אג'נדה אזרחית. זהו תפקידה המסורתי של הבורגנות השמרנית-הליברלית. השמאל אמור להילחם על הצדק והשוויון, נגד הדיכוי ונגד הכוחניות ההגמונית בזירה הבינלאומית. מאבק לאומי של עם מדוכא הוא בבת עינו של השמאל; הלאומנות של הפונדמנטליסטים בארצות הברית ובישראל, שנועדה להנציח אפליה ודיכוי, היא פסולה. המהפכנים הקובנים האמינו שהרגש הלאומי באמריקה הלטינית הוא דלק למאבק האנטי-אימפריאליסטי. זה היה נכון אז וזה נכון גם היום.

לכן אין סימטריה בין הלאומנות של מתנחל בקדומים לבין זו של תושב עזה. הטרור נגד אזרחים הוא פסול בכל מקרה, אבל האחדות הלאומית בעזה נועדה לשחרור הפלסטינים מכיבוש וממצור; האחדות הלאומית בשם "הציונות" נועדה להנציח את הכיבוש וליצור כאן מדינת אפרטהייד.

הייחוד של חד"ש הוא בכך שהאזרחים הערבים התומכים בתנועה, מזדהים עם השאיפות הלאומיות של בני עמם, אבל פוסלים לא רק טרור, אלא גם את שלילת זכויות היהודים כאן. גם מצאלחה יודע, והוא מודה בכך בחצי פה, שבחד"ש חינכו לאחווה יהודית ערבית לא רק בבת ים ובתל אביב, אלא גם בסכנין, בנצרת ובטייבה.

בציטטה שמצאלחה מביא בשם נפאע, לא נאמר שהוא תומך, חלילה, במשטרי הרשע בסוריה, באיראן או בקוריאה (והם משטרי רשע, שלא תהיה טעות). הוא רק גורס שעל השמאל היהודי-הערבי המאוגד בחד"ש, "להתעסק יותר" במאבק נגד הכיבוש הישראלי והאמריקאי. זוהי דעתם של כל אנשי השמאל הסוציאליסטי.

צפון קוריאה היא תועבה, אבל אסור שהיא תשמש לישראלים רדיקלים טובים כתירוץ להצביע בעד מרצ - שיוצאת נגד כל המלחמות אחרי שהן הסתיימו - במקום לחד"ש, שממזגת קו חברתי ופוליטי שראוי לתמיכה רחבה. נפאע צריך להקפיד שעמדותיו לא יתפרשו כתמיכה בסוריה ובמשטר המרושע השורר שם. אבל התעלמותו של מצאלחה מתפקידן של ישראל וארצות הברית בזירה האזורית והעולמית, מסייעת לאויבי השמאל והשלום במדינה.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 1 באוגוסט 2011


***

For English, press here

*

קרא את התגובה לדבריו של חיים ברעם: חבר, אתה מפגר

____________________

כל הפרטים

איפה השמאל הערבי?

זה שמאל זה?

סלמאן מצאלחה

איפה השמאל הערבי?

אין שמאל בלי ערבים, קובע עודה בשאראת ("הארץ", 19.7), ומוסיף: "אילו תשעת הח"כים של סיעת חד"ש ושל הסיעות הערביות היו מתאחדים בהצבעה על חוק החרם, כי אז ההפרש לטובת תומכי חוק החרם היה גדל מתשעה ל-20 מנדטים".

אמנם נכון, אין שמאל בלי ערבים, אך סיסמה זו היא חצי אמת. השמאל אמור לגשר על הפער והמתח הלאומי באמצעות הצבת אג'נדה אזרחית החוצה גבולות אתניים עדתיים. השאלה המתבקשת היא, האם קיימת אג'נדה שמאלית כזאת בקרב הערבים בארץ? שכן כדי שיהיה שמאל אמיתי בישראל צריך גם להתקיים שמאל ערבי כלשהו. דומה, כי שמאל כזה איננו קיים.

יפה עשה בשאראת כשניסה להבדיל בין חד"ש, מפלגתו, לבין יתר הסיעות הערביות. שכן חד"ש במהותה היא מפלגה יהודית-ערבית, שהמפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) עומדת במרכזה. עם זאת, לא יוכל בשאראת להתכחש לכך, שחד"ש איבדה מכבר את ייחודה בנוף הפוליטי הישראלי, וראשיה, במיוחד בצד הערבי שלה, אינם עסוקים בבירור רעיוני חברתי ופוליטי, כי אם בסיסמאות ובתחרות פופוליסטית לאומנית עם יתר הזרמים הקיימים במגזר הערבי.

עדות בולטת לכך היא דברי מוחמד נפאע, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהתפרסמו בשפה הערבית באתר חד"ש. צריך לקרוא את הדברים כדי להבין לאן הידרדרה המפלגה שהתיימרה בעבר להיות יהודית-ערבית ונושאת דגל אזרחי וחברתי מתקדם. מזכ"ל מק"י יוצא בלא בושה להגנת משטר הרודנות הרצחני הסורי: "לעולם לא ניכנע לזנות הישראלית שמנסה להציג את ישראל כקורבן", הוא כותב לקוראיו בערבית, ומוסיף, "עלינו להתעסק יותר במאבק נגד הכיבוש הישראלי והאמריקאי ולא בהתקפה על המשטר הסורי... הדיקטטורה הסורית, הצפון-קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט"ו וכל המשת"פים הערבים שלהם, במיוחד במדינות המפרץ".

הנה כי כן, המפלגה האמורה לשאת את הדגל השמאלי מציבה את עצמה בשוחה אחת עם האיאתוללות החשוכים של איראן, עם הדיקטטורה של צפון-קוריאה - מהמשטרים האפלים עלי אדמות - ועם המשטר השבטי הרצחני של בשאר אסד, הטובח כבר חודשים ארוכים באזרחים סורים ומשסף את גרונם של מבקשי חירות ורודפיה.

האם אפשר לכרוך את "פניני" מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הישראלית עם אג'נדה שמאלית כלשהי? מסופקני. דומה, כי חוץ משנאה עיוורת לאמריקה ולישראל, שנהפכה בעשורים האחרונים למעין דת ערבית עממית פופוליסטית, אין לו דבר להציע, וודאי שלא סדר יום אשר שמאל אמיתי אמור להציג בפני יהודים וערבים בארץ.

בשאראת מגיע למסקנה נכונה במאמרו: "רק ברית בין הערבים לבין הכוחות השפויים בקרב היהודים יכולה להוות סכר מפני ההידרדרות לפשיזם... צריך להעניק לאזרח הערבי מן השורה את ההרגשה שיש לו סיבה טובה ללכת להצביע; שיש לו בעלי ברית". אכן, ברית של שפויים - ערבים ויהודים - יכולה לשמש סכר שיחסום את הפשיזם המתרגש על הארץ. אולם דומה, כי דברי מזכ"ל מק"י שהובאו כאן לא רק שאינם מעידים על שפיות, אלא גם אינם מותירים שום סיבה לאזרח ערבי או יהודי מן השורה להצביע למפלגה שאיש בעל תפישות כאלה הוא המורה הרוחני שלה.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 26 ביולי 2011

***
For English, press here
__________________

כל הפרטים

הרב קובי וייס | הצד ההומניסטי שבדת

הרב קובי וייס | הצד ההומניסטי שבדת

בתגובה על "כביסה מלוכלכת והרב ליאור" ("הארץ", 4.7)

מבורכת היא התופעה, ולמרבה הצער נדירה, שכותב ערבי מחליט להשתתף בדיאלוג על הזהות היהודית. ראוי גם ונכון לעמוד על הצדדים ביהדות, שמייצגים רבנים קיצוניים דוגמת כותבי "תורת המלך". עם זאת, ההוגים היהודים שמצאלחה מציין אינם תמצית היהדות.

ואולם, עיקר הבעייתיות במאמר היא שהוא פועל בדיוק את הפעולה ההפוכה מזאת הנדרשת. הוא מדגיש את הפרשנויות שאותן הוא חפץ למנוע. כל זאת בשעה שיש ביהדות ובאיסלאם קריאות הפוכות, המבטאות הומניזם ואהבת אדם.

אמירה כמו: "המונותיאיסטים אוהבים מאוד לשפוך דם" - מסוכנת, כי היא מלבה את האש ולא מכבה אותה; מייצרת מציאות יותר משהיא מתארת מציאות.

האם סבור מצאלחה, שקריאות כאלה יגרמו לסגירת המסגדים ובתי הכנסת? ברור שהן רק יגרמו למאמין להתבצר בעמדתו ואף להקצין. כל סוציולוג של התרבות יודע להסביר את החשיבות הזהותית, הקהילתית, הנורמטיבית והרוחנית הנרחבת של הדת, שממנה מתעלמת העמדה האנטי-דתית הגורפת.

לעומת הגישה הדוחה את הדת מכל וכל, הדרך היעילה, המוסרית והנכונה היא חיזוק הגורמים הפנים-דתיים המרובים, הקוראים לסובלנות ולקיום הדדי בכבוד של הדמוקרטיה לצד הדת, תוך כדי גינוי הקריאות ההפוכות.

כל הדתות עוברות תהליכים פנימיים בעקבות שינויים בזמן ובסביבה והדגשת פרשנויות לכאן ולכאן. גם בתגובה למכתב הרבנים, שקראו לא להשכיר דירות לערבים, יצאה האולטרה אורתודוקסיה היהודית, מתוך רגישות לחברה שבה אנו חיים.

דווקא על מי שאינו מאמין חלה החובה לחזק מבחוץ את אלה המאמינים ופועלים בתוך הדתות פנימה, למען הדגש חזור והדגש את מה שמובן מאליו לכל מאמין אמיתי: "על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום" (פרקי אבות).

* הרב קובי וייס חבר בשומרי משפט - רבנים למען זכויות אדם
***
פורסם: מכתבים למערכת - הארץ, 8 ביולי 2011
_________________________________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

על חופש היצירה בעידן הלאומי

מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי מְדִינָה, לֹא גְבוּלוֹת
בְּטוּחִים לִי, אוֹ צָבָא שֶׁשּׁוֹמֵר יוֹם
וָלַיְלָה עַל חַיֵּי חַיָּלָיו. וְאֵין קַו
צִבְעוֹנִי שֶׁמָּתַח גֶנֶרָל מְאֻבָּק בְּשׁוּלֵי
נִצְחוֹנוֹתָיו. מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי מוֹעָצָה
מְחוֹקֶקֶת, פַּרְלָמֶנְט מְפֻקְפָּק, שֶׁנִּקְרָא
בְּטָעוּת כְּמִשְׁכָּן נִבְחָרִים. מִכֵּיוָן
שֶׁאֵינֶנִּי בֵּן לָעָם הַנִּבְחָר, וְאֵינֶנִּי
גַּם מֻכְתָּר עֲרָבִי. לֹא יָבוֹא אִישׁ אֵלַי
בְּטַעֲנוֹת שָׁוְא שֶׁאֲנִי, כִּבְיָכוֹל,
אָנַרְכִיסְט חֲסַר אָב שֶׁיּוֹרֵק לַבְּאֵר
שֶׁאֵלֶיהָ מְסֻבִּים בְּנֵי הָעָם בְּחַגֵּיהֶם.
צוֹהֲלִים עַל קִבְרֵי אֲבוֹתֵיהֶם.
מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי פָטָלִיסְט, אוֹ חָבֵר
בְּאִרְגּוּן מַחְתַּרְתִּי שֶׁבּוֹנֶה כְּנֵסִיּוֹת,
מִסְגָּדִים וּבָתֵּי-כְּנֶסֶת בִּלְבָבוֹת הַיְּלָדִים,
שֶׁיָּמוּתוּ בְּוַדַּאי עַל קִדּוּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם.
מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי שׁוּם קַבְּלָן חֲפִירוֹת
אוֹ סוֹחֵר בְּעָפָר, לֹא אֻמָּן מַצֵבוֹת
מְמָרֵק האנְדַּרְטוֹת לְתִפְאֶרֶת הַמֵּתִים.
מִכֵּיוָן שֶׁאֵין לִי שׁוּם מֶמְשָׁלָה, עִם
אוֹ בְּלִי רֹאשׁ, וְאֵין שׁוּם יוֹשֵׁב רֹאשׁ
שֶׁעוֹמֵד עַל רֹאשִׁי. אֲנִי יָכוֹל, בִּנְסִבּוֹת
מְקִלּוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה, לְהַרְשׁוֹת לִפְעָמִים
לְעַצְמִי, לִהְיוֹת בֶּן-אָדָם,
קְצָת חָפְשִׁי.

*

מתוך: אחד מכאן, עם עובד 2004.

***

For English, press here
_____________________

כל הפרטים

כביסה מלוכלכת והרב ליאור

סלמאן מצאלחה

כביסה מלוכלכת והרב ליאור

אקדים ואומר: בהיותי מבני נח שעבר על כל מיני איסורים, אני צפוי לכל מיני מיתות שונות ומשונות. הבחירה המוצעת לאלה שכמותי היא אחת משלוש מיתות: מיתה בסיף, מיתה בסקילה או מיתה בחניקה. כך גוזר עלי הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות: "כל מיתת בני נח בסיף, אלא אם כן בעל אשת ישראל נערה מאורסה, ייסקל. ואם בעלה אחר שנכנסה לחופה קודם שתיבעל, ייחנק".

אני נדרש לסוגיה זו בעקבות הסערה התורנית, תרתי משמע, שעלתה לכותרות בעקבות המעצר או התשאול של הרב הסורר, דב ליאור, שלא התייצב לחקירה למרות תחנוניהם החוזרים ונשנים של אנשי המשטרה ורשויות החוק.

אינני יודע על מה הרעש ומה מקור הפליאה. כל הדברים הגזעניים המיוחסים לרב כזה או אחר, או לשייח כזה או אחר, אינם חדשים. כל המעיין בחומר ההלכתי של הדתות המונותאיסטיות יכול בנקל לעמוד על שורש הבעיה.

המונותאיסטים לא רק אוהבים להיכנס לחדרי המיטות של הבריות; הם לא רק נדחפים לקיבותיהם בחיפוש אין-סופי אחר דבר מה שחדר לשם ללא רשות; הם לא רק שמים רעלה, בורקה או שביס על ראשיהן של הנשים החסודות, המתפללות לחסידות שתבואנה ותבאנה לעולם את פרי בטנן. מונותאיסטים בכל הדתות ובכל הזרמים, אוהבים מאוד לשפוך דם, הרבה דם, ויש לומר זאת. חובה להציג את האמת במערומיה.

ישנם בעלי כוונות טובות, אם כי הם תמימים לחלוטין, שממהרים לשלוף פסוקים כגון "ואהבת לרעך כמוך" וכיוצא באלה. כוונתם להמתיק את הגלולה בהצגת פן חיובי כלשהו של הדת. אך הם שוכחים כי ה"רעך" שמדובר עליו כאן הוא אך ורק היהודי. הפסוק (ויקרא י"ח, י"ט) מצווה: "לא תקם ולא תטר את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך". יש לאהוב "כל אחד מישראל... שהוא רעך בתורה ובמצוות. אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה, מצוה לשנאותו", לדברי הרמב"ם בהלכות דעות.

שלא לדבר על המשפט "חביב אדם שנברא בצלם", המצוטט ללא הרף כהוכחה, כביכול, להומניות כלשהי במונותאיזם בכלל וביהדות בפרט. גם כאן הרי אין מדובר אלא על היהודי. על פי חז"ל, רק ישראל נקראים אדם "ואין אומות העולם קרויין אדם".

הרב אברהם יצחק הכהן (הרא"ה) קוק, מסביר את הדברים לצאן מרעיתו בצורה משכנעת: "ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגוים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ועמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה". מה יש להוסיף על הדברים הנלבבים האלה?

כל גדולי ההלכה מחזיקים בתפישה הזאת. רק לשם הדגמה, הנה ההסבר של רבי יהודה ליווא בן בצלאל (המהר"ל): "שלמות הבריאה שהוא לאדם בפרט, הוא לישראל ולא לאומות". לכן, הוא מוסיף: "מדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים בלתי מדברים".

ואם כך הם פני הדברים, מדוע אם כן נטפלים פוליטיקאים ואחרים המתיימרים להיות שומרי חוק לרב הנערץ על הציונות הדתית? הרב ה"נאור" הרי לא המציא את הגלגל, הוא רק תלה את הכביסה המונותאיסטית המלוכלכת בראש חוצות. הואיל והפוליטיקאים הפופוליסטים מתהדרים בבגדים המלוכלכים בהופעותיהם המתוקשרות ובכל אירוע מזדמן (עיין ערך: יהודית דמוקרטית), הרי שהרב משול בעיניהם למי שמוציא דיבתם רעה.

אשר על כן צריך לומר בפה מלא: הטומאה המוסרית מצויה בתורות המונותאיסטיות החשוכות. ועד שיבינו כל אותם המתיימרים להיות בני תרבות, הן באזור הזה והן בעולם כולו, לא נראה אור בקצה המנהרה.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 4 ביולי 2011

***
For English, press here
For French, press here

_______________

כל הפרטים