האיסלאם מעולם לא התכחש לקשר היהודי אל ירושלים. נהפוך הוא, בכל אשר תפנו בספרות האיסלאמית הקדומה המתייחסת לעיר תמצאו את ההקשר היהודי שלה.

סלמאן מצאלחה ||

מסגד שלמה בידינו

הדת, כל דת, היא האויב מספר אחד של הלאומיות. במצבי מתח, כגון מלחמות שבטים, חוברים שני הקטבים המנוגדים האלה ונעשים תמהיל רעיל, המביא כליה על כל היגיון בריא.

מאז מלחמת ששת הימים נכנס הסכסוך הישראלי־פלסטיני למסלול שהוא מנהרה חשוכה, המחברת בין שני הקטבים הנ"ל. התמהיל הרעיל של דת ולאומיות, לא רק שהוא מעביר את יושבי הארץ, יהודים ומוסלמים, על דעתם, אלא חמור מכך, הסכסוך המתמשך על הארץ המאובטחת מעביר אותם גם על דתם.

כאשר שני המחנות מעלים את ירושלים על ראש שמחתם הם כורתים במו ידיהם את הענף הלאומי, שאותו הם מתיימרים לטפח ולרומם. ירושלים זו, שכולם נושאים אליה את עיניהם, אין לה קשר למונותיאיזם שאת שמו הם מתיימרים לשאת. וכך, עם העמקת הכיבוש והסכסוך עובר האל המונותיאיסטי המופשט תהליך הפרטה. אט אט הוא הולך ונפרט לפרוטות בדמות סלעים ואבנים. בכך הם הופכים את העיר לסמל של אלילות דווקא.

ידוע לכולם על פסק ההלכה שעליו חתמו יותר ממאה רבנים, ובראשם הרבנים הראשיים המייצגים את התפישה האורתודוקסית ביהדות, האוסר על עליית יהודים להר הבית מכל מיני סיבות הקשורות לטומאה וקדושה. הלאומנות, או בשמה הישראלי הציונות הדתית, יוצאת נגד האיסור ההלכתי הנ"ל. ללמדנו, שהסכסוך מעביר את הלאומנים על דעתם ועל דתם גם יחד.

העמקת הכיבוש והתמשכות הסכסוך מוציאה גם את הצד השני מדעתו ומעבירה אותו על דתו. התייחסתי לכך רבות במאמרים שפירסמתי בערבית. האיסלאם מעולם לא התכחש לקשר היהודי אל ירושלים. נהפוך הוא, בכל אשר תפנו בספרות האיסלאמית הקדומה המתייחסת לעיר תמצאו את ההקשר היהודי שלה.

דוגמאות יש למכביר. למשל, לא מקרה הוא שהשם הקדום של ״סורת אל־איסראא״, הפרק בקוראן המתייחס למסע האגדי של מוחמד ממכה לירושלים ועלייתו לשמים, הוא "סורת בני־אסראיל", סורת בני ישראל.

באיסלאם ניטש ויכוח על כיוון התפילה הראשון. יש הטוענים, כי בראשית דרכם פנו המוסלמים למכה ואחרים הטוענים שפנו תחילה לירושלים. מסורות מוסלמיות קאנוניות וקדומות שמות בפי מוחמד אמירות שבהן הוא מכנה את ירושלים "קיבלת אל־יהוד", או "הכעבה של היהודים". הכוונה היא לסלע שעליו נבנתה הכיפה בסוף המאה השביעית.

גם הפרשנות המוסלמית מתייחסת למסגד אל־אקצה, המופיע בקוראן כ"מסג'ד סולימאן" או "היכל סולימאן", כלומר בית המקדש של שלמה. פרשנות זו אף מצטטת מסורת המיוחסת למוחמד, שאמר על בית המקדש: "בנה אותו שלמה בן דוד מזהב, רובי ופרידוט". המסורת מספרת גם, שבית מקדש זה חרב פעמיים, וכל תכולתו שנבזזה עתידה לחזור אליו עם בוא ה"מהדי", המשיח שיחזיר עטרתו ליושנה.

דגש מיוחד ניתן בספרות האיסלאמית ל"סלע" שעליו נבנתה הכיפה המוזהבת בסוף המאה השביעית. פוסק ההלכה המוסלמי הנודע אבן קיים אלג'וזיה, תלמידו של אבן־תימייה, שהוא האורים והתומים של האחים המוסלמים, מסכם את חשיבות ה"סלע" הזה כך: "הדבר הנשגב ביותר בסלע הוא היותו ה'קיבלה' של היהודים, ומעמד הסלע במרחב כמעמד השבת בזמן". במלים אחרות, קדושת הסלע בירושלים היא כקדושת יום השבת.

כיוון שהמקום, על כל המטענים היהודיים שלו, התקדש גם באיסלאם מראשית דרכו, ובמשך דורות רבים המוסלמים יכלו לטעון: "מסגד שלמה בידינו" — הרי שהמצב סבוך מאוד.

אז מה עושים עכשיו? אפשר לחכות למהדי או למשיח. רק שבינתיים הרבה דם נשפך על מזבח עבודת האלילים הזאת.

*

הארץ, 21.10.2016

***

For English, press here