צרת התרבות -

מיום ליום מתברר כי שרת התרבות נהפכה להיות צרת התרבות בישראל. "אין לי סבלנות לדרוויש", אמרה... היא מגדישה את הסאה ב"בולשיט" שלה, והגיע הזמן לעשות לה "קאט".

 

סלמאן מצאלחה ||

משורה, לא משחרר גם המוות

שרת התרבות מירי רגב, היכתה שוב: "לא אהיה קהל לשיריו של דרוויש", אמרה לאחר שנטשה את האולם באשדוד שבו חולקו פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע. היא יצאה משום ששני שחקנים, יוסי צברי ותאמר נפאר, ביצעו על הבמה קטע מהשיר "תרשום, אני ערבי" של מחמוד דרוויש.

דומה כי השיר הזה, שרדף את דרוויש בחייו, ממשיך לרדוף אותו גם לאחר מותו. הוא העיד לא אחת שבהופעותיו בעולם הערבי, הקהל דרש ממנו לקרוא את השיר הזה. דרוויש נהג לסרב, לא רק מפני שלא רצה להיות מזוהה עם שיר ההתרסה הנאיבי הזה שנכתב בראשית דרכו, אלא גם "מפני שהקריאה 'תרשום, אני ערבי' במדינה ערבית ומול קהל ערבי, היא חסרת משמעות", אמר.

השיר הזה עלה באחרונה לכותרות, לאחר שנכלל בפרק בסדרה "מבוא לטקסטים מכוננים של ישראליות" של האוניברסיטה המשודרת בגל"צ. הסערה התורנית לא איחרה לבוא. כל פוליטיקאי זב חוטם וכל בוּר, בממשלה או בכנסת, עטו על הסיפור כמוצאי שלל רב והחלו לנגח את האחראים על השידור.

"דווקא להתחלה של השיר 'תרשום אני ערבי' כולנו מסכימים", אמרה השרה רגב בשובה לאולם שבו התקיים הטקס. נשגב מבינתי מה מסתתר מאחורי ה"כולנו מסכימים" הזה. האם מדובר כאן במו"מ על מלה, על שורה או על שיר? ומי מינה אותה להיות צנזורית של שירה, ערבית או עברית, או של כל יצירה תרבותית אחרת? האם התרבות היא סוגיה המונחת על שולחן המשא ומתן?

מיום ליום מתברר כי שרת התרבות נהפכה להיות צרת התרבות בישראל. "אין לי סבלנות לדרוויש", אמרה. ובכן, הגיע הזמן לומר לשרת התת־תרבות שגם סבלנותם של אוהבי התרבות פקעה. היא מגדישה את הסאה ב"בולשיט" שלה, והגיע הזמן לעשות לה "קאט".

אכן, רגב לא תשמש קהל לשיריו של דרוויש. לאמיתו של דבר, היא איננה קהל ראוי לא לשיריו של דרוויש ולא לשירה בכלל. היא אולי מתאימה להימנות עם קהל המעודדים של משוררי לה־פמיליה. שם ודאי תוכל להפיץ את פואטיקת ה"כפיים" שלה, וכל חבר מרעיה יוכלו לרדת לסוף דעתה. שם, על נהרות ביבים, היא תשב להלל את ציון.

הגזענים הציונים אומרים שעם הערבים צריך לדבר בשפתם. לו הייתי מוסיקאי או ראפר ערבי, הייתי בוחר גם אני לדבר עם הגזענים הציונים בשפתם. בנקל יכולתי להוציא את שרת התרבות, שר החינוך ודומיהם מדעתם. שכן לא חסרים טקסטים יפים אחרים, שכל פלסטיני יכול להזדהות עמם.

הנה תרגום של שיר יפה אחד: "נזכרתי בבית אבא הישן־נושן/ והדמעות עולות, חונקות לי בגרגרת.../ בקתות חימר דלות הכופפות ראשן,/ כפרי שלי קטן, סימטה צרה עיוורת./ השיבו לי כפרי, והא לכם ניו־יורק,/ הוי גזלנים שכמותכם, צרי הלב, העין!/ בין כך וכך תמיד אהיה ירוק עדין./ השיבו לי כפרי, והא לכם ניו־יורק./ הרי לכם הים ותנו לי הנהר./ הפלג המלא צפרדע השורצת!/ אכתוב את השורות ודמעתי פורצת./ בין כך וכך בכם נכרי אני וזר/ ואין לי אליכם אלא שנאה מוחצת./ הרי לכם הים ותנו לי הנהר".

לא אסגיר כאן את שמו של המשורר, מחשש ששרת התרבות עוד עלולה לבקש ממשטרת ישראל לעצור אותו בגין הסתה לזריקת היהודים לים. אולם מה בסך הכל רוצים הפלסטינים: "רצוננו — להיות לעולם בני חורין;/ חלומנו — ׳לחיות׳ בעד ארצנו."

ולכל השאר, ערבים כיהודים, יש לכבד את רצונו של דרוויש. לכל הפחות, לאחר מותו צריך לשחרר אותו, הן מהשורה והן מהשיר "תרשום אני ערבי".

*

הארץ, 29.09.2016

*


הערה:

השיר ״נזכרתי בבית אבא״ המצוטט לעיל הוא של המשורר היידי הניך אקרמן שנולד בשנת 1901 במאליניץ (ביסאראביה). ב-1918 יצא לניו-יורק וביקר בארץ ב-1953. השיר מופיע באנתולוגיה ״על נהרות, תשעה מחזורי שירה מספרות יידיש״, ערך ותרגם: שמשון מלצר, מוסד ביאליק, ירושלים 1956.

_____

באותו עניין: נדודי שירה