יום חמישי, 27 בנובמבר 2008

רצח לשם כבוד



סלמאן מצאלחה


רצח לשם כבוד


אין ישוב ערבי, בארץ או בחוץ לארץ, שלא ידע רציחות על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה". אינטלקטואלים ערבים רפי שכל מנסים להמעיט מחומרת המעשים האלה בטיעונים שונים, לרבות השוואת רצח על "כבוד המשפחה" ל"רצח על רקע רומנטי", הקיים מאז ומתמיד בחברה האינושית. לעניין הרקע ה"רומנטי" עוד אחזור.

איש לא ניסה לחקור את התופעה המזוויעה הזאת בחברה הערבית, בקרב מוסלמים, דרוזים ונוצרים. חדשות לבקרים אנו שומעים על רציחות כאלה, וממלאים פינו מים. אבל המים שבפי האינטלקטואל הערבי הופכים לדם. נהרות הדם ימשיכו לזרום כל עוד שכבות רבות של החברה הערבית, החל באנשי דת האמונים על "לא תרצח", וכלה באינטלקטואלים על עדותיהם השונות, לא יאזרו אומץ ויקימו קול זעקה שתהדהד בקרב החברה שלהם.

אין שום בסיס דתי או הלכתי לרציחות האלה. לא האיסלאם ולא הפלג הדרוזי שלו מתירים רצח מזוויע כזה ובוודאי לא הנצרות (ולא היהדות). ובכל זאת הרציחות מתקיימות בחברה הערבית, מאז ומתמיד. מהם שורשיהן? איך יתכן שבסוף המאה ה-20, אנשי ציבור ערבים ונבחרים הנושאים במשרות ציבוריות, דוגמת ראשי ערים וחברי מועצות מקומיות, או עורכי עיתונים ומשוררים, לא מגנים בפה מלא את התופעה המזוויעה? ("לא נוח" להם לגנות, הם טוענים). ואיך ייתכן שקיימים עתונאים ו"אינטלקטואלים" ערבים הטוענים נגד "פריקת עול חברתית" בהתייחסם לאירוע האחרון בדלית אל-כרמל, ובעיניהם חופש הבחירה של האשה הוא "פריקת עול חברתית ומוסרית". מול כוחות החושך האלה יש אמנם כמה נקודות אור, דוגמת אנשי חד"ש, מוחמד נפאע וח"כ סאלח סלים שגינו בבירור את הרצח, וגם מאמר המערכת החריף של "אל-אתיחאד" בנושא.

אבל שוב: מה מקור המסורות הלא-מוסריות האלה? כדי לענות על השאלה צריך לבחון את המושג המעורפל המכונה "הכבוד הערבי" מזווית אחרת. מאז שבאה לעולם, עוד בתקופה שקדמה לאיסלאם, החברה הערבית היא חברה שבטית. השבט הוא הקבוצה הפוליטית היחידה שערכיה עולים על כל ערך אחר - כמו מולדת או מדינה או כל מערכת חברתית אחרת. כבוד השבט עולה על ערך האדם כפרט, ומשום כך היחס אל חיי האדם הוא מפוקפק.

האידיאולוגיה האיסלאמית הכריזה בין השאר מלחמה על המסורת השבטית הערבית, אבל הצלחתה בכך היתה מוגבלת ולתקופה קצרה. השבטיות התגברה וכילתה את כל ההישגים התרבותיים של האיסלאם בימי הביניים. החברה הערבית הקיימת היום ממשיכה להתנהל לפי אמות-מידה שבטיות גרידא, וכל כפר ערבי מהווה מין מיקרוקוסמוס של העולם הערבי כולו.

חברה שבטית אינה שמה את האדם, את הפרט, בראש סולם הערכים, וכך גם חברה המתבססת על מונותיאיזם דתי. בשתי החברות קיימות ישויות שהן מעל האדם. מצד אחד השבט, על כל ערכיו, ומצד שני אלוהים. בין שני אלה מאבד האדם, הפרט, את כבודו, ובמקרים רבים גם את חייו.

וזו לא רק חברה שבטית. זו חברה שבטית גברית, על כל המשתמע מכך. בחברה כזאת קיימות חוליות חלשות. חוליה חלשה ראשונה היא הפרט, אבל האשה היא חוליה חלשה ממנה. כאשר האידיאולוגיות- השבטיות והמונותיאיסטיות גם יחד -שוללות מן הפרט את ישותו כיחידה אוטונומית הפועלת על סמך ערכים כלל-אינושיים, הוא מוצא עצמו מפורק מהכבוד האינושי שלו. ומאחר שהחברה הערבית היא חברה שבטית גברית, היא שוללת מן הגבר הערבי את כבודו כפרט, ומותירה לו דרך אחת למילוט, דרך שבאמצעותה הוא מנסה לחפש את כבודו האבוד אצל החוליה החלשה ביותר, שהיא האשה הערבייה. ליתר דיוק, כבודו הוא בין רגליה של הבת, האחות ואפילו האם, שרוצות להיות בנות חורין ושליטות על עצמן ועל גופן.

ברציחות האלה על "כבוד המשפחה" יש אכן "רקע רומנטי", אבל איש אינו אוזר עוז להעלות נקודה זו בפומבי כמו שהיא באמת. העניין הוא כך: השבט, החברתי או הדתי, מהווה מין יחידת-עם קטנה. הערך הראשון הוא להתחתן בתוך השבט, ועדיף - בתוך החוליה הקרובה ביותר, עם בן-דוד או בת-דוד. כשנערכות חתונות בין-חמולתיות, הדבר נתפס ככינון יחסים בין שני עמים (ולכן גם קיים סחר החליפין בכלות בין חמולות שונות). אבל נישואים לחמולות אחרות נערכים רק מחוסר ברירה.

הגבר הוא רכושו של השבט, והאשה היא רכושו של הגבר, ובצורה העמוקה ביותר: היא רכושו של האח, האב, הבן. כאשר גבר ערבי קם ורוצח את הבת שלו - או את אחותו, או את אמו - הוא מביע בכך את הקנאה "הרומנטית" שלו. הוא מקנא - מפני שהיא השתחררה מידיו, היא בגדה בו. הגבר הערבי, במעמקי נשמתו, רוצה להמשיך לקיים את הקשר הרומנטי עם האשה הקרובה. אך משום שהטאבואים החברתיים כל כך חזקים, הוא מפנה את רכושו - אם, אחות, בת, אל הגבר הקרוב ביותר אליו. רק על הרקע הזה אפשר להבין את שכיחותם של נישואי קרובים בחברה הערבית.

כדי לצאת ממעגל הדמים החברתי הזה צריך להציב את האדם, הפרט, בראש דאגותיה של החברה הערבית. יש להחזיר לגבר הערבי את כבודו האישי כפרט - שלילת הכבוד הזה היא שהפכה אותו לרוצח בכוח. דרוש חינוך מחדש של החברה הערבית על כל שבטיה ופלגיה, וזה תפקידם הראשון של אנשי ציבור, משכילים ואנשי רוח ערבים, אם פניהם באמת לבניית חברה מודרנית עם ערכים אוניברסאליים. השתיקה שלהם, או גילויי ההבנה שלהם לרציחות על "כבוד המשפחה", עושה אותם שותפים לפשעים החמורים. מקומי לא יהיה עמהם.

***
_____
מאמר זה פורסם ב- מוסף הארץ, 27 באוקטובר 1995

למאמר באנגלית, לחץ כאן.
***
עוד באותו נושא, מאת המחבר:
בעברית:
"על הכבוד הערבי האבוד", הארץ, 27 במארס 1991
"הגבר הערבי הוא הבעיה; האישה היא הפתרון", אילאף, 2004
"קודש הקודשים הערבי", הארץ, 11 בפברואר 2010

בערבית
:

"על כבוד ותועבה", כל-אלערב, יולי 1994
"מדוע הגבר הערבי רוצח את האישה?"
, אילאף, יולי 2005

___________________________

יום שלישי, 25 בנובמבר 2008

לו הייתי אסד

מאמר ב"הארץ" משנת 1996:
איך ניהלתי את המדיניות הסורית ונתתי רעיונות להנטינגטון?
____

סלמאן מצאלחה

לו הייתי אסד


ייתכן שהסדר כפוי כלשהו יסיים את קטטת הבחירות המתוקשרת שמתרחשת עכשיו בלבנון. אולם כשישובו לוחמי שבט "אפאצ'י" אל בסיסיהם, אחרי בציר "הענבים"*, הם יותירו הרבה זעם אחריהם. את הזעם הזה אפשר לכבוש לזמן מה, אך גם הוא וגם שאר הקלפים של המשחק נשארים בידי סוריה, כלומר בידי.

האם אמהר לחתום על הסכם שלום עם ישראל?
אני יודע שהכוח נמצא כיום בידי העולם המערבי - ארצות הברית ואירופה. אני יודע שבעימות הגלובלי באזור הזה, אין שום סיכוי שהעולם המערבי יעמוד לצד העולם הערבי-מוסלמי, נגד ישראל. כי בישראל, בעיני המערב, נמצאים שורשיה התרבותיים של הנצרות. בסופו של דבר המלחמה היא מלחמת תרבות.

אני שואל את עצמי אם החזרת רמת הגולן צריכה להטות אותי מן הדרך של השגת המטרות של האומה הערבית כפי שאני ומפלגת הבעת' מאמינים בהן. לא. רמת הגולן חשובה, אך המטרות של העולם הערבי - שאני ומפלגת הבעת' נושאים על כתפינו חשובות עוד יותר.

העולם הערבי מחולק מאז ימי קדם לגושים אחדים שתמיד התחרו ביניהם על ההגמוניה: חצי האי ערב; עיראק; מצרים; צפון אפריקה. חצי האי ערב וצפון אפריקה נמצאים בשוליים של המיתוסים הלאומיים הערביים, וכך יישארו. עיראק משותקת, מאז מלחמת המפרץ. המצרים אוהבים רק לדבר. מה שנשאר זה אנחנו. סוריה עתידה לתפוס את המושכות בהנהגת העימות בין הלאומיות הערבית ובין המערב, שישראל היא חוד החנית שלו.

בעימות הזה כבר זכיתי לכמה הצלחות לא מבוטלות. לבנון נמצאת תחת חסותי, והדבר קיבל גושפנקא. המערב, כולל ישראל, מקבלים זאת כעובדה. אני לא הולך לבקר את "נשיא לבנון" בביירות; הוא בא לדמשק להתייעץ איתי בכל עניין הקשור בלבנון. אין שגרירות סורית בביירות, כי לבנון וסוריה חד הן.

גם פלשתין היא עוד חבל בסוריה הגדולה. אני אסד, מנהיג מפלגת הבעת', נושאת דגל הלאומיות הערבית, לא יכול לשלוח שגריר לתל-אביב. הלבנונים ושאר הערבים יגידו - הנה סוריה ממנה שגריר בישות הציונית אבל נמנעת ממינוי שגריר בלבנון, שהיא חברה בליגה הערבית.

ישראל וערפאת משתעשעים בהסכמים שחתמו. אני הרי יודע שאין להם כל סיכוי. ההסכם שערפאת עשה עם ישראל הוא בדיחה לא-מצחיקה. ערפאת הפך להיות ראש אגודות הערים הפלשתיניות, מוכתר מעופף. הרי על כל צעד שלו, ושל חברי המועצה המצחיקה שלו הם זקוקים להיתר מישראל. ולכן, תתרחש בעתיד אינתפאדה חריפה עוד יותר.

וכשזה יקרה, האם יישאר על כנו המשטר בירדן, שרוב תושביה פלשתינאים? מסופקני. וכשתהיה רעידת אדמה בירדן, ממי יבקשו להשליט סדר בחבל זה של סוריה? שאלה רטורית. ירדן תלך בעקבות לבנון, בהסכמה ערבית ובשתיקה מערבית. כי המערב, כולל ישראל, יצטרכו לבחור בין שנים: או שפונדמנטליסטים ישתלטו על ירדן, או שישתלט עליה חילוני כמוני, שיודע לטפל בקנאי האיסלאם כמו שצריך.

אז, בשלב הזה אני מוכן לקבל את רמת הגולן, בלי לוותר על סנטימטר, ותמורת זה תקבלו שלום, כלומר גבול שקט ותו לא. איפה כתוב ששלום פירושו פתיחת גבולות והחלפת שגרירים? שלום הוא סולחה בין שבטים, ואין משמעותו שצריך להתחתן עם בת השבט היריב.

אם המערב לא יקבל את תנאי, ולא יתחשב באינטרסים של האומה הערבית הגדולה, (וגם האסלאמית אם ארצה), אני יכול לעשות לו צרות צרורות. אופציות רבות פתוחות לפני. אני יכול לחבור לאיראן, אני יכול גם לחבור לעיראק, אני יכול למוטט את ירדן. מעל הכל: אני יכול לחזור ולעשות את המוות לישראל בלבנון. יש לי הרבה קלפים ביד, ואני לא ממהר לשום מקום. יש לי כל הזמן שבעולם.

***

פורסם: מוסף הארץ, 19 באפריל 1996
_________

* "ענבי זעם" הוא מבצע צבאי שביצע צה"ל, בין ה-11-27 באפריל 1996, בדרום לבנון בעקבות ירי קטיושות של חזבאללה על ישראל.

For English, press here
________________________________

יום שני, 24 בנובמבר 2008

ברית מלים

סלמאן מצאלחה

ברית מלים

על הקיר תלויים ציורי ילדים מעוטרים במלים בכתב ידם. אני בוחן את הציורים ומנסה לקרוא את מה שרשמו הידיים הקטנות. בתוך שלל המלל העברי, אני מגלה להפתעתי גם מלה אחת שיד קטנה עלומה רשמה אותה בערבית.

מדפים עמוסים בספרי ילדים ניצבים בפינת האולם. כל ילד יכול להושיט את היד, לגעת, לדפדף או לקרוא להנאתו. עולם ומלואו של אותיות שמתחברות, שיושבות יחד ויוצרות מלים ומשפטים בשחור על גבי נייר. עולם שוקק חיים בתוך נייר ממוספר שנכרך יחד וקיבל את השם ספר.

ובדומה למלים שחברו להן יחד, בתוך הכריכות הצבעוניות, אני מבחין בקצה השני של האולם בקבוצת ילדים ישובים להם וכרוכים לשולחנות העבודה. ניירות ועפרונות בצבעים שונים מונחים לפניהם, והם מקשיבים למורה מסורה המדברת אליהם. בצדו השני של האולם, משמאל לשער הכניסה, קיים עוד אגף, רחב יותר, עם עוד מדפים ועוד ספרים לגדולים.

לא, זוהי לא תמונה שעולה בזיכרוני כעת מתקופת הילדות. בילדותי לא זכיתי לבקר באולם של ספרייה ציבורית עמוסה בספרי ילדים, לא משום שלא רציתי אלא משום שמוסד כזה לא היה קיים כלל בכפר.

לא במקרה בנתה העברית בתים ליצור הקטן והמופלא הזה המשתייך למשפחת הספרים. כך קיבלנו בית ספר, וכך זכינו בבית ספרים. והספרים דומים לבני אדם, שכן גם לכל ספר יש שם. כל סימן, כל פסיק, כל צליל מתחבר לזה שעומד לידו ואומר לו שלום. וכך עוד שלום ועוד שלום, עוד מלה ועוד משפט, עד אשר נשלמת ברית המלים שנקראת יצירה. ומשזו נשלמת היא יוצרת את הקשר הנצחי בינה לבין המחבר, מחולל השלום הראשון, המסובב הראשון.

גם העברית וגם הערבית שאלו את המונח "ספר". אך לימים נפרדו דרכי העברית והערבית. ספר המשיך לשמש את העברית, והערבית החדשה בחרה לקרוא ליצור הזה בשם "כתאב". גם ל"כתאב" היה בית משלו - "בית-כתאב" קראנו לו בערבית של הימים ההם. אך זהו מונח ששימש אותנו בילדות כתחליף לילקוט בית ספר. כשידם של ההורים לא היתה משגת לקנות ילקוט, נהגו האמהות לבחור שמלה אחת שתש כוחה מרוב שימוש, לגזור ולתפור ממנה "בית-כתאב" - בית ספר, כעין שק צבעוני עם מתלה לכתפיים. ב"בית-כתאב" ההוא נהגנו לתחוב מחברות, ספרים ועפרונות בבואנו אל בית הספר.

מקום שבו בונים בתים ליצורים הקטנים והמופלאים האלה הוא מקום שוקק חיים. הוא מקום שבו יכולים יצורים אלה לצאת אל הרחוב, להתחבר אל בני אדם ואף להיכנס אליהם הביתה לביקור. בני האדם שיתחברו ליצורים אלה ישמרו עליהם מכל משמר, ואף יבנו להם ארון משלהם. יש כאלה שיבנו להם ארון ספרים יהודי, ויש כאלה שיבנו ארון ספרים ערבי. ובמקומות רחוקים מעבר לים יבנו ארון סיני או יפני, צרפתי או רוסי.

והנה אני עומד כאן ועכשיו ומעיף מבט על חבורת הילדים הכרוכה לה בשקט, שוקדת על מלאכתה באולם הספרייה העירונית בעיר דימונה, לשם הגעתי יחד עם משוררים אחרים כדי להעביר שיעורים על שירה בבתי הספר שבעיר. אני מביט על הילדים ולרגע נזכר במונח הערבי "אהל אל-כתאב", אנשי הספר או עם הספר, מונח המשמש באיסלאם לציין יהודים שהביאו לעולם את ספר הספרים.

אך דומה כי מאז זרמו הרבה מים בנהר, והדברים לא מתנהלים על מי מנוחות. כולם עדים בשנים האחרונות להידרדרות המתמשכת בשפת ההבעה של בני הנוער, הן דוברי העברית והן דוברי הערבית. הדבר מתבטא במבחנים הבינלאומיים להבנת הנקרא שמקיים ארגון המדינות המתועשות. מתברר שישראל תופסת מקום נמוך מאוד בדירוג, והיא ממוקמת בשליש האחרון של המדינות. בראש טבלת המדינות מדורגים התלמידים השוודים, הבריטים, ההולנדים והאמריקאים.

לא צריך להקים ועדות בדיקה בנדון, כי הרי הסיבות לכשל בהבנת הנקרא גלויות לעיני כל. שכן, בדומה לבעיית הדיגלוסיה הכרונית הקיימת בשפה הערבית, שגורמת לנתק כמעט מוחלט בין השפה התקנית, שפת הספר, שפת החשיבה והיצירה, לבין שפת הדיבור הדלה ברחוב, מתפתחת בעיה דומה בשפה העברית. גם בעברית הולכת ומתפתחת דיגלוסיה דומה בין עברית מדוברת של כוכב נולד, עברית דלה ושטוחה של רחוב, לבין עברית אחרת, עברית של ספר, של חשיבה ושל יצירה.

אך דומה כי במקום לבנות בתים לספרים בכל ישוב ובכל שכונה, ולסבסד ספרים להורים ולילדים, מעדיפים כאן להרוס בתי אזרחים, מעדיפים לבנות קניונים שאליהם מופנים עדרי אדם באמצעות טקסי כינוס הנקראים משום מה במונח "מבצע", כיאה לארץ המבצעים. ומבצעים של שיטוח מוחות מעין אלה לא פוסחים גם על הישובים הערביים.

כאשר עמדתי באולם הספרייה ובחנתי את ציורי הילדים התלויים על הקיר, שמתי לב כי המלה הערבית כתובה באיות לא נכון, טעות שנובעת משפה הנרכשת דרך שמיעה ולא דרך קריאה. הטעות הזאת של הילדים היא טעות נסלחת, לא כן הטעויות והחטאים שנעשים בזדון על ידי המבוגרים. את הטעות הקטנה של המלה הערבית הזאת תתקן בבוא היום הילדה הבדואית סאל עוקבי, תלמידת כיתה ד' מבית הספר היובל מבאר שבע, שהוכתרה השבוע כאלופת הבנת הנקרא בעברית בדרום הארץ. ואולי מסאלי הקטנה מן הדרום (אם עד אז לא תהרוס המדינה את ביתה) תבוא הישועה לישראל ויבוא גם לישמעאל גואל.

***

פורסם: הארץ, 20 בפברואר 2007





יום שבת, 15 בנובמבר 2008

להרוג שלושה ולנוח



סלמאן מצאלחה ||


להרוג שלושה ולנוח

אחת מעלילות הדם הגדולות שהמציאו הציונים נגד הערבים היא הקריאה "אטבח אליהוד" המושמעת, כביכול, על ידי ערבים מתפרעים. עלילת דם זאת היא בחזקת "לשון הרע", ועל לשון הרע כבר אמרו חכמים שהיא "הורגת שלשה בני אדם: האומרו והמקבלו ואותו שנאמר עליו" (ערכין טו, ע"ב).

בהכירנו את נפשו של המונותיאיסט המצוי במקומותינו, סביר להניח כי "לשון הרע" שאליו נדרשו החכמים מתייחס אך ורק ל"יהודי", בין אם הוא "אומרו", "מקבלו" או "שנאמר עליו". שכן, המושגים האלה אינם יכולים, בדיון הלכתי פנים יהודי, להכיל את שאר בני התמותה שאינם משתייכים לבני "העם הנבחר", בני בריתו של אברהם "אבינו". אבל נניח לרגע לסוגיה זאת למרות היותה רבת עניין כשלעצמה.
***
במרוצת העשורים האחרונים, שלא לומר במרוצת המאה שעברה, היחסים בין ערבים ויהודים עברו טלטלות רבות. המתח בין שני עמי הארץ, ושמא נכון יותר לומר עמי הארצות, ידע עליות ומורדות. עתות משבר ועתות רגיעה ידעה הארץ לסירוגין.

אני נזכר כעת בדברים אלה של חכמים, כי מדי פעם עולות על פני השטח שאלות בנושא היחסים העכורים בין המדינה "היהודית והדמוקרטית" לבין הערבים, אזרחי אותה מדינה שנאמר עליה גם "יהודית" וגם "דמוקרטית" בנשימה אחת ובלי ניד עפעף.

ההתפרעויות החמורות, שאירעו לאחרונה בעיר עכו ביום כיפור, היו הפעם כר נרחב לשיח החרשים המתנהל בין יהודים וערבים בארץ ה"מאובטחת". נכון, אין המדינה מוגדרת כמדינת הלכה ע"פ חוק, אך נכון גם לומר כי היא מתנהגת כמדינת "הלכה למעשה". הכפיה הדתית קיימת הלכה למעשה בישובים יהודים, כמו גם בישובים ערבים מוסלמים, משל היתה זו כפיה ע"י צו חברתי שאין המדינה יכולה לעמוד בפניו. כך, אתרע מזלו של הנהג הערבי בעיר עכו, שהיא להזכירכם עיר מעורבת, שרצה להסיע את בתו ביום-כיפור בחזרה הביתה לשכונה שרוב תושביה יהודים. רק בנס הוא ניצל מלינץ' הכפיה הדתית "הלכה למעשה" שעשו בו תושבי השכונה היהודים. במהרה, נפוצה שמועה בשכונות הערביות שתושבים ערבים נצורים וכי אזרח ערבי נהרג, וכך הכל התחיל להתגלגל והלהבות אחזו בבתים.

העתונות לא איחרה לבוא. היא מיהרה להביא דיווחים מן השטח ולפרסם עדויות מפי אנשי העיר, יהודים כערבים. שוב ושוב שטחו תושבים יהודים בפני הכתבים את המנטרה הידועה לשמצה "אטבח אליהוד", אותה מנטרה קמאית שכביכול נישאה בפי הערבים המתפרעים. הכתבים שמעו, רשמו והעיתון הדפיס והפיץ: "ושלא יספרו לנו שהערבים לא תיכננו את זה... זה הכל היה מתוכנן. הם צרחו פה כמו משוגעים 'אטבח אליהוד, אטבח אליהוד'. אני ראיתי את זה בעיניים שלי, מהחלון של הבית שלי", טוען תושב עכו בפני כתב הארץ (עכו, מערכה ראשונה, הארץ, 17 באוקטובר 2008). וכך שבה לה הסיסמה הזאת והתפרסמה שוב ושוב בכל העתונים, אתרי האינטרנט ועברה מפה לאוזן: "תושבים באזור סיפרו שערבים התדפקו על דלתותיהם וצעקו 'איטבח אל יהוד'. לא יודע מה איתכם, אבל לי יש הרגשה שהייתה יד מכוונת לכל הפוגרום הזה...", תוהה תושב העיר המודאג באתר עכו.נט. או
"הערבים סבבו ברחובות וקראו 'איטבח אל יהוד'" (מחלקה ראשונה).

אני קורא את הדברים ואומר לעצמי, לו התושבים היו מדווחים על קריאות כמו "אללה אכבר", הייתי אומר: ניחא, זוהי קריאה שגורה בפי מוסלמים, אך קריאה כמו "אטבח אליהוד", הרי מעולם לא נשמעה לא כאן ולא במרחב הזה מעולם.

***

אני תוהה על קנקנה של הקריאה המצמררת הזאת ומנסה לברר, היכן כל העסק המתקרא "אטבח אליהוד" התחיל? לשם כך, אני מתדפק על דלתו של הרב "גוגל" שליט"א ושואל לעצתו בסוגיה שאני מתחבט בה. הרב גוגל נ"י לא מאכזב אף פעם את המתדפקים על דלתו.
איש אחד יליד איסטנבול, משה בן שהם שמו, עלה לארץ עם משפחתו ומשפחת אחיו בשנת 1920. המשפחות התגוררו ליד נמל יפו, בשכונת נווה שלום. שנה לאחר מכן, באחד במאי 1921, השלום הופר בנווה השכונה. "כאשר פרצו המאורעות ביפו, נכנסו הערבים לדירת שתי המשפחות ובצעקות 'איטבח אל יהוד' היכו למוות את משה ואת אחיו יום טוב. בשל התגוננות הגבורה שלהם הצליחו הנשים והילדים למלט את נפשם." (מתוך: מפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון).

עשר שנים לאחר מכן, וליתר דיוק בי"ז בשבט, תרצ"א, יוצא משה-צבי עם חמישה חברים, בחורי ישיבה ירושלמים, לטיול רגלי במזג חורפי נאה ושמים את פעמיהם לכיוון ים המלח ויריחו. הרב נריה אומר: "הרב קוק עודד טיולים בארץ ישראל כביטוי לאהבת ארץ ישראל... בשבילי זה היה טיול ראשון בארץ ישראל, והסמיכות לט"ו בשבט כנראה לא היתה מקרית. עם מקלות בידינו יצאנו לפנות בוקר והלכנו דרך שבילי ואדי קלט ליריחו. רק פעם אחת פגשנו בדרך בערבי שצעק לעברנו 'איטבח אל יהוד'..." (מתוך: אתר "כיפה"). כנראה שהקריאה "אללה אכבר" עוד לא צורפה אז בימים ההם לליקסיקון האימה. דומה כי הצעקה "איטבח אליהוד" משמשת כעין מס שפתיים שצריך לשלם לקורא היהודי, שכן לא יאה להביא סיפורי הרפתקאות של יהודי בארץ-ישראל בלי תשלום המס הזה.

לאחר שלנו בחורי הישיבה את הלילה במלון 'ירדן' ביריחו בעד 25 גרוש א"י, יצאו מחרת היום בי"ח בשבט עם בוקר לכיוון ים המלח: "יצאנו דרך השדה עם מצפן לים המלח. ראינו את הירדן, את ים המלח ואת מפעל נובמייסקי, ומשם דרך הואדי התקדמנו. באנו לירדן. הלכנו לים. עברנו את המפעל, נחנו ויצאנו ברגל ליריחו. פגשנו אוטו ערבי ושבנו איתו ירושלימה בארבע וחצי.", מספרים הבחורים. ואני קורא ולא יכול שלא לתהות על פשר ההתנהגות הזאת. כיצד זה עולים אותם בחורי ישיבה על "אוטו ערבי", כהגדרתם, ושבים איתו ירושלימה? האם פרחה מזכרונם הצעקה "אטבח אליהוד" של יום האתמול, או שמא לא היתה ולא נבראה ורק מס שפתיים המשולם לקורא על מנת להעצים את חוויית ההרפתקאה היהודית בארץ ישראל היתה זאת?

ימי הולדת היו מאז ומעולם סיבה למסיבה ובקיבוצים מציינים ימי הולדת של החברים. כאשר מדובר בחברים ותיקים זוהי הזדמנות להעלות זכרונות מימים עברו, וכך נוהג גם הקיבוץ הדתי שדה אליהו. במלאות שמונים לאסתר גולדשמיט לבית פנסו כותבת נורית דיקסטרו בעלון הקיבוץ: "אביה של אסתר ושמונת אחיו באו ארצה בתחילה המאה ה-20 ממקדוניה, מהעיר מונסטיר בבלקנים ... האב בא ישר לירושלים... אימה של אסתר באה מרבאט שבמרוקו... בירושלים נפגשו אביה ואימה של אסתר והקימו משפחה גדולה... בשכנות גרו גם משפחות של ערבים, איתם היו יחסים טובים. הילדים היו משחקים יחד ברחובות ולא היו בעיות. רק בימי שישי, אחרי התפילה במסגדים, היו קבוצות של צעירים משולהבים עוברים ברחובות הרובע, שולפים חרבות וצועקים 'איטבח אל יהוד'." (מתוך: שבולת, עלון קיבוץ שדה אליהו, גליון מספר 668, 2005).

לא רק בציון ימי הולדת של באים ובאות בימים הדברים עולים, כי אם במחזות הנכתבים על גיבורים מן העבר הציוני. והנה מחזאי אחד שהוא גם סופר ומשורר, ישראל גולד שמו, כותב מחזה בשם "אבשה" ובו הוא מעלה על נס את קורותיה של תנועת ניל"י. בין הדמויות במחזה: אבשלום פיינברג (1889-1917), מייסדה של התנועה ושעל שמו נקרא המחזה, וכן יוסף לישנסקי (1890-1917) ממנהיגי ניל"י.

על יחסו של הסופר, המחזאי והמשורר לערבים ניתן ללמוד מדברי אבשלום הסח באוזני חברו יוסף: "כשמדובר בנאמנותם של בני דודינו, רעי היקר, אימצתי לעצמי עיקרון בסיסי בלשון: 'כבדם וחשדם', והתאוריה הזאת כבר הוכיחה את עצמה לא אחת". על השכנים הערבים יודע יוסף לספר במקום אחר: "שכנינו הערבים, לעומת זאת, חוגגים על גבם של הג'נדרמים ומשמשים להם גיס חמישי. לא אחת יוצאים בחסות אדוניהם לפשיטת על הישוב כשבפיהם הקריאה המצמררת: "אללה הוא אכבר! איטבח אל יהוד! איטבח אל יהוד!"

ואבשלום מחזק את דבריו: "עם הקריאות הללו נאלצתי להתמודד לא אחת עוד בילדותי כתלמיד בית ספר אליאנס ביפו. לא עזרו לי לימודי האיסלם בכותאב ולא הסלנג הערבי השגור בפי. השינאה המושרשת בהם, בערה בעיניהם להשחית וידיהם קפוצות לאגרופים." (מתוך: ישראל גולד, "אבשה").

לא רק מייסדי ניל"י, אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי, ידעו לעצור בימים הרחוקים ההם את "בני דודנו" הפורעים שצועקים "אטבח אליהוד", כי אם גם בימים אלה רב"ט אולגה עמדה בפרץ, כפי שמדווחת יולי סקר בעתון "במחנה". תחת הכותרת "חתולות הרעם" היא מספרת לקוראים: "בתקרית אחרת, לפני כחודשיים, חדר מסתנן לשטח ישראל, לא רחוק מהיישוב נאות הכיכר, והחל לשרוף חממות. כשסיור של פלוגת קרקל ג' התקרב אליו, הוא פרץ בשאגות "אללה הוא אכבר" ו"איטבח אל יהוד"... אחרי שנוהל מעצר חשוד לא עזר, והמסתנן התקרב למרחק שבעה מטרים מהלוחמים, רב"ט אולגה הייתה זו שעצרה אותו." (מתוך: אתר אכ"א של צה"ל)

לו היו הדברים נעצרים אצל "חתולת הרעם" רב"ט אולגה, דיינו. אך, גם אלופי צה"ל יודעים להפיץ את השקר הזה הנקרא "אטבח אליהוד". על כך אנו למדים מדבריו של האלוף שלמה גזית, בראיון שנתן לרוביק רוזנטל ב-1997. הוא זורק את עלילת הדם הזאת בהתייחסותו לאחריות הפלסטינית על הדישדוש במקום בכל הקשור למימוש הסכמי אוסלו בין ישראל והפלסטינים: "היתה להם תרומה גדולה. רבים אומרים שהם אינם רוצים שלום, ואני לא בטוח שטיעון זה הוא רק תעמולה. מצד שני, מאוד ייתכן שזה חלק מרטוריקה ערבית מקובלת, שלא בדיוק מתכוונים אליה. נתקלתי בזה עוד לפני שנים, כאשר ערבים ישראלים השתתפו בהפגנה סוערת בחיפה וצעקו 'איטבח אל יהוד', ולמחרת באו לעבודה ודיברו וצחקו ואמרו: מה זה שייך אחד לשני? אמרנו, אמרנו. מישהו מתכוון לזה?" (פנים, גליון 3, אוקטובר 1997).

"מוות וחיים ביד-לשון", נכתב בספר הספרים. השקר של "אטבח אליהוד" המתגלגל בלשון העברית והמופץ חדשות לבקרים על כל צעד ושעל עוד לא בא אל קצו. נהפוך הוא, הוא ממשיך ללבות את הבעירה ואת השינאה. במאמר הנושא את הכותרת "אללה הוא אכבר", כותב מוטי פלד: "הבוגרים והוותיקים באזרחי ישראל יספרו שהמושג "אללה הוא אכבר" היה חלק בלתי נפרד מהקריאות "איטבח אל יהוד" ו"עליהום", קריאות מחרידות אלו היו קריאות עידוד של פנאטים צמאי דם לטבוח ביהודים באשר הם יהודים, ללא אבחנה, נשים וטף, קשישים וצעירים." (אתר "מחלקה ראשונה", 29/10/2006).

***
נער הייתי וגם זקנתי ואני יכול להעיד כאן, כי מעולם לא שמעתי את הקריאה הזאת בשום אירוע ובשום הפגנה לא בפלסטין ולא במרחב הזה מעולם. הגיע הזמן לומר את האמת, והאמת היא כי הקריאה הזאת נישאת אך ורק בפי יהודים. היא מעולם לא עלתה על לשונם של ערבים או מוסלמים בשום הפגנה, לא באיראן הרחוקה ולא בלבנון הקרובה. היא מעולם לא הושמעה ע"י פלסטינים, לא בשיאה של האינתפאדה הראשונה ולא בשיאה של האינתפאדה השניה. היא מעולם לא הושמעה ע"י ההמונים שהשתתפו בהלוויות של השהידים לא בגדה ולא בעזה, אף לא תחת שלטון החמאס.

יש הרי ערביסטים בשפע כאן, הן באוניברסיטאות והן במכוני מחקר. יש כאלה רבים המועסקים בכל אמצעי התקשורת, מי טיפש יותר ומי טיפש פחות. איש מכל אלה לא הביא מעולם ולו עדות מצולמת או מושמעת אחת של ערבים הנושאים כרזות או משמיעים את הקריאה המצמררת "אטבח אליהוד". איש מכל אלה לא יוכל להמציא ולו הקלטה אחת, כרזה אחת או כל עדות אחרת אחת המצביעה על קריאה ערבית כזאת.

אני קובע כאן, כי הקריאה "אטבח אליהוד" היא סיסמה מעוברתת ותו לא, כיוון שהפועל "אטבח'" בערבית גזור משורש "טבח'" שהוראתו בישול ולא הרג. אמנם ישנו פועל אחר בערבית "ד'בח" המקביל ל"זבח" בעברית, אבל כנראה שהקריאה "אטבח אליהוד", הנישאת רק בפי יהודים כאמור, באה להעצים את הפראנויה היהודית השואבת מהיסטוריה והיסטריה רבת ימים. מעולם לא נשמעה בערבית קריאה הכוללת "אד'בח" ולא "אטבח" אליהוד ולא שום בטיח מן הסוג הזה.

יהיה מי שיטען כי נשמעו ערבים הקוראים קריאות כמו "מוות ליהודים", ואכן היו קריאות כאלה פה ושם כאן בארץ. אבל יש להדגיש קבל עם ועולם, כי קריאות אלה של ערבים מושמעות בשפה העברית דווקא ולא בשפה הערבית, ללמדנו כי קריאות אלה הן בהשפעת מורשת האספסוף היהודי הזועק בעברית "מוות לערבים", הן במגרשי כדורגל והן בהפגנות ובאירועים אחרים.

לא קל לנפץ עלילות דם, קל וחומר כאשר עלילה זאת, על רקע הסיכסוך המתמשך, משמשת בעברית לדימוניזציה של הערבי "הפראי וצמא הדם". אינני יודע מי רשם והפיץ לראשונה בעברית את הקריאה "אטבח אליהוד" ומתי התחילה זו להתגלגל על לשונות היהודים בארץ. אני לא בא לטעון כאן, כי ערבים לא הרגו יהודים, הרגו גם הרגו. אני לא בא לטעון כאן, כי ערבים לא טבחו ביהודים, טבחו גם טבחו. גם "בני דודנו" היהודים לא טמנו ידם בצלחת. גם הם טבחו בערבים הפלסטינים גם טבחו. כולם נעשו טבחים, עד אשר נעשתה הארץ כולה תוכנית ריאליטי של "קרב סכינים".

אני יכול לקבוע כאן ללא היסוס כי הקריאה "אטבח אליהוד" היא אחד השקרים הגדולים שנשמעו בעברית. שקר זה הוא בחזקת "לשון רע", אף אם זה "שנאמר עליו" במקרה הזה הוא ערבי. עוד דבר קטן אחד אמרו החכמים: "המדבר לשון הרע הוא כמו רוצח ועובד עבודה זרה", ודי לחכימא ברמיזא.

***
המאמר פורסם גם באתר: "הגדה השמאלית"
 *
באותו נושא: "קשים גרים לישמעאל"
ـــــــــــــــــــــــــــــــــــــ

יום חמישי, 13 בנובמבר 2008

נפש ישראלי הומייה


סלמאן מצאלחה || 

נפש ישראלי הומייה


יצחק רבין נרצח על קו התפר המתוח שבין ישראלי ליהודי. הוא נרצח על-די שליחי השבט היהודי משום שהיה לו העוז לנסות להרחיב את שטחי המרעה של השבט הישראלי על חשבון זה היהודי. כך קם הגולם על יוצרו.

אין זה מקרה שבהימנון של המדינה, אין ולו רמז אחד לפן החילוני של הציונות. נהפוך הוא, הדגש ב"התקוה" הוא דוקא על הפן התיאולוגי העמוק ביותר הקשור בזמן (היסטוריה), ובמקום (ארץ ציון): "נפש יהודי הומיה... עין לציון צופייה". השילוב הזה בין השניים, הנפש והמקום, איננו יכול להיות אלא מיתי דתי. ההימנון של מדינת ישראל הוא תפילה דתית יהודית ולא ישראלית. מדינת ישראל היא מדינת "שריעה" (הלכה) יהודית, ולא מדינה חילונית. משלא השכילו, אולי לא יכלו ואולי לא רצו קברניטי המדינה לנתק את הקשר הזה בין דת ומדינה, הם חטאו את החטא הקדמון של הציונות. כעבור שני עשורים באה מלחמת יוני 1967 וקירבה את השבט היהודי עד כדי נגיעה ממש באותם מקומות הטעונים בזמנים ובערכים מיתולוגיים. החבל הלך והתהדק.

לחטא קדמון זה נוסף עוד חטא. החילוניות הישראלית, על כל גוניה, לא הצליחה לסגל לעצמה שיח ערכי שיש לו בטחון עצמי למול השיח הדתי. נהפוך הוא, על החילוניות הישראלית השתלטו רגשי נחיתות מול אותו שיח דתי פונדמנטליסטי. מן הטעם הזה לא יחסה החילוניות הישראלית חשיבות למלים הנכתבות ולמלים המושמעות בראש חוצות. הימין, על גוניו השונים, הדתיים והלא דתיים, ידע לנצל את המלים הטעונות בקדושה עד תום. וזוהי נקודת השבר הגדולה.

כך, שוב ושוב צצו מן העבר המיתולוגי דמויות מפלצתיות - עמלק, פרעה, המן ואפילו דמויות מן ההיסטוריה הקרובה כגון היטלר. הימין היונק ממקורות דתיים והטוען לערכי משפחה ושבט, הציב את עיניו בעורפו כמי ששבוי בפרנויה תמידית. גם את העתיד הוא רואה במשקפי קסם, המראים לו כל העת תמונות מן העבר המפלצתי. בפראנויה זאת מנסה הימין להדביק את כולם. והיא אינה צומחת בחלל ריק. מקורה, בין השאר, בכך שהימין מודע בתוך תוכו, כי עשה עוול בל ישוער לאחר, והאחר במקרה הזה הפלסטיני.

הימין, מעצם מהותו, שבוי בתוך המלכודת הזאת. חלקים בשמאל, לא כולם, מנסים להיחלץ ממנה עם נפגעים מעטים ככל האפשר.

יצחק רבין לא רק הבין את הסכנה החמורה, הטמונה במלכודת הזאת. הוא הרי היה מודע לכך שהוא כרמטכ"ל הכניס את ישראל לתוכה. משראה את הדברים נכוחה, היה לו האומץ להתחיל לחפש דרכי מילוט ונסיגה. אך בהיותו גנראל רצה שהנסיגה תיעשה עם מינימום נפגעים. זו גם סיבת ההססנות והחשדנות שלו.

לשם יציאה מן המלכודת רבין היה מוכן ללכת צעדים גדולים קדימה. הוא היה מוכן להטות את הכף לטובת השבטיות הישראלית לעומת זו היהודית. בתגובה בא אליו הימין בתביעה הגזענית ל'רוב יהודי'. תביעה זאת אף הצליחה לחלחל אל תוך מפלגתו שלו. בנסיון נואש, ניסה להתיר את הפלונטר והתחיל לדבר בשפה אחרת. מונחים כמו גזענות ואפרטהייד, שהטיח בימין, הושמעו מפיו בנימה של שאט נפש, וכך תיאר אותם בערוץ הממלכתי ימים ספורים לפני הרצח.

האבל ששטף את ערביי ישראל לאחר הרצח היה כן ואמיתי. הוא נבע ממקור עמוק ביותר, מאותו קו תפר המפריד בין ההורים הביולוגיים לבין ההורים המאמצים. זהו אבל של ילד שננטש ב-1948 על-די הוריו הביולוגיים, ובעקבות אוסלו הבין סופית היכן הוא עומד ולתוך איזה משפחה הוא גדל. הוא אפילו החל לאהוב את המשפחה המאמצת ולא חשש להביע את רגשותיו קבל עם. רבין נתן לילד זה זיק של תקוה לזכות באימוץ במדינת ישראל החדשה, ולהיות חלק בלתי נפרד מהמשפחה הישראלית. אך מצד שני, זוהי בעצם סיבת הרצח. משום כך, הדיון הציבורי בעקבות הרצח ניסה לפסוח על אבלו-גורלו של הילד הזה, המהווה עשרים אחוז מאזרחי המדינה (חמישים אחוז ממשתתפי עצרת הרצח, כפי שטען הרוצח).

השיקוי הרעיל הזה של שבטיות ודתיות הוא בית הגידול של האידיאולוגיה, המצמיחה לא עשבים שוטים כי אם רוצחים קמאיים, ואפילו יהיה הקורבן ראש ממשלה יהודי. התדהמה שנשמעה מפי רבים על כך ש'יהודי עשה את זה' מעידה על צביעות וטמטום. זוהי מלחמה בין חוק האדם לבין חוקי השבט והאלוהים, שיודעים רק נקם.

רצח רבין הוא נסיון לרצוח את הנורמליות הישראלית המתפתחת בעודנה באיבּה. הוא נרצח על 'כבוד המשפחה' היהודית. זוהי גם, בין השאר, סיבת הצהלה שנשמעה בקרב חלקים קטנים בציבור היהודי כאן ובחו"ל. אני מעז להתנבא, כי המאבק הבא לא יתנהל על השאלה מיהו יהודי. זה יהיה מאבק על השאלה: מיהו ישראלי? ובמלחמה הזאת שותפים כל אזרחי ישראל, יהודים כערבים.





ירושלים, נובמבר 1995


***

__________

פורסם בספר הזכרון ליצחק רבין: אשר אהבת את יצחק, עורך ספרותי: זיסי סתוי, עורכת אחראית: עליזה ציגלר, משכל - הוצאה לאור, תל-אביב 1995.


***

For English, press here
__________

יום רביעי, 12 בנובמבר 2008

נפש ערבי הומייה

סלמאן מצאלחה

נפש ערבי הומייה

בל יהיו הדברים הבאים פעוטי ערך בעיניכם: בשונה ממשורר יהודי שחי כאן ויוצר שירה עברית, קרוב לודאי שמשורר ערבי בישראל לא יזכה ששירתו תעטר דוחות של ועדות חקירה ממלכתיות. שיריו לא יושמעו ברבים על-ידי מנהיגים ואנשי ציבור בעתות ששון או עתות יגון. בעבר שימשה השירה הערבית בארץ עילה לחקירה מסוג אחר, חקירה שהתנהלה בחדרים אפלים. הזמנים ההם חלפו, לשמחתנו, לבלי שוב. מאחורי היעדרות זאת מסתתרת הוויה עמוקה של פירוד, של ניכור ושל מתח שבטי שאין לטאטאו אל מתחת לשטיחי התקינות הפואטית.

לנוכח נוכחות נפקדת זאת, השאלה שעולה על פני השטח המדמם שבו אנו חיים היא מדוע כך הם פני הדברים? והתשובה עליה פשוטה ומורכבת בעת ובעונה אחת. שכן, לא הרי השמחה הערבית במקומותינו כהרי השמחה היהודית, לא הרי הכאב היהודי כהרי הכאב הערבי ולא הרי החוויה הערבית בארץ הזאת כהרי החוויה היהודית. לנפקדות זאת נוכחות בולטת בעולמם הקטן של בני אדם קטנים, החל בפולטקאים, אנשי ציבור ודת לסוגיהם וכלה בחסידיהם השוטים למיניהם.

אדם איננו בוחר לכתוב שירה. השירה היא זאת שבוחרת באדם שדרכו היא מבקשת לבוא אל העולם. במקום נסתר, מעבר לעולם המוחשי, קיים כד ענק מלא שירה צרופה והכד הזה דולף ללא הרף. ומכיוון שטיפת השיר היא טיפה שקופה, היא מקבלת את צבע האדם שהיא נופלת עליו או נוחתת על לשונו. כך, דוברת הטיפה את שפתו ומשמיעה את ניגונו.

ומאחר והשפה היא היא היצירה המופלאה של האדם, הרי שהשירה היא נזר הבריאה שלו מאז ומעולם. המפץ הרוחני הגדול הוא המאמר הראשון, שנאמר כי "העולם נברא במאמר". השירה, על שלל צליליה וניגוניה, שלחה מאז את המלים אל מעבר לגבולן המקורי וכך הלך העולם הרוחני והתפשט. הוא ימשיך להתפשט לעד, כי באשר האדם שם שפה ושם שירה. ומכיוון שטבעה של השירה היא פריצת גבולות השפה, היא חייבת לפרוץ בדרכה כל גבול שהחברה האינושית מנסה להציב בפני האדם.

ובשונה ממשורר עברי שקהל היעד שלו תחום למקום הקטן הזה הרי שמשורר ערבי, ובגלל טבעה של השפה הערבית השגורה בכתיבה, מתיימר לפנות אל מרחבים גדולים בהרבה מגבולותיה של הארץ הקטנה ואל קהל יעד גדול ושונה. מצב זה שבו נתון משורר ערבי, קל וחומר משורר ערבי בארץ, משול לאליה וקוץ בה. שכן, ככל שהוא חי את ההוויה הכלל ערבית הוא מתרחק מן ההוויה הפלסטינית המקומית. כשמשוררים ערבים מזכירים בשיריהם שמות כמו בגדאד, ביירות, דמשק או קהיר למרות שכף רגלם לא דרכה בערים אלה מעולם הרי שהם נותנים לדימוי המיתי של מקומות אלה לשלוט בהם. הם אינם יוצרים דימוי חדש, הם רק ממחזרים שוב ושוב את הדימוי הישן נושן. הנוסטלגיה אל מקומות וזמנים מן העבר המפואר היא הביטוי המובהק ביותר לתחושת האמפוטנציה שעולה מן ההוויה העכשוית.

ככלל, הכפילות שחי בה משורר ערבי היא כפולה ומכופלת ויוצרת שכבות רבות של מתח. המתח קיים בשל כפילות לשונית, שכן שפת שירתו הכתובה שונה מזו המדוברת בבית או ברחוב, הן באוצר מלים, בצלילים ואף בתחביר. המתח חי ובועט גם בנבכי נשמתו, שכן הוא נע ונד כל העת בין שייכות למרחב תרבותי ערבי רחב ממדים, לבין ההוויה שלו כפרט, כאדם שחי במרחב קטן תחום במקום ובזמן. ולמשורר ערבי בארץ נוסף על כל אלה גם מתח מסוג אחר. זהו מתח קיומי, שבטי ולאומי שנובע משייכות עמוקה למולדת הזאת מחד, ולזרות ולהדרה נוכח המרחב הציבורי השלטוני והתרבותי.

משורר ערבי בארץ משול, אם כן, לתחנת שידור ערבית שמשדרת למרחב. וכאן בארץ, רק "קשבינו" הערביסטים טורחים, ולא מן הסיבות הנכונות, להטות אוזן ולהקשיב לשיר שהוא אוצר, לניגון שהוא משדר. לכן, רק כאשר נגיע לרגע בו יעוטר דוח של ועדת חקירה ממלכתית בשיר של משורר ערבי בן הארץ הזאת, נוכל לומר: דיינו.

*

פורסם: "ידיעות אחרונות", ספרות, 18 במאי, 2007
ـــــــــــــــــــــــــــــــــــ
  • מזרח-תיכון

    המאפיה השבטית

    כך היה עם הקצב מבגדד, שהתחבא במרחב השבטי שלו, וכך הדבר עם הקצב מדמשק. מאות אלפי הרוגים ופצועים סורים, מיליוני פליטים והרס טוטלי של ערים לא מזיז לו כהוא זה…

    כל הפרטים

    למה אמריקה אוהבת מלחמות

    התנהלות המעצמות, ובראשן ארה״ב, מול איראן איננה מפתיעה; השלום במזרח התיכון הוא האויב מספר אחת של יצרניות הנשק הגדולות...

    כל הפרטים

  • ישראל-פלסטין

    תש״ח בעיניים ערביות

    הרטוריקה היא סם ההזיות שהערבים הורגלו ליטול מימים ימימה. את הרטוריקה הזאת הם חובשים כמגבעות מליציות ושוכחים שהיא משמשת משתיק־שכל על ראשיהם.

    כל הפרטים

    ישראל כמדינה ערבית

    "ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע. שכן, שנים הלעיטו אותנו בבית הספר בשירי עצמאות ישראל.

    כל הפרטים
  • another title

    المتابع من أبناء جلدتنا لما يجري في هذا العالم الواسع يجد نفسه أمام ظاهرة فريدة. فلو نظرنا إلى ما يحصل من أحداث نرى أنّ القاسم المشترك بينها هو أنّ غالبيّتها هو مواقع وقوعها الجغرافية. إذ نرى أنّها تحدث في الأصقاع التي توصف بانتمائها إلى العالمين العربي والإسلامي.

קלאסי

***
ג׳אז


ארכיון הצד הזה

מבחר נושאים

 
  • מסות

    עיר הפרח המהלך

    רק העיר ירושלים מסוגלת להלֵּך על החבל הנמתח בין שדים רדומים לבין פּרח שנשכח...

    כל הפרטים

    כל הצפורים מוליכות לרומא

    כשחלפה באופק עננה שחורה של צפורים ונחתה במטעים בשלהי הסתיו‮, ‬יצאו אנשי הכפר ובידיהם כל מיני רעשנים ואצו לגרש את הצפורים הפולשניות כדי להציל את יבולי הזיתים‮, ‬מקור מחייתם העיקרי בימים ההם‮.

    כל הפרטים



  • סיפור

    צפירת הרגעה

    כשנורית צור התקשרה לאמיר לשאול לשלומו "בימים טרופים אלה" כלשונה, נשמעה בקולה נימה קצת מבודחת, אם כי לא הצליחה להסתיר בה את החרדה הגדולה שלה...

    כל הפרטים


    מדרש

    על קופים וחזירים

    מדי פעם בפעם מובאים בתקשורת העברית דברי שטנה הנאמרים על-ידי מטיפים אסלאמיים או מובאים ציטוטים, מן העתונות או מכתובים ערביים אחרים, המדמים את היהודים לקופים וחזירים. בהתייחסות למובאות האלה תמיד נעלם מעיני הקורא העברי מקור הדימוי הזה והרקע עליו צמח.

    כל הפרטים
  • another title

    المتابع من أبناء جلدتنا لما يجري في هذا العالم الواسع يجد نفسه أمام ظاهرة فريدة. فلو نظرنا إلى ما يحصل من أحداث نرى أنّ القاسم المشترك بينها هو أنّ غالبيّتها هو مواقع وقوعها الجغرافية. إذ نرى أنّها تحدث في الأصقاع التي توصف بانتمائها إلى العالمين العربي والإسلامي.
  • שיר

    מאותו עפר

    וְשׁוּב דִּמְדּוּמִים וְשׁוּב רוּחַ יָם רְעוּדָה.
    וְלֹא הִבְהֵב בָּאֹפֶק סִימָן כָּלְשֶׁהוּ לְהֲקָלָה.
    וּכְבָר הָיָה יָדוּעַ שֶׁהָעִנְיָנִים יֵלְכוּ וְיִסְתַּבְּכוּ.
    וְהֵם אָכֵן הָלְכוּ וְהסְתַּבְּכוּ.

    כל הפרטים

  • שיר

    בחיפה, מול הים

    בְּחַיְפָה, מוּל הַיָּם, רֵיחוֹת הַמֶּלַח
    עוֹלִים מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה. וְשֶׁמֶשׁ
    הַתּוֹלָה עַל עֵץ פּוֹרֶמֶת רוּחַ.
    בְּתוֹךְ שְׁוּרַת עֵצִים טוֹבֶלֶת אֶבֶן,
    נִטְּעוּ גְבָרִים, נָשִׁים וְאֵלֶם. דַּיָּרִים
    בְּבֵית דִּירוֹת וּשְׁמוֹ מוֹלֶדֶת.

    כל הפרטים

  • שיר

    על חופש היצירה בעידן הלאומי


    מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי מְדִינָה, לֹא גְבוּלוֹת
    בְּטוּחִים לִי, אוֹ צָבָא שֶׁשּׁוֹמֵר יוֹם
    וָלַיְלָה עַל חַיֵּי חַיָּלָיו. וְאֵין קַו
    צִבְעוֹנִי שֶׁמָּתַח גֶנֶרָל מְאֻבָּק בְּשׁוּלֵי
    נִצְחוֹנוֹתָיו.

    כל הפרטים