סלמאן מצאלחה
העלאת אל־קודס על ראש סיסמתם
רבים תוהים איך זה שבמלחמה שישראל וארה"ב מנהלות נגד המשטר האיראני רוב הטילים והכטב"מים לא מופנים לישראל, אלא דווקא למדינות ערביות. הסיבות לכך לא אמורות להפתיע איש, ועל כך בהמשך.
כדי להבין את הפרדוקס הזה צריך לחזור אל שורשי הסכסוך הפנים־איסלאמי. האיסלאם התחיל כאידיאולוגיה דתית ערבית אימפריאליסטית, שהתפשטה מחצי האי ערב וכפתה את האיסלאם, אם בחרב ואם בדרכים אחרות, על עמים ותרבויות אחרות שהפרסית היא הבולטת בהן.
רוב המוסלמים בעולם היום אינם ערבים. הערבים הם כ–20% מכלל המוסלמים. במרחב המזרח־תיכוני קיימות שתי מעצמות אזוריות מוסלמיות — איראן במזרח וטורקיה בצפון. המרחב הערבי היה נתון עוד מהתקופה הקדם־איסלאמית להשפעת המאבק בין שתי המעצמות של הימים ההם, פרס במזרח והאימפריה הביזנטית בצפון.
כאז כך גם היום. משטר האייתוללות השיעי באיראן הוא ממשיך דרכה של האימפריה הפרסית, ומשטר האחים המוסלמים הסוני של רג'פ טייפ ארדואן הוא ממשיך דרכה של האימפריה העותמאנית. שני המשטרים הלא ערביים הללו נאבקים ביניהם על ההגמוניה במרחב הערבי. במילים אחרות, שניהם שואפים להחזיר ליושנה עטרה לא ערבית במרחב. מול שתי השאיפות האלו ניצבת ישראל כאבן נגף. לכן פלסטין משמשת בידיהם כלי ניגוח נגד המשטרים הערביים, באמצעות חשיפת אוזלת ידם מול הציונים. לשם כך, חדשות לבקרים מעלים שני המשטרים האיסלאמיסטים את אל־קודס על ראש סיסמתם.
לא אחת ארדואן מרים בנאומיו את דגל פלסטין וירושלים לראש התורן: "כל יום שבו ירושלים תחת כיבוש הוא עלבון בעבורנו", אמר בכנס בנושא ירושלים שנערך באיסטנבול ב–2017. גם משטר האייתוללות הבין כי פלסטין היא כלי יעיל להחזרת עטרה פרסית ליושנה. לשם כך אף הקים את "כוח אל־קודס" (כוח ירושלים), השואף לשחרר את ירושלים מהכיבוש הציוני. המשטר ידע גם לשחק בסנטימנט העממי הערבי, האוהד את העניין הפלסטיני, וקבע את יום שישי האחרון בחודש הרמדאן כ"יום ירושלים", למרות שאין לירושלים שום חשיבות בדוקטרינה הדתית השיעית; היא חשובה כקליפת השום בעיני זרם זה באיסלאם.
הפרשנות השיעית של פסוק הקוראן שבו מוזכר אל־אקצא מסבירה, שמדובר על "מסגד של מעלה", הנמצא בשמים ולא על "בית אל־מקדס" (בית המקדש) בירושלים. בעיני השיעים, המסגד של העיר כופה בעיראק קדוש יותר מזה שבירושלים. אמנם משטר האייתוללות מכנה את איראן "רפובליקה איסלאמית" אך בפי מנהיגיו לא אחת נשמע המונח "מילת־י איראן" — "האומה האיראנית" — שמדגיש את הלאומיות הפרסית דווקא.
התמיכה האיראנית בחיזבאללה ובעבר במשטר אסד היא חלק מהמשיחיות השיעית המצפה להופעת המַהְדִי, המקביל השיעי למשיח. הדברים מתבססים על מסורות בכתבים שיעיים: "תתרחש 'פתנה', מלחמת אחים בסוריה… ולא תחדל עד אשר תישמע בת קול משמים ותאמר האמיר שלכם הוא פלוני", כפי שמוסר לנו המלומד השיעי אבן טאווס במאה ה–13.
לא זו אף זו. המסורות השיעיות מספרות כי המהדי (המונחה, המודרך) נקרא כך, כיוון שהוא מודרך לבוא אל אחד ההרים בסוריה ושם הוא מוצא כמה ספרים מן התורה ומציג אותם בפני היהודים. חלק מן היהודים מתאסלמים בעקבות זאת. הוא גם נושא את השם המפורש של אלוהים בעברית דווקא, מחזיק במטה של משה ונושא את ארון הברית שבו נמצאת השכינה. בעזרת ארון הברית הוא יכבוש ערים וארצות וישליט צדק בעולם.
באחרית הימים גורלם של הערבים יהיה עגום. שכן, "כאשר יופיע המהדי, רק החרב תדבר עם הערבים", כפי שמוסר לנו המלומד השיעי אל־נועמאני במאה העשירית.
בל יתפלא איש, אם כן, נוכח התנהלותה של איראן מול מדינות ערב.
*
*
הארץ, 27.3.2026




סלמאן מצאלחה
האינטרסים הבלתי יהודיים משַמרים, האינטרסים היהודיים – מהפכניים. הראשונים מכוונים לשמירת הקיים, האחרונים – ליצירת החדש, לשינוי-ערכים, לתיקון ובנין. …
פלסטין וירושלים חשובות כקליפת השום מבחינה דתית בעיני הזרם השיעי באיסלאם. השיעים לא מייחסים שום משמעות דתית לירושלים, ולא למסגד אל־אקצא.
אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מִכְּנֵסִיּוֹתֶיךָ
יֵשׁ אוֹמְרִים כִּי בְּאֵשׁ הָעוֹלָם יִגָּמֵר,
נֹאמַר הַנְּשָׁמוֹת בָּעִיר הַזּוֹ מוֹנוֹת עֲשָׂרָה מִלְיוֹן,