אורי אבנרי: כשאת אומרת לא

אורי אבנרי: "במאמרו טען [שלמה] אבינרי בלהט שישראל היא מדינה יהודית כשם ש"פולין היא מדינה פולנית ויוון היא מדינה יוונית"...

אורי אבנרי

כשאת אומרת לא
(או: פיטריות רעילות)


בימים שלפני ניצחון הפמיניזם, שרה להקת "התרנגולים" הפופולארית: "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?"

שאלה זו קיבלה כבר את תשובתה. עכשיו בא לי יותר ויותר לשאול: "כשאתם אומרים ציונות, למה אתם מתכוונים?"

זוהי גם התשובה שלי, כאשר שואלים אותי אם אני ציוני.

כשאת אומרת ציונות, ולמה את מתכוונת?

בימים האחרונים צומחים אצלנו גופים להגנה על הציונות כמו פטריות אחרי הגשם. פטריות רעילות.

כל מיני מיליונרים אמריקאיים – וביניהם אילי בתי-הימורים, אלופי בתי-זונות, מלביני הון ומעלימי-מס למיניהם – המממנים גופים "פטריוטיים" בישראל, כדי שינהלו את מלחמת-הקודש ה"ציונית".

ההסתערות נערכת לאורך כל החזיתות. ארגונים אחדים שמו להם למטרה לטהר את האוניברסיטות מפוסט-ציונים. הם מאיימים בחרם-תרומות, מטילים מורא על הנשיאים והרקטורים ומהלכים אימים על פרופסורים וסטודנטים.

לאמריקאים זה מזכיר ללא ספק את תקופת-האימים של הסנטור ג'ו מקארתי, שאימלל אלפי אנשי-רוח, פרופסורים ואמנים, ודחף רבים מהם להתאבדות או לגלות. לאירופים הם עלולים להזכיר את הימים שבהם הלשינו פרופסורים "אריים" על חבריהם הבוגדים, וכאשר סטודנטים בחולצות חומות השליכו את עמיתיהם היהודים מהחלונות.

זוהי רק גיזרה אחת של ההסתערות הגדולה. יש גוף המפרסם בגאווה שהוא מעביר קורס למאות ציונים מקצועיים במטרה לטהר את "ויקיפדיה", האנציקלופדיה במקוונת, מתכנים פוסט-ציוניים, ולשתול בה ערכים ציוניים.

המושג "פוסט-ציוני" מככב בתעמולה של כל עשרות – ואולי מאות – הגופים הממומנים על-ידי המיליונרים של לאס-וגאס ודומיהם בארצות-הברית כדי להחזיר בארץ את עטרת הציונות ליושנה.

למה דווקא המושג הזה? הכוונה היא לאנשי שמאל, אבל מי שמתקיפים את "השמאלנים" מזהים את עצמם כאנשי-ימין, והרי אנשי הימין הקיצוני רוצים להיראות דווקא כאנשי המרכז הפטריוטי. זה גם לא יפה ולא נאור לדבר על פרופסורים "ליברליים" או "מתקדמים". "פוסט-ציונים" הוא המקבילה הישראלית ל"אדומים" של מקארתי ו"יהודים" של קודמיו בגרמניה. הוא מתאים לבוגדים, לקשר אימתני.

אבל מה זה "פוסט ציוני"? מדוע לא פשוט "אנטי-ציוני"?

עד כמה שאני זוכר הייתי הראשון שהשתמש במושג זה. נתתי עדות במשפט-דיבה שהגשנו, חבריי ואני, ב-1976 נגד ארגון שטען כי "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני", שאותה הקמנו אז, היא גוף "אנטי-ציוני". הסברתי לשופטת את השקפתי: שהציונות היא תנועה היסטורית, רבת אורות וצללים, שסיימה את תפקידה עם הקמת המדינה. מאז בא במקומה פטריוטיזם ישראלי. "פוסט ציונות" פירושה שאחרי הקמת המדינה החל שלב היסטורי חדש. "פוסט-ציוני" יכול להעריץ או להעריך את הישגי התנועה הציונית ו/או למתוח עליה ביקורת. הוא לא אנטי-ציוני.

השופטת קיבלה את טענתי ופסקה לטובתנו. קיבלנו פיצויים גדולים. כיום אני האדם החי היחידי בישראל שיש לו תעודה משפטית המעידה שאינו אנטי-ציוני – כמו שרק אדם ששוחרר מבית-חולים פסיכיאטרי יש לו אישור רשמי שהוא שפוי.

מאז קנה לו המושג "פוסט-ציוני" מהלכים בחוגים אקדמיים, וניתנו לו פירושים שונים ומגוונים, איש-איש וטעמו.

אבל בפי המקארתים החדשים שלנו, זה הפך להשמצה פשוטה. פוסט-ציוני הוא בוגד, עוכר-ישראל, אוהב ערבים, משרת האויב, חלק מהקשר העולמי להרס המדינה הציונית.

אבל מה זאת מדינה ציונית? ומה זאת מדינה יהודית?

שלמה אבינרי, פרופסור מכובד לפילוסופיה, פירסם באחרונה מאמר, שבו טען בלהט שישראל היא מדינה יהודית, ושהיא צריכה להיות כזאת. המאמר כבר עורר ויכוח סוער.

קיבלתי כמה מכתבי-מחאה מאנשים שחשבו, בטעות, שאני הוא המחבר. זה קורה מדי פעם. לפני שנים הזכיר השבועון הבריטי היוקרתי "אקונומיסט" את שמי במקום שמו, וניאות כעבור שבוע לפרסם "התנצלות בפני שניכם".

אבל ההבדל הוא גדול. אבינרי הוא פרופסור חשוב, חניך תורת הגל, מומחה לתולדות הציונות, מנכ"ל לשעבר של משרד-החוץ וציוני אדוק. אני, כידוע, אינני פרופסור, לא סיימתי בית-ספר יסודי, מעולם לא הייתי דובר ממשלתי ויחסי לציונות מורכב מאוד.

במאמרו טען אבינרי בלהט שישראל היא מדינה יהודית כשם ש"פולין היא מדינה פולנית ויוון היא מדינה יוונית". הייתה זאת תגובה על מאמרו של הוגה פלסטיני אזרח-ישראל, סלמאן מצאלחה, שטען כי לא יכולה להיות מדינה יהודית, כשם שלא תיתכן "מדינה מוסלמית" או "מדינה קתולית".

איך אפשר להשוות, נזעק אבינרי. הרי היהודים הם עם! ישראל שייכת לעם היהודי, שדתו היא הדת היהודית.

הגיוני, לא?

לאו דווקא. הנמשל אינו דומה למשל.

אם פולין שייכת לפולנים ויוון ליוונים, כי אז ישראל שייכת לישראלים. אבל ממשלת-ישראל אינה מכירה בקיומה של אומה ישראלית. (בתי-המשפט עדיין לא פסקו בעניין העתירה שהגשנו, ובה דרשנו להכיר בנו כבמי ששייכים לאומה הישראלית.)

אילו דרש אבינרי להכיר בכך שישראל שייכת לישראלים כמו שפולין שייכת לפולנים, היינו מוחאים לו כפיים. אך הוא טוען שישראל שייכת ליהודים. ומיד צצות שאלות עקרוניות.

למשל: איזה יהודים? היהודים שהם אזרחי ישראל? ברור שלא לכך הוא מתכוון. הוא מתכוון ל"עם היהודי" המפוזר בעולם, עם שמרבית בניו ובנותיו משתייכים לאומה האמריקאית, הצרפתית, הארגנטינית – וכן, גם לאומה הפולנית ולאומה היוונית.

ואיך הופך אדם לאמריקאי? על-ידי קבלת האזרחות האמריקאית. איך הופך אדם לצרפתי? על-ידי הפיכתו לאזרח הרפובליקה הצרפתית. איך אדם הופך ליהודי?

הה, הנה הבעיה. לפי חוקי מדינת-ישראל, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה, או התגייר, ולא עבר לדת אחרת. כלומר: ההגדרה היא דתית, ורק דתית. כמו מוסלמי או קתולי. בהחלט לא כמו פולני או יווני.

יש בישראל מאות אלפי אזרחים שעלו מרוסיה ובנותיה, שאינם יהודים על פי ההגדרה הדתית. הם רואים בעצמם ישראלים לכל דבר, דוברים עברית, משלמים מסים, משרתים בצבא. אך אין הם שייכים לאותו עם יהודי, שלפי אבינרי המדינה שייכת לו. כמו מיליון וחצי האזרחים שהם ערבים פלסטינים. המדינה היהודית אינה שייכת להם, גם אם הם נהנים - לפחות להלכה - מזכויות-אזרח מלאות.

במלים פשוטות: המדינה שייכת, אליבא דאבינרי, למיליוני בני-אדם שאינם חיים בה והמשייכים את עצמם לאומות אחרות, אך אינה שייכת למיליוני בני-אדם החיים בה והבוחרים לכנסת.

מי קבע שזו "מדינה יהודית"? אבינרי, ורבים אחרים, טוענים שאופי המדינה נקבע בהחלטת עצרת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947, שחילקה את הארץ בין "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית".

לא נכון.

האו"ם לא החליט על הקמת מדינה השייכת לכל היהודים בעולם, וגם לא על הקמת מדינה השייכת לכל הערבים בעולם. ועדת האו"ם, שבדקה דרכים ליישוב הסכסוך בין היהודים והערבים בארץ, פסקה (בצדק) שהפיתרון היחידי האפשרי הוא שלכל אחד משני הציבורים הלאומיים האלה תהיה מדינה משלו. ותו לא.

בקיצור: המילים "יהודית" ו"ערבית" בהחלטת האו"ם אינן מתייחס לאופי המדינות, אלא רק להגדרת הציבורים בארץ, שיקימו את המדינות. אין להן שום משמעות אחרת.

אבל פרופסור שיגיע למסקנה זו, יש להוקיעו כ"פוסט-ציוני" ולגרשו מהאוניברסיטה שלו. אליבא דמקארתים הקטנים שלנו, עצם הוויכוח על כך אסור בהחלט. אסור לחשוב. אסור לכתוב. בוודאי אסור לדבר. בכל אוניברסיטה יישבו מפקחים ציוניים, שיקבלו דיווחים על הרצאות הפרופסורים, יבדקו את פרסומיהם, ידווחו על הלשנות של סטודנטים על עמיתיהם וישמרו על טוהר אידיאולוגי. כמו ה"פוליטרוקים" – הקומיסרים הפוליטיים - בברית-המועצות. כמו ב"המהפכה התרבותית" בסין, כשאלפי פרופסורים ואינטלקטואלים אחרים נשלחו למחנות-עבודה ולכפרים נידחים.

אבל תוצאת פעולתם עלולה להיות שונה מזו שהם מקווים לה. במקום להפוך את המושג "פוסט-ציונים" למילה נרדפת לבגידה, הם עלולים להפוך את המושג "ציונות" למילה נרדפת לפשיזם, למשוש ליבם של כל המטיפים בעולם לחרם על "המדינה היהודית". כשהאוניברסיטות הישראליות תהיינה מטוהרות מהוגי-דעות שאינם הולכים בתלם, יהיה קל מאוד להחרים אותן.

כשאת אומרת ציונות, האם את מתכוונת לחזון הרצל או לפשיזם יהודי?
*
פורסם: גוש שלום, 21 באוגוסט 2010
***
For English, press here
For German, press here
***

ראה:
סלמאן מצאלחה, "מסעדה יהודית ודמוקרטית"
שלמה אבינרי, "עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?"

אלכסנדר יעקובסון: "מה יש בו בשם"
*

תקינות פוליטית של משורר

סלמאן מצאלחה

תקינות פוליטית של משורר

"המוסיקה של המגרב היא מוסיקה ענייה, מוגבלת ולא מתוחכמת", לחש באוזני מוסיקאי כורדי-טורקי בקונצרט שהתקיים בדרום צרפת בחודש שעבר במסגרת פסטיבל "קולות הים התיכון".

כיוון שאינני מצוי ברזי המוסיקה ניסיתי, בשובי לארץ, לברר את הסוגיה עם חבר, מוסיקאי פלסטיני. "אכן, זהו המצב", אישר בנחרצות את הדברים ואף הוסיף כהנה וכהנה דברי מליצה בנדון. כדי לחדד את דבריו המשיל את המוסיקה במגרב ליצירות של פלוני ואלמוני, הנמנים עם מה שמכונה "משוררים לאומיים פלסטינים", שכתיבתם מליצית, חלולה וריקה מתוכן. לו היו אמירות כאלה יוצאות מפי מבקר ממוצא אירופי, בוודאי היו חסידים שוטים של התקינות הפוליטית ששים להדביק לאומרם תווית של גזען.

נזכרתי בדברים אלה בעקבות הסערה "המזרחית" התורנית שקמה למשמע דבריו של נתן זך על מצב התרבות בארץ. הסערה חשפה טפח מהמתח הקיים בין חסידי המזרח לבין חסידי המערב. במהרה נזרקו לחלל האוויר ביטויים כמו "תרבות גבוהה", "תרבות נמוכה" ו"גזענות".

לא אחת בעבר מצאתי את עצמי צופה מן הצד בפרשות כאלה, כמי שנמצא במעמד של "ישחקו היהודים לפנינו". אך כיוון שהנושא כמדומני אינו נחלת "בני המיעוטים" במרחב הזה, כלומר היהודים, יוצאי ערב ומערב גם יחד, מן הראוי להפסיק להיות צופה פסיבי משועשע.

ההיסטוריה האנושית מראשיתה ועד ימינו ידעה עליות ומורדות בכל תחומי החיים, ובין היתר בחיי התרבות. בני אדם מכל המינים, העמים, הצבעים והגזעים יצרו בעבר ויוצרים כיום תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. אופנת התקינות הפוליטית, שמצאה לה אחיזה בחקר התרבות ובשיח הציבורי בעשורים האחרונים, חוסמת את הדרך בפני כל אפשרות של שיפוט המבחין בין טוב לרע, בין יפה למכוער ובין גבוה לנמוך.

זוהי גישה המציבה את כל מה שמוצג בדוכני התרבות על אותה סקאלה ערכית, ואף דורשת לכבד הכל. אך חסימת הדרך מכל ביקורת ושיפוט של המוצגים בשוק, היא זו שמדרדרת את התרבות האנושית, ולא להיפך.

משום כך אפשר לומר, שיש תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. לא צריך לברוח מדיון ומהתמודדות עם סוגיות כאלה. האם קשה להבין, למשל, שגזענות ואפליה משתייכות לתרבות הנמוכה, לעומת התרבות הגבוהה של שוויון בין כל בני אנוש? מיותר לציין, כי תרבות גבוהה אינה נחלת המערב לבדו, כפי שתרבות נמוכה אינה נחלת המזרח לבדו. שתי הרמות מתקיימות בכל התרבויות. המדד היחיד המבדיל בין השתיים הוא מידת העידון שהן יוצרות בנפש האדם. הגבוהה היא זו המעדנת את נפש האדם ומחדדת את שכלו, בעוד הנמוכה מוסיפה שכבות איטום על נפשו ושכלו.

כל הקלישאות שנישאו באוויר בעקבות ההערות של זך מעידות יותר מכל על העדר דיון מעמיק בנושא. הכל נשמע כמו תגובה הנשלפת מבטן מלאה מתחים תרבותיים תת-קרקעיים, שאיש אינו אוזר אומץ להציג. וכל זאת מחשש שיטיחו בו סיסמאות נבובות וידביקו על מצחו את תווית הגזען התורן.

צריך לעקור מן השורש את הטומאה המכונה תקינות פוליטית, המסתירה מאחוריה גזענות חשוכה. לא כל ביקורת, אף אם היא בוטה, מקורה בגזענות. מותר, ראוי ואף רצוי לדון בכל הנושאים. חובה לבקר, לשפוט ואף לנקוט עמדה ברורה, אף אם הדברים לא ינעמו לאוזן.

אפשר לומר, בלי להיחשב לגזען, שתרבות הרייטינג, המציצנות והידוענות, שיוצריה יוצאי מערב, משתייכת לקטיגוריה הנמוכה. באותה נשימה גם אפשר לומר, בלי להיות גזען, שהרבה מאוד ממה שמכונה שירה וזמר "מזרחיים" משתייך גם הוא לקטיגוריה הנמוכה, הן מבחינת המוסיקה והן מבחית התכנים.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 20 באוגוסט 2010
***
For English, press here

*


בארץ
  • יהודים ואחרים

    האינטרסים הבלתי יהודיים משַמרים, האינטרסים היהודיים – מהפכניים. הראשונים מכוונים לשמירת הקיים, האחרונים – ליצירת החדש, לשינוי-ערכים, לתיקון ובנין. …
    כל הפרטים
  • העבר עוד לפנינו

    הטרגדיה הישראלית־הפלסטינית היא סימפוניה נדל"נית קקופונית בלתי גמורה, הנובעת בעיקר מתפישות מנוגדות של המושג "מולדת", החוסמות כל אפשרות להסדר מוסכם בעתיד הנראה לעין...
    כל הפרטים
 
במרחב
  • חמאס בשירות ישראל

    לו ניחנו הפלסטינים בדמיון פוליטי ומדיני פורה, הם היו בוחרים במרוואן ברגותי כיורש לנשיאות פלסטין, ובסלאם פיאד לראשות הממשלה.
  • בין טהראן לירושלים

    פלסטין וירושלים חשובות כקליפת השום מבחינה דתית בעיני הזרם השיעי באיסלאם. השיעים לא מייחסים שום משמעות דתית לירושלים, ולא למסגד אל־אקצא.
    כל הפרטים

תרגומים
  • הולי ניר | אנ׳לא פוחד

    אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מִכְּנֵסִיּוֹתֶיךָ
    אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מִמִּקְדָּשֶׁיךָ
    אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מִתְּפִלּוֹתֶיךָ
    אֲנִי פּוֹחֵד מִמָּה שֶאַתָּה מְעוֹלֵל בְּשֵׁם הָאֵל.
  • רוברט פרוסט | אש וקרח

    יֵשׁ אוֹמְרִים כִּי בְּאֵשׁ הָעוֹלָם יִגָּמֵר,
    בְּקֶרַח - יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר.
    מִן הַתְּשׁוּקָה שֶׁזָּרְמָה לִי בַּחֵךְ
    בְּמַעְדִּיפֵי הָאֵשׁ אֲנִי תּוֹמֵךְ.
  • וו. ה. אודן | בלוז לפליטים

    נֹאמַר הַנְּשָׁמוֹת בָּעִיר הַזּוֹ מוֹנוֹת עֲשָׂרָה מִלְיוֹן,
    חֶלְקָן חַיּוֹת בָּאַרְמוֹנוֹת, חֶלְקָן בְּבָתֵּי אֶבְיוֹן:
    אַךְ לָנוּ אֵין בָּהּ מָקוֹם, יַקִּירִי, בָּהּ אֵין לָנוּ מָקוֹם.