סלמאן מצאלחה
מקורה של השנאה -
כאשר יגאל עמיר ירה בגבו של ראש הממשלה יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995, הוא היה רק השליח. השולח נמצא במלים שנחקקו זמן רב קודם לכן - במאי 1948.
נכון שמגילת העצמאות הבטיחה שישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה". אך מלים אלה נועדו לסבר את אוזני העולם, ותו לא. שכן, הדגשים במגילת העצמאות הושמו יותר מכל על הקמת "מדינה יהודית בארץ-ישראל", על "עם יהודי", "דמות דתית ורוחנית" ו"מולדת עתיקה". ביטויים כאלה לא היו יכולים להתקיים מחוץ למסגרת הדתית. "מולדת עתיקה" קשורה ליהדות, לדת עתיקת יומין. לכן, מעולם לא נותק הקשר בין הציונות לבין הדת היהודית.
אין זה מקרה שהשם ישראל לא מופיע בהימנון. "התקוה" מזכירה תפילה יהודית הנישאת ממרחקים, הן בזמן והן במקום: "נפש יהודי הומייה... התקווה בת שנות אלפיים... ארץ ציון וירושלים". באימוץ ניסוחים כאלה הפכו קברניטי הציונות את מדינת ישראל מיום הקמתה למדינת הלכה יהודית.
הציונות ששאפה להקים "בית יהודי" ב"מולדת עתיקה" לא הביאה בחשבון שהארץ "לא ריקה". לכן אימצה את עקרון הטרנספר כשהיא מסתמכת על אותה מורשת תנ"כית עתיקה. על כך אנו למדים ממה שהיה מונח על שולחנו של בן-גוריון: "בתום השיחה ראיתי על שולחן עבודתו פסוק מספר שמות: 'לא אגרשנו מפניך בשנה אחת... מעט מעט אגרשנו מפניך, עד אשר תפרה ונחלת את הארץ'". דברים אלה חושף חיים גורי בהרצאה שנשא במכללה לביטחון לאומי ("מערכות", גיליון 359).
בן-גוריון התנגד אז בתוקף לכיבוש כל שטחי ארץ ישראל. אך התנגדותו היתה טקטית ומטעמים דמוגרפיים בלבד: "בראשית אביב תש"ט שאלתי את בן-גוריון מדוע לא כבש את כל ארץ-ישראל", מספר גורי. תשובתו היתה: "הסתבכות במרחב ערבי עוין היתה מעמידה אותנו בפני ברירה שלא היינו יכולים לעמוד בה - או גירוש מאות אלפי ערבים או קבלתם לתוכנו. הם היו הורסים את המדינה הצעירה מבפנים".
בן-גוריון השאיר את כיבוש שאר השטחים לעתיד: "כבשנו שטח גדול בהרבה מזה שנועד לנו לפי מפת החלוקה", אמר, והוסיף: "יש לנו עבודה ענקית לשניים-שלושה דורות. אחר כך נראה. ההיסטוריה לא נגמרה עדיין".
ואכן, ההיסטוריה לא נגמרה. מקץ שני עשורים פרצה מלחמת ששת הימים. זו לא רק הביאה לכיבוש "גב ההר" ולהרחבת "המותניים הצרים", אלא אף טיפחה את זרעי הפורענות של "הקשר ההיסטורי והמסורתי" עם מחוזות "המולדת העתיקה" עתירת המיתוסים התנ"כיים. רבין, רמטכ"ל אותה מלחמה, הבין באיחור רב את משמעות הברירה "שלא יכולים לעמוד בה". הפונדמנטליזם היהודי, השואף להחזיר ליושנה עטרה דתית ולאומנית, כבר היכה שורשים בהתנחלויות ובחברה הישראלית כולה.
הטענה שנשמעה בראש חוצות נגד המהלכים של רבין היתה ש"אין לו רוב יהודי", שכן הוא נסמך על תמיכת ח"כים מחוץ לשבט היהודי. רבין ניסה להציל את "המדינה היהודית" מן הברירה הנ"ל, על ידי אימוץ "ישראליות" שכוללת את האזרחים הערבים. אך צעדיו באו באיחור רב. "השד היהודי" כבר יצא מן הבקבוק.
כך קם הגולם היהודי הפונדמנטליסטי, בנפש הומייה, על יוצרו הציוני. וכך גם נרצח רבין על רקע "חילול כבוד המשפחה", ששמה נודע בישראל בתור "המדינה היהודית".
פורסם: דעות - הארץ, 9 בנובמבר 2011
*
התייחסות ותרגום כמעט מלא של המאמר הזה הופיעו במגזין המצרי "אוקטובר". ראה: אתר המגזין אוקטובר
***
For English, press here
____________________________
סלמאן מצאלחה ||
בנפש הומייה
כאשר יגאל עמיר ירה בגבו של ראש הממשלה יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995, הוא היה רק השליח. השולח נמצא במלים שנחקקו זמן רב קודם לכן - במאי 1948.
נכון שמגילת העצמאות הבטיחה שישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה". אך מלים אלה נועדו לסבר את אוזני העולם, ותו לא. שכן, הדגשים במגילת העצמאות הושמו יותר מכל על הקמת "מדינה יהודית בארץ-ישראל", על "עם יהודי", "דמות דתית ורוחנית" ו"מולדת עתיקה". ביטויים כאלה לא היו יכולים להתקיים מחוץ למסגרת הדתית. "מולדת עתיקה" קשורה ליהדות, לדת עתיקת יומין. לכן, מעולם לא נותק הקשר בין הציונות לבין הדת היהודית.
אין זה מקרה שהשם ישראל לא מופיע בהימנון. "התקוה" מזכירה תפילה יהודית הנישאת ממרחקים, הן בזמן והן במקום: "נפש יהודי הומייה... התקווה בת שנות אלפיים... ארץ ציון וירושלים". באימוץ ניסוחים כאלה הפכו קברניטי הציונות את מדינת ישראל מיום הקמתה למדינת הלכה יהודית.
הציונות ששאפה להקים "בית יהודי" ב"מולדת עתיקה" לא הביאה בחשבון שהארץ "לא ריקה". לכן אימצה את עקרון הטרנספר כשהיא מסתמכת על אותה מורשת תנ"כית עתיקה. על כך אנו למדים ממה שהיה מונח על שולחנו של בן-גוריון: "בתום השיחה ראיתי על שולחן עבודתו פסוק מספר שמות: 'לא אגרשנו מפניך בשנה אחת... מעט מעט אגרשנו מפניך, עד אשר תפרה ונחלת את הארץ'". דברים אלה חושף חיים גורי בהרצאה שנשא במכללה לביטחון לאומי ("מערכות", גיליון 359).
בן-גוריון התנגד אז בתוקף לכיבוש כל שטחי ארץ ישראל. אך התנגדותו היתה טקטית ומטעמים דמוגרפיים בלבד: "בראשית אביב תש"ט שאלתי את בן-גוריון מדוע לא כבש את כל ארץ-ישראל", מספר גורי. תשובתו היתה: "הסתבכות במרחב ערבי עוין היתה מעמידה אותנו בפני ברירה שלא היינו יכולים לעמוד בה - או גירוש מאות אלפי ערבים או קבלתם לתוכנו. הם היו הורסים את המדינה הצעירה מבפנים".
בן-גוריון השאיר את כיבוש שאר השטחים לעתיד: "כבשנו שטח גדול בהרבה מזה שנועד לנו לפי מפת החלוקה", אמר, והוסיף: "יש לנו עבודה ענקית לשניים-שלושה דורות. אחר כך נראה. ההיסטוריה לא נגמרה עדיין".
ואכן, ההיסטוריה לא נגמרה. מקץ שני עשורים פרצה מלחמת ששת הימים. זו לא רק הביאה לכיבוש "גב ההר" ולהרחבת "המותניים הצרים", אלא אף טיפחה את זרעי הפורענות של "הקשר ההיסטורי והמסורתי" עם מחוזות "המולדת העתיקה" עתירת המיתוסים התנ"כיים. רבין, רמטכ"ל אותה מלחמה, הבין באיחור רב את משמעות הברירה "שלא יכולים לעמוד בה". הפונדמנטליזם היהודי, השואף להחזיר ליושנה עטרה דתית ולאומנית, כבר היכה שורשים בהתנחלויות ובחברה הישראלית כולה.
הטענה שנשמעה בראש חוצות נגד המהלכים של רבין היתה ש"אין לו רוב יהודי", שכן הוא נסמך על תמיכת ח"כים מחוץ לשבט היהודי. רבין ניסה להציל את "המדינה היהודית" מן הברירה הנ"ל, על ידי אימוץ "ישראליות" שכוללת את האזרחים הערבים. אך צעדיו באו באיחור רב. "השד היהודי" כבר יצא מן הבקבוק.
כך קם הגולם היהודי הפונדמנטליסטי, בנפש הומייה, על יוצרו הציוני. וכך גם נרצח רבין על רקע "חילול כבוד המשפחה", ששמה נודע בישראל בתור "המדינה היהודית".
פורסם: דעות - הארץ, 9 בנובמבר 2011
*
התייחסות ותרגום כמעט מלא של המאמר הזה הופיעו במגזין המצרי "אוקטובר". ראה: אתר המגזין אוקטובר
***
For English, press here
____________________________
האינטרסים הבלתי יהודיים משַמרים, האינטרסים היהודיים – מהפכניים. הראשונים מכוונים לשמירת הקיים, האחרונים – ליצירת החדש, לשינוי-ערכים, לתיקון ובנין. …
הטרגדיה הישראלית־הפלסטינית היא סימפוניה נדל"נית קקופונית בלתי גמורה, הנובעת בעיקר מתפישות מנוגדות של המושג "מולדת", החוסמות כל אפשרות להסדר מוסכם בעתיד הנראה לעין...
פלסטין וירושלים חשובות כקליפת השום מבחינה דתית בעיני הזרם השיעי באיסלאם. השיעים לא מייחסים שום משמעות דתית לירושלים, ולא למסגד אל־אקצא.
אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מִכְּנֵסִיּוֹתֶיךָ
יֵשׁ אוֹמְרִים כִּי בְּאֵשׁ הָעוֹלָם יִגָּמֵר, 
נֹאמַר הַנְּשָׁמוֹת בָּעִיר הַזּוֹ מוֹנוֹת עֲשָׂרָה מִלְיוֹן,