שיעור מורשת

סלמאן מצאלחה

שיעור מורשת

הנה שיעור באזרחות על מורשת ציונית שזכתה לעדנה באמצעות החלטת ממשלה.

"מיטב השיר כזבו", נאמר על אמנות השיר, וכוחה של אימרה זו יפה גם לנאמר במסמך המכונן של מדינת ישראל, הוא מגילת העצמאות. תשקוד, היא אמרה לי, תשקוד: "על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה". המגילה אף קוראת "לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל", לא ל"בני המיעוטים" החביבים על התקשורת הציונית, "ליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים".

ואולם, מאז קמה לא קיימה המדינה את ההבטחה. היא המשיכה להתנהל כשלטון כיבוש ציוני על כל צעד ושעל. אמנם נכון, הממשל הצבאי הוסר ו"בני העם הערבי" נעים בדרך כלל בחופשיות במולדתם, ואף שולחים לכנסת נציגים, אך בזה מסתכם כל השוויון שנוסח והובטח.

הניכור בין ערבים ליהודים ניבט מכל עבר. הוא לא צמח אך ורק על רקע העימות הלאומי, אלא הוא תוצאה של מדיניות ממסדית, שהפקיעה את אדמות הערבים, הקימה יישובים ל"יהודים בלבד" ודחקה את האזרח הערבי אל יישובים הנתונים ב"מצור אתנו-ציוני" מכל עבר. משטרת ישראל, הזרוע האמונה על החוק והסדר הציבורי, היא הדוגמה הבולטת ביותר לכך שהשלטון מתנהג כשלטון זר. היא מפקירה את היישובים הערביים לשלטונן של כנופיות פשע ומתערבת רק כשיש חשש לזליגת הפשע ליישובים יהודיים. הניכור הזה בולט לעין, בין השאר, בהיעדרותו של כיתוב בערבית על ניידות המשטרה. מהי תחושת האזרח הערבי כלפי משטרה שמופיעה ביישוב שלו בלי כיתוב בשפתו? האין זה מסמל יותר מכל את היותה מייצגת שלטון כיבוש, שלטון זר? שוו בנפשכם מה תהיה תחושת אזרח ביישוב יהודי, לו על ניידות המשטרה היה מופיע כיתוב רק בשפה זרה.

הניכור בולט גם בכל הקשור לשלטון המרכזי, שכן זוהי המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם שחמישית מתושביה - המוכרזים, על הנייר לפחות, כשווי זכויות - לא זוכים לייצוג לא בממשלותיה ולא "במוסדותיה הזמניים והקבועים". וזאת עוד לפני שמתחילים לדבר על הקצאות תקציבים, תוכניות מתאר, בניין ערים ויישובים, חינוך, תרבות, תיעוש ועוד.

הניכור הלאומי מתבטא באפרטהייד המשתקף בכל המרחב התקשורתי. כל הצופה בתוכניות השיח בערוצי הטלוויזיה יבחין מיד באיזון הציוני הקדוש. האורחים באולפן תמיד מאוזנים; יש דתי ויש חילוני, יש מתנחל ויש איש שלום עכשיו. רק האזרח הערבי נעדר מכל שיח.

לו ניחנו חברי הכנסת הערבים בדמיון מפותח היו שולפים ממגילת העצמאות את המלים "על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים", ומנסחים אותן כהצעת חוק. שכן, מה מותר פופוליסט ורשע יהודי מפופוליסט ורשע ערבי? הרי לא חסרים פופוליסטים ערבים, שיכולים להרגיש בבית עם פופוליסטים יהודים היושבים באולפנים או בוועדות שרים. אם ההצעה תתקבל, הרי שמקדמים בכך את עקרון השוויון. אם תידחה, הדבר יחשוף את השקר והכזב של נושאי שם המגילה לשווא.

***

המאמר התפרסם ב"הארץ", 3 במארס 2010

For English, press here