אגי משעול | שני שירים

אגי משעול | שני שירים

הנשר

עַל הַשְּבִיל מָצַאתִּי
גְוִיַּת נֶשֶר

טְפָרָיו נִסְגְרוּ עַל שְאֵרִית אֲוִיר
נִסּוּ לְהֵאָחֵז בְּמַשֶּהוּ.

מִנּוֹצוֹתָיו הַנָּעוֹת בָּרוּחַ תָּלַשְתִּי שָלֹש –
מִשְחָק לַחֲתַלְתּוּל הֶחָדָש.

***

כלב נובח

כֶּלֶב נוֹבֵחַ בַּלַּיְלָה
נְבִיחוֹת חַדּוֹת הַמִּתְעַגְּלוֹת וּמִתְאַרְכוֹת
לִיבָבָה.
הַיְּבָבָה נִמְתַּחַת אֶל הַיָּרֵחַ.
הַכֶּלֶב הַמְּיַבֵּב לְשָם
אֵינוֹ יוֹדֵעַ.
גַּם הָאָדָם הַמַּאֲזִין לוֹ
אֵינוֹ יוֹדֵעַ.
הַגּוּף הַיּוֹרֶה אֶת הַיְּבָבָהָ
יוֹדֵעַ.
הַיְּבָבָה יוֹדַעַת.

***
For Arabic, press here
____________________

אבו חכימה | אלגיות לזין

אבו חכימה | אלגיות לזין
(שני שירי קינה לזין שבא בימים)

תרגם והוסיף דברים: סלמאן מצאלחה

איכה זה

אֵיכָה זֶה יִתְקַנֵּא בִּי הַשָּטָן,
עַל שְנֵי הַמַּדְוִים שֶנִּגְּעוּ בִּי -
הַמֻּרְסָה, הַנַּזֶּלֶת -
בְּרֹאשִי וּבְגוּפִי?

הַלְוַאי הֵם הָיוּ בּוֹ, אַף
אוֹסִיף עוֹד דָבָר לָאָדוֹן:
נָכוּתוֹ שֶל הַזַּיִן
שֶאֵינֶנּוֹ יָכֹל עוֹד עֲמֹד.

כְּשֶאֶבְרֵי הַבְּרִיּוֹת נֵעוֹרִים
לַמִּשְגָּל, הוּא מַצִּיעַ
לְעַצְמוֹ רַק אֶחַד
מִן הַשְּנַיִים-אֲשָכִים.
וְנוֹפֵל כָּךְ לִישֹן.

***

עת ינום

עֵת יָנוּם בְּכַף הַיָּד
שֶל עַלְמָה. עֵת הוּא
נָד, מתְנוֹעֵעַ.
בְּלִי שֶזּוֹ אָף תַּרְגִּיש
בַּקָּלָה שֶבַּתְּחוּשָה.

הוּא נִדְמָה לְגוֹזָל
בֶּן-יוֹמַיִם, שֶזּוֹקֵף אֶת
רֹאשוֹ אֶל הוֹרָיו.
וְאוּלָם בִּמְהֵרָה
הוּא נִתְקַף בְּחֻלְשָה.

***

אבּו חכּימה הוא כינויו של המשורר העבאסי ראשד אבן אסחאק שנולד בעיר כופה בשלהי המאה השמינית (מ. 854 לספירה). הוא שירת בחצרו של עבדאללה בן טאהר, מושל ח’וראסאן, והיה עד למלחמת הירושה העקובה מדם שהתנהלה בין אל-אמין לבין אל-מאמון לאחר הסתלקותו של הח’ליף הארון אל-רשיד. הוא אף התייחס לכך בזילזול באחד השירים.

אולם המוניטין שיצאו למשורר אבו חכימה מקורם בנושא המיוחד שלו הקדיש את רוב רובה של שירתו - האימפוטנציה המינית. המשורר עצמו העיד על כך שהפניה אל חיבור שירים בנושא הזה נועדה להציבו במעמד מיוחד במינו בשירה הערבית. כאשר השמיע לו חבר אחד שני בתי שיר בנושא, הוא ענה לו בהתרברבות, כי בנושא הזה אין מי שידמה לו בין המשוררים הערבים: “חיי אללה, אין לי שותפים בז’אנר הזה, ונושא זה הוא נושא מיוחד לי בלבד. נדרתי נדר לא לומר עוד דברים בנושא זה.”

מספרים גם, כי הוא הקדיש את חייו לז’אנר הזה בגלל סיבה אחרת. בתקופה שבה שירת בחצרו של אסחאק אבן אבראהים אלמוצעבי, מושל בגדאד מטעם הח’ליף אל-מאמון, המושל האשים אותו בקיום יחסים עם אחד מהנערים שלו. משום כך הוא פנה לחיבור שירים בנושא הזה במטרה להרחיק מעליו כל סוגי ההאשמות האלה.
______________________

הנכבה שלא מדברים עליה


סלמאן מצאלחה ||

הנכבה שלא מדברים עליה


בימים אלה אני נזכר משום מה באירועי ספטמבר השחור שהתרחשו בירדן בשנת 1970. אז, תחת הלחץ של הצבא הירדני, היו לוחמים פלסטינים שבחרו לברוח ולהסגיר את עצמם דוקא לכוחות צה"ל בבקעת הירדן.

סינדרום הלבנה

כך היה, כך הווה:
במכון ויצמן עוד לא מצאו תרופה למחלה...

סלמאן מצאלחה || סינדרום הלבנה

בכפרים הערבים תמיד ידעו כי האלוהים אוהב את היהודים. לא משום שהם המציאו אותו ומאז הם מסרבים לחלוק אותו עם שאר הבריות. גם לא משום שהעבידו אותו בפרך כל השבוע על בריאת העולם, אלא על כך שהוא העניק להם את יום השבת לקדשה. לא סתם מנוחה קלה אלא שבתון מוחלט. לערבים כאן יש ראיה חותכת לאהבת האל את בני ישראל. הסימן המובהק ביותר לכך הוא כפי שיודעים לספר זקני הערבים בגליל שחובר לו יחדיו בצימרים ובמצפים מעוררי צמרמורת, הוא כי בעונת החורף הגשם יורד כמעט תמיד בימי החול, והנה תמיד לפתע כבמטה קסמים הגשם מפסיק לרדת בשבת. ומשהשבת פורצת השמש זורחת וקרניים חמימים לוטפים את הגבעות ונוקשים על כותרות הפרחים להתעורר מתרדמתם. או אז, כל ביתא ישראל נושא את מטלטליו, על טף וזקן וחיית מחמד אל הגבעות המוריקות במחוזות הגליל ושאר פינות בהן מתחבא מוחמד ואחמד.

וכך, בפרוס שנת יובל החמישים למדינת היהודים, אפשר לסכם את הקשר בין שני עמי הארץ (אולי עדיף עמי הארצות) במלת קסם אחת: לַבַּנֶה. כל ידיעתו של היהודי המצוי על הערבים בארץ מתמצאת בלבַּנֶה. לא שהלבנה חלילה איננה ראויה לכבוד הראוי. הרי מקומה לא נפקד מ"תקומת" הערוץ הממלכתי שהקדיש לה זמן אוויר יקר ללימוד הילכות ניגוב הלבנה בפרק הדן ב"תנומת" ערביי ישראל בחמישים שנות...

ועכשיו, אני רוצה לחשוף בפניכם סוד אישי. האמת, אני מתחיל לשנוא את הלבנה. ובמעמד זה אני מביע התנצלות בפני הפרות, העזים והכבשים על כך שאני עם תנובתן של חיות אלה פשוט גמרתי. אמנם לקח לי זמן להיגמל, ומדי פעם הייתי מתגנב וטובל בסתר פת לחם בלבנה ושמן זית, אך השתדלתי שאיש לא יבחין בי טובל ולבנה בידי. וכל זאת משום שכבר מאסה נפשי בתגובות של הישראלי המצוי באביב שקם עלינו לכלותינו. לא רוצה לשמוע על רקפות, ואיש לא יכריח אותי לאהוב את אוכמניות הבר, וגם בית דין לא יעזור, איריס הגלבוע הוא שנוא נפשי. וכל זאת מדוע? כל הפריחה האביבית הזאת היא היא אשר הביאה אותי עד הלום.

ובכן, איך תבחין בסינדרום הלבנה אצל הישראלי המצוי? בעונות השנה האחרות קשה מאוד לשים את האצבע על התופעה. רק באביב פורצים הסימפטומים החוצה ובמלוא שמנוניותם. כך זה הולך: כאשר מישהו פותח בשיחה ואומר לך: תשמע בשבת האחרונה טיילנו בצפון, איזה יופי היה, אתה צריך להידרך. כי ישר אחר כך הוא מתחיל למנות מיני הצמחים שהוא פגש. לבטח, הוא לא יפסח על איריס הגלבוע, או על הכלניות הידועות לשמצה. הוא יזכיר בלי ניד עפעף את אוכמניות הבר ולא ישכח עוף השמיים וחיית השדה. ואז הוא עוצר לרגע, ואתה אומר לעצמך: הנה זה בא, ולא תטעה. זה בדוק. כי ישר יבוא משפט המחץ שלא ישאיר שום ספק שהוא אכן סובל מהסינדרום. בעיניים זורחות ובריר נוטף הוא יוסיף: ונכנסנו לכפר ערבי. זהו זה, אתה יכול לפסוק בבטחה כי הבן אדם הזה חולה ללא תקנה. איזה לבּנה, איזה שמן-זית ואיזה זיתים, יפצח כמי שרוצה לשתף אותך בהתפעלותו. אך רק עד כאן, כי בזה מסתכמת שיחתו וידיעותיו על הערבים בארץ. כעת הוא יכול לעבור לנושא אחר, בורסה למשל, או לאן הוא עומד לנסוע בקיץ לראות עולם.

במשכן הנשיא, כבר נדבקו בסינדרום הלבנה והזיתים. ובמכון ויצמן עוד לא מצאו תרופה למחלה.
......................
רשימה זאת התפרסמה ב“מעריב“, אביב 1998
______________________

תבוסה ספרותית

כך היה בשנת 1991:
שלטון הפחד בעולם הערבי מובא לידי ביטוי בין השאר, באמצעים ספרותיים, רטוריים. זה היה בעבר, וזה קורה גם בימינו אלה....

סלמאן מצאלחה || תבוסה ספרותית

גברת הברזל של הממלכה המאוחדת ירדה מן הבמה הפוליטית בגלל מס הגולגולת שהוטל על הבריטים. עשרות אלפי הגולגולות שהוטלו במדבר הערבי בעשור האחרון לא זיזו ”מנהיג“ ערבי מכסאו. מנהיגים ערבים לא יורדים מהשלטון, גם אחרי שהם יורדים מנכסיהם ומאמללים את עמיהם. מנהיגים ערבים ישליטו פחד, עד שיבוא המתנקש. וראו זה פלא, הירידה מהנכסים מעלה באופן פאראדוקסאלי את קרנה של הרטוריקה הערבית, שממילא הגיעה גם קודם לכן לשיאים.

במה חטאנו?
האומה הערבית, שעבדכם נמנה עם שורותיה, היא אומה ספרותית, וכאן טמון המפתח להבנת התבוסה האחרונה. כאן טמון המפתח לכל התבוסות הערביות, אך איש לא נתן את דעתו על כך. בין שלל המלים הערביות המשמשות למשגר טילים, המלה ”מנצה“, כלומר ”במה“, היא המוצלחת ביותר, כיוון שהיא זורקת אור על מקורה של התבוסה. הבמה הערבית שימשה מאז ומעולם זירת התכתשות בין המשוררים. זו היתה גם הבמה של השליטים ךהחדיר חד בלב האנשים על-ידי נאומים חוצבי להבות.

והשקר הוא ערך עליון
בביקורת השירה הערבית הקלאסית רווחה לה הדעה המסתכמת באמירה: ”מיטב השיר כזבו“. הכזב (המטאפורי) היווה קריטריון עליון לקביעת מידת הטיב של שיר מסוים. השירה והנאומים הערביים היו בעבר, והם גם היום, מקור לא אכזב בעיצוב התודעה הערבית מן האוקיאנוס האטלאנטי ועד למפרץ הפרסי. בחברה הערבית הקדומה, וגם בעת החדשה, השירה, כלומר הרטוריקה, היתה הכלי להנצחת דברי ימי הערבים. הערבים האמינו, כי למלים יש כוח מאגי, והן נשארות לנצח. וכך גייסו המשוררים את משלח ידם, בשל טובות הנאה בין השאר, למען האדרת שמם של שליטים.

והשלטון הוא שלטון הפחד
שלטון הפחד בעולם הערבי מובא לידי ביטוי בין השאר, באמצעים ספרותיים, רטוריים. זה היה בעבר, וזה קורה גם בימינו אלה.

כל תלמיד ערבי משנן, בין שאר השינונים בבית-הספר, את מוסר השלטון בלימודי הספרות שלו. וכך אומר זיאד בן אביה בעיר בצרה (בשנת 665), לאחר שנתמנה כמושל עיראק על-ידי הח‘ליף האשון לבית אומייה. הוא נתבקש על-ידי הח‘ליף להשליט סדר בחבל הארץ שגעש: ”אני נשבע באלוהים, כי אני עומד להעניש את האדון על העבירה שביצע משרתו, ואת הנשאר על העבירה שביצע זה אשר נסע, ואת הנאמן מביניכם על העוון שביצע זה הלא נאמן, עד יפגוש האיש מכם ברעהו ויאמר לו: הצל נפשך סעד, הרי סעיד הלך לעולמו, עד אשר תתיישרו עם השלטון“.

וכה אמר מושל אחר, אחיו של הח‘ליף, לאחר שנתמנה כמושל מצרים: ”הו אנשי מצרים, זמן רב אנו מושלים בכם על-ידי חודי החניתות ולהבי החרבות, עד שנהיינו משולים לעצם בגרונכם ומוגלה בעיניכם... דעו לכם כי את שלטוננו נשליט על בשרכם לפני לבכם... נהגו בתבונה אף אם אתם מסתירים את הרע, וכי אתם עומדים לקצור את מה שאתם זרעתם. ואת מבטחי אני שם באלוהים, והוא יהיה לעזרי“.


אך הנאום שכמעט כל ילד ערבי התחנך עליו בבתי-הספר הוא נאומו של אלחג‘אג‘, שאותו הפנה לאנשי עיראק:

הו אנשי עיראק, האנשים הפוסחים על שתי הסעיפים. אני רואה לנגד עיני ראשים שבשלו והגיעה עת הקטיף, ואני הוא הבעלים“, וגו‘. וכיצד לומדים את זה בשיעורי הספרות, ומה מסבירים על הנאום? להלן מספר פנינים:
 

”אלחג‘אג‘ רצה שלשונו תהיה כמו חרבו המנגחת את המתמרדים. לשם כך הוא השתמש בנאומו באיומים ובהפחדות. נאומו חזק מבחינת המשמעויות, מבחינת הדימויים, ומבחינת המבנה. המשמעויות החזקות מושגות על-ידי ריבוי איזכור המוות, המכות והרצח“, סוף ציטוט. דורות על גבי דורות מתחנכת החברה הערבית על המליצה ועל הרטוריקה, תוך הזנחה של המוסר ושל האתיקה. הרטוריקה הערבית מבטיחה הרים וגבעות להמונים הערבים היושבים בתחתית הסולם החברתי.

בציטוט הבא, מספר לימוד ערבי המיועד לבתי-הספר התיכוניים, ושאחד העורכים שלו הוא חוסיין לא סדאם, הנחשב בעיני האינטלקטואלים הערבים לאביר הספרות הערבית, נאמר כך:

”הערבי הוא מטבעו צח לשון, אהבת האמירה מולדת בו, כאשר הוא נואם מתאהב הוא בדברי עצמו ומאריך בנאום, וכאשר הוא מקשיב מתאהב הוא בשפת הנאום ומבקש לשמוע עוד...“.

כך זה בעבר הרחוק. וכך קורה גם בעת החדשה.

התודעה השירית הזאת. תודעת השקר, ממשיכה להתקיים בחברה הערבית בת-זמננו. המשוררים והנואמים של אותם ימים הם אמצעי התקשורת של ימינו. אמצעי תקשורת אלה ממשיכים להלל את השליטים, מבלי משים לעצם טיבם של אותם שליטים. העקרון המנחה, ”מיטב אמצעי-התקשורת הערביים כזבם“, ממשיך לשלוט בכיפה.

כל מנהיג ערבי, כמוהו כשאר בני המזרח, לבטח התחנך על-פי המורשת הזאת. ועל כן ראשי השבטים הערביים, הקרויים ראשי מדינות, עלולים לגרור עם שלם, עמם שלהם, לאבדון, בשל נאום, ושימוש ברטוריקה ובמטאפורה, כמו ”אם המערכות“, או ”נהרות הדם בהם ישחו הכופרים“. אמצעי-התקשורת הערביים, כמו האינטלקטואלים הערבים, ממשיכים לתת לשקר לחגוג; הם מגייסים את העט החמום שלהם להפצת השקר. כך אוחזת ההתלהבות הספרותית בלבם של אנשי המזרח, ומבקשים עוד, וכך נשבים המנהיגים הערבים, וגם אחרים בידי הרטוריקה של עצמם, ומספקים לעמים עוד ועוד. כך גם הופכת כווית לענף השב אל המקור שלו (נהרס גם החוטר וגם עץ האם). וכך הפכה ישראל לעלה תות יבש שאיש לא יבחין בו.

מי שיחפש את מקור התבוסות בעולם הערבי, ימצא אותו בספרות. הבדיה הספרותית היא חלק מניהול המדיניות הערבית. הרטוריקה היא אורח חיים. ועל כן כל קשר בין מה שמספקים הנואמים ואמצעי-התקשורת הערביים, החל מהרדיו והטלוויזיה וכלה בעתונות, ובין האמת הוא מקרי בהחלט.

הרטוריקה מספקת חלומות. היא נותנת לחברה הערבית להתרפק על תפארת רומנטית מן העבר הרחוק. תפקידה של הרטוריקה משול לתפקידם של סדרות טלוויזיה זולות. אך כגודל הציפייה מהרטוריקה, כך גודל התבוסה.

זרעי התבוסה הבאה ינבטו בנחשולי השירה והנאומים הלאומיים (שלבטח ידברו על הניצחון, ההיסטורי כמובן, חגיגה של בדיה שכבר החלה) שישטפו בתקופה הקרובה את העולם הערבי.

וכיצד תהיה למזרח תקומה?
א. יש צורך דחוף ביותר בהפרדת הספרות (הבדיה, השקר, הכזב) מן המדינה.
ב. בניית חברה שוויונית, פתוחה, דמוקראטית עם ערכים הומניים.
ג. הקמת מרכזי גמילה מרטוריקה.
בלא שיושגו הדברים האלה, תמשיך הסכנה לעמוד בפתח. והסכנה המרחפת על עמי המזרח איננה מן הנשק הלא קונבנציונאלי, אלא נישאת על כנפי הנשק הלא רציונאלי.


פורסם בשבועון ”כל העיר“, 15 במארס 1991
___________________


אבּו נואס | את אהובי הלב מדמה

אבו נואס | את אהובי הלב מדמה

מערבית: סלמאן מצאלחה

אֶת אֲהוּבִי הַלֵּב מְדַמֶּה,
כָּךְ פָּנָיו
מִתְכַּסִִים עֲקֵבוֹת שֶל דִּמְיוֹן
הַנּוֹתֵן בִּלְחָיָו אוֹתוֹתָיו.

עֵת יִפְקֹד חֲלוֹמִי, אֶפְצְעֶנּוּ.
מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי
כִּי הַגּוּף
מֵחֲלוֹם כָּךְ יִדְאַב.

אֶת אֲהוּבִי הַלֵּב יְלַטֵּף.
וְיִלְחַץ עַד כְּאֵב אֶת כַּפּוֹת יָדָיו,
עַד הוֹתֵר הוּא אֶת הַפֶּצַע
בְּפִרְקֵי אֶצְבְּעוֹתָיו.
*
אבו נואס הוא הכינוי שבו התפרסם המשורר אלחסן בן האני (757-814 לספירה). הוא נולד באהואז שבאיראן, התחנך בבבצרה וכעבור זמן שם את פעמיו לבגדאד בירת הח'ליפות העבאסית, והתקרב לחצרו של הארון אלרשיד. ובתקופתו של הח'ליף אל-אמין נעשה משורר החצר. אבו נואס היה ההולל והנהנתן שבמשוררים הערבים של ימי הביניים. לא אחת, אגב, הואשם בנטיות גזעניות כלפי הערבים יושבי המדבר ובהעלאה על נס את התרבות הפרסית הנשגבת בהשוואה לתרבות הערבית המדברית.

החלק ההומוסקסואלי בשירתו הוסתר שנים רבות, אף-על-פי ששיריו ההומוסקסואלים הם מפסגות שירתו, ומן היפים שבשירה הערבית בכלל.
*
פורסם ב"תרבות וספרות", 1988
______________________

 

האתר הושק באוקטובר 2008