הפתרון האופטימלי
כל העמים מדומיינים, כך גם הישראלים והפלסטינים. שני הצדדים נמצאים בתהליך של התגבשות ובניית זהות לאומית ייחודית. שני ה”עמים” נעים על קו התפר המפריד בין הדתי ללאומי.

סלמאן מצאלחה || 

מחלת הלאומיות

דבר אינו קופא על שמריו. ההיסטוריה והדמוגרפיה ימשיכו לנוע קדימה, בין אם נרצה ובין אם לאו. לכן, לא צריך להיות נביא כדי לדעת שמצב העניינים בין יהודים וערבים לא יכול להימשך במתכונתו הנוכחית.

אין מצבים בלתי הפיכים בהיסטוריה. אימפריות נופלות ואחרות קמות על חורבותיהן. גם מדינות מתפרקות לרסיסי שבטים ועדות. עיראק איננה עוד כפי שהיתה, וסוריה המדממת בצפון לא תשוב להיות אותה סוריה שהכרנו. ומכיוון שנאמר שעניי עירך קודמים, בואו נניח לעולם מסביב ונתמקד כאן ב”עניים” שלנו, יהודים וערבים, פלסטינים וישראלים.

הכיבוש הישראלי המתמשך יצר מציאות מורכבת ומסוכנת. עם של אדונים, המתנחלים ושולחיהם, גוזל את אדמותיו, מצר צעדיו ומרחב מחייתו של עם אחר, היושב בארצו ובמולדתו. מציאות זו הפכה את הארץ כולה לחבית חומר נפץ. די באירוע בודד אחד, תאונת דרכים למשל, כדי להצית תבערה ולהביא לשפיכות דמים נוספת בקרב שני העמים.

כל העמים מדומיינים, כך גם הישראלים והפלסטינים. שני הצדדים נמצאים בתהליך של התגבשות ובניית זהות לאומית ייחודית. שני ה”עמים” נעים על קו התפר המפריד בין הדתי ללאומי. בשנים האחרונות ידה של הדת על העליונה, והיא מושכת את שניהם. אם התהליך הזה לא ייעצר, ברור שההתנגשות החזיתית בלתי נמנעת. דתות, מעצם מהותן, לא מתפשרות. לעומתן, תנועות לאומיות יודעות למצוא דרך לפשרה.

כעת עולים קולות המשתעשעים בפתרון הדו־לאומי. יש המרחיקים לכת עד הפתרון הדרום אפריקאי של ”אדם אחד, קול אחד”, כפי שהציע גדעון לוי (“הארץ”, 25.4). אבל אין דין ישראל־פלסטין כדין דרום אפריקה. ועדות הפיוס בדרום אפריקה יכלו לכנס בבית תפילה אחד שחורים ולבנים. אין בית תפילה שיכול לכנס ישראלים ופלסטינים. שכן, בשונה מהכנסייה בדרום אפריקה, בתי התפילה כאן מפלגים, לא מאחדים.

הלאומיות היא מחלה אנושית. כאשר למחלה מצטרף נגיף הדת, היא נהפכת לממארת. לפני שמגיעים למימוש חזונות אוטופיים, מוכרחים להחזיר את ה”עמים” אל ההיסטוריה. כדי להיפטר מן המחלה הלאומית, צריך לחלות בה ולהחלים. המשעול להחלמה הוא קיום ישויות לאומיות נפרדות.

יש להתחיל בניטרול הנגיף הדתי של ירושלים. את האשמדאי הזה יש לכלוא בבקבוק. על הצדדים להכיר בזיקה הדתית של כל אחת משלוש הדתות לאתריה בעיר, ולהוציא את האתרים הללו ממשחק הריבונות כך שלא יהיו עוד כלי משחק פוליטי בידי מנהיגים הזויים, בטענה שהצד השני מאיים עליהם.

את סיסמתה של מק”י, ”שתי מדינות לשני עמים”, שנהפכה מזמן למיינסטרים ישראלי, פלסטיני ובינלאומי, יש למלא בתוכן. עם סיום הכיבוש של 67’ תוכר ישראל כמדינה עברית, שבה באה לידי ביטוי המחלה הלאומית היהודית, כפי שפלסטין תוכר כמדינה ערבית, שבה באה לידי ביטוי המחלה הלאומית הפלסטינית. כל מדינה תוכל לאזרח אנשים בהתאם לצרכיה.

כדי להסיר חששות ולהביא לסיום הכיבוש והסכסוך, יש להכניס שני סעיפים נוספים. האחד: ציבור יהודי שיבחר לחיות במדינה הפלסטינית יהיה פלסטיני לכל דבר מבחינה אזרחית, כפי שפלסטינים החיים בישראל יהיו ישראלים לכל דבר. השני: מדינת ישראל, שבה באה לידי מימוש הלאומיות היהודית, היא גם המולדת הלאומית של אזרחיה הערבים, על כל המשתמע מכך מבחינה פוליטית (הימנעות מהפקעת אדמות, ביטול שיח הטרנספר וכו’).

זהו הפתרון האופטימלי. מכאן והלאה יתחיל תהליך ההחלמה הקשה ממחלת הלאומיות. שאם לא כן, נצעד כולנו לתהום בלקנית.

*
פורסם: דעות-הארץ, 6 במאי 2013


***
For English, press here