מלאכה קלה היא לבוא בטענות אל רב כזה או אחר. הבעיה טמונה בדת עצמה על כל הרשע שבה, שבו היא מלעיטה את מאמיניה. 

סלמאן מצאלחה || 

מדינת הג׳וּהאד

מלאכה קלה עשה לו "הארץ" במאמר המערכת שכותרתו ״רב הנזק״, המתייחס לדברים שאמר הרב הראשי יצחק יוסף בדרשתו השבועית: ״בשבועות האחרונים נחשפים האזרחים למשנתו הגזענית של הרב הראשי הספרדי, יצחק יוסף, שנותן דרור ללשונו ומבטא את תפישת עולמו החשוכה״ (29.3). "אם היתה ידנו תקיפה, אם היה לנו כוח שלטון, גויים לא צריכים לגור בארץ ישראל", אמר הרב והוסיף, כי גויים מורשים לגור בישראל כדי לשרת את תושביה היהודים: "מי יהיו השמשים? מי יהיו כל העוזרים שלנו? לכן משאירים אותם פה בארץ".

מתוך חשש בלתי מוסבר, כותב המאמר נמנע מעימות חזיתי עם כל מה שמסמלת האידיאולוגיה הדתית שבבסיס עמדתו של הרב יוסף. האם דברים מן הסוג שאמר הם משהו חדש שהתרגש עלינו ״בשבועות האחרונים״? ומה עם הדרשות השבועיות שנישאו במשך עשרות שנים על ידי אביו, הרב עובדיה יוסף, שהלך לעולמו?

ועוד: האם דברי הרב הראשי "הספרדי״ הם עניין של יהדות ספרד בלבד? האם הרב הראשי ״האשכנזי״ חולק, או יכול לחלוק, על דבריו? הרי הרב יוסף לא המציא שום גלגל־יהדות חדש ממוחו הקודח, ודבריו מעוגנים עד הפרט האחרון בהלכה היהודית, הן של הספרדים והן של האשכנזים.

צריך לזכור כי מעולם לא קם איש מ״גדולי הדור״ — לא אשכנזי ולא ספרדי — והוציא פסק הלכה שהסיר את התואר "רב" מהשמות של הרבנים שחיברו את הספר ״תורת המלך״ או של אלה הממליצים עליו, כפי שאיש מ״גדולי הדור״ לא הפשיט את הרב מאיר כהנא מתוארו לפני כן. האין עובדה זו אומרת דרשני?

מלאכה קלה היא לבוא בטענות אל רב כזה או אחר. הבעיה טמונה בדת עצמה על כל הרשע שבה, שבו היא מלעיטה את מאמיניה. בוודאי ידועה לכל האמרה ״ממשה עד משה לא קם כמשה״, המתייחסת לרמב״ם, שנחשב גדול הפוסקים וזכה בכינוי ״הנשר הגדול״ על שהגביה עוף מעל כולם בידע המעמיק שלו ביהדות. כל הרבנים לסוגיהם, בין אם הם נושאים בתואר "רב ראשי" או מסתפקים במעמד של "רב זוטר", פוסקים בעקבות הרמב״ם. על כן, לפני שמתייחסים לדברי רב כזה או אחר מן הראוי לחזור אל דברי ״הנשר הגדול״.

גם ביהדות יש מלחמת קודש. לכן נכון יותר לכנות את ישראל "מדינת הג׳וּהאד". הנה דברים מפורשים שכתב על כך הרמב״ם: ״וכן ציווה משה רבנו מפי הגבורה, לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצוות שנצטווה נח, וכל מי שלא קיבל, ייהרג. והמקבל אותם — הוא הנקרא גר תושב בכל מקום״ (רמב״ם, הלכות מלכים, פרק ח'). המקבל מצוות בני נח נקרא ״גר תושב״ מכיוון שמאפשרים לו לגור בארץ ישראל, אך לא בירושלים. לירושלים מעמד שונה: ״ואלו דברים שנאמרו בירושלים: ...אין משכירין בתוכה בתים, ואין נותנין בתוכה מקום לגר תושב״ (רמב״ם, הלכות בחירה, פרק ז'). מכך נמצאנו למדים שמדיניות ממשלות ישראל השוללת תושבות של פלסטינים בירושלים עולה בקנה אחד עם הוראות ההלכה היהודית. ועל כן אין להתפלא על דברי רבנים. זוהי ההלכה, זוהי הדת המונותאיסטית.

לנוכח האמור לעיל, מן הראוי לצטט כאן דברים של יהודי חכם אחד, אנוס מפורטוגל, שסבל במאה ה–17 מנחת זרועם של רבנים. הוא היטיב לבטא את מהותה של הדת ואת מהותם של הדתיים: ״הוי נבלים, שאין כמותכם לפשע בקרב כל בני תמותה, אבות כל שקר, על אחת כמה וכמה יש לי הצדק לייסר אתכם ולשים אתכם למשל ולשנינה, למען לא תשלחו שוב יד עריצים באוהבי האמת ושונאי המרמה, למען לא תרדפו שוב את אלה שמחבקים באהבתם את כל הגזע האנושי בלי הבדל, אותו הגזע, שכולכם שנוא תשנאוהו... בזויים ושנואים לכל בעד מנהגיכם המשונים והמגוחכים, שעל ידם אתם מבקשים להיות נבדלים מכל בני האדם״ (אוריאל אקוסטה, דוגמת חיי אדם, הוצאת בלוך, ניו יורק 1928, עמ׳ נח).
*
הארץ, 14.04.2016