אם עסקת המאה היא עסקה טמאה, ואין צל של ספק שהיא כזו, הרי שהמנהיגות הפלסטינית היא זו שמשך עשרות ארוכות של שנים טימאה בעצמה את הסוגיה הפלסטינית הצודקת

סלמאן מצאלחה ||

כמה הערות על העסקה הטמאה

כאשר הכריז מחמוד עבאס, ראש הרשות הפלסטינית, בוועידת שרי החוץ הערבים בקהיר כי הודיע לישראל על הפסקה של כל סוגי התיאום הביטחוני עמה לאחר ההכרזה על עסקת המאה, הוא שיקר במצח נחושה. גרוע מכך, הוא משקר, לא רק לשרי העולם הערבי, אלא לבעלי העניין עצמם, בני עמו, שלהם עניין ישיר ומובהק בסוגיה.

די אם נזכיר לקורא הערבי כאן ובכל מקום שראש הרשות הפלסטינית אינו יכול לזוז מן המוקאטעה ברמאללה לשום מקום ללא תיאום ביטחוני עם הכיבוש הישראלי. האם יש ילד פלסטיני שפוי שמאמין לדברים שיצאו מפיו של אבו מאזן? והיה והתיאום הביטחוני עם הכיבוש ייפסק, יהיה מי שישאל, כיצד ישוב ראש הרשות מנסיעותיו לחו"ל אל המוקאטעה בלי תיאום ביטחוני עם ישראל, השולטת בגבולות ובדרכים, על הארץ יויושביה, על האדמה ועל בני־האדם? ובלא תיאום ביטחוני עם הכיבוש הישראלי, כיצד ישלח אבו מאזן את נציגיו לעזה לדיונים בנושא הדרכים לאחד את הרשויות בין עזה לגדה המערבית? ואולי בכלל כל העניין הוא כמאמר הפתגם הערבי "על דיבורים לא משלמים מס"?

ואם עבאס כן בדבריו, הרי שהצהרתו זו צריכה להוביל אותו להודיע ​​על התפטרותו המיידית, לפזר את הרשות הפלסטינית מתוצרת אוסלו ולהישאר מחוץ לפלסטין, הלא כן?

כאשר אבו מאזן מצהיר כי לא יוותר על ירושלים, שעסקת המאה מספחת רשמית לישראל, תוך העלאת האפשרות שהבירה הפלסטינית תוקם באבו דיס ובשכונות אחרות במזרח ירושלים, הוא שוב משקר בריש גלי, שכן סירוב זה מעלה בזיכרון את כל אותן הבנות שאליהן הגיע אבו מאזן עצמו עם השר יוסי ביילין בשנת 1995.

בהקשר זה, הקורא הערבי בכלל וזה הפלסטיני בפרט יפיק תועלת רבה אם ייזכר בדברים שנכתבו באותו מסמך בנוגע לירושלים. בואו נבחן בדיוק את מה שאומר מסמך ההבנות בין יוסי ביילין לאבו מאזן ביחס לעיר הכבושה: "גבולותיה של העיר רבתי יורחבו באופן שיכלול את אבו דיס, עיזרייה וסילוואן והרשות הפלסטינית תוכל בהמשך להפוך לה את השכונות החדשות כבירה וכמרכז ושמה "אל־קודס – Al-Quds", באותיות ערביות ולטיניות, ולא "Jerusalem", בעוד ששאר העיר העתיקה בגבולותיה המוניציפליים הקיימים תיקרא "ירושלים – Jerusalem" וזאת כדי למנוע בלבול כלשהו".

לאור כל האמור לעיל, האין תוכניתו של דונלד טראמפ ממשיכה את דרכם של הסכמי אוסלו וההסכמים שבאו לאחריהם בין ההנהגות הפלסטיניות האוויליות והנרפות וההנהגות הישראליות הנחושות והתקיפות?

ובכל הנוגע לעזה הרבה כבר דובר. כאשר החליטה ישראל לסגת מרצועת עזה ולפרק את ההתנחלויות, היא לא עשתה זאת מתוך כוונות טובות. כדאי להזכיר בהקשר זה גם את הנסיבות לאירועים שקרו באותה תקופה. תכנית ההתנתקות מעזה באה מתוך צורך ב"הקפאת התהליך המדיני" בין הישראלים לפלסטינים "באופן לגיטימי". מי שחשף עובדה זו היה דב וייסגלס, היועץ הבכיר של ראש ממשלת ישראל דאז, אריאל שרון, בראיון לעיתון "הארץ" באוקטובר 2004. וייסגלס אמר בראיון: "כאשר אתה מקפיא תהליך מדיני, אתה מונע הקמת מדינה פלסטינית ואתה מונע דיון בנושאי הפליטים, הגבולות וירושלים". והוסיף:"בעצם כל החבילה הזו שנקראת המדינה הפלסטינית ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן".

וכך קרה בפועל. לא במקרה הנסיגה הישראלית מעזה התרחשה בלא תיאום עם הרשות הפלסטינית, מה שהביא בסופו של דבר להשתלטות חמאס על הרצועה ובידודה המוחלט, הן חברתית והן פוליטית, מהגדה המערבית. המהלך נעשה בתיאום ישראלי עם הצד האמריקני בלבד, כפי שציין וייסגלס בראיון: "מה שאני בעצם סיכמתי עם האמריקאים הוא, שעם חלק מההתנחלויות לא מתעסקים בכלל, ועם חלק אחר של ההתנחלויות לא מתעסקים עד שהפלסטינים ייהפכו לפינלנדים — זו המשמעות של מה שעשינו". כך סיכם וייסגלס את הפילוסופיה שעמדה מאחורי הנסיגה מעזה.

מאז אותה עת, הוקפא התהליך המדיני, ומאז מהווה גם חמאס כלי שרת בידי קובעי המדיניות הישראלית. כידוע, הפלסטינים טרם הפכו לפינים. כמו־כן ישנו קו דק המקשר בין ההתנתקות ההיא ובין התוכנית הנוכחית, שאותה הגה השילוש הלא־קדוש, פרידמן־גרינבלט־קושנר, שנועדה לזלול את השטחים הפלסטינים בגדה המערבית.

על כן, אם המצב הזה יימשך, לא אתפלא אם יגיע רגע שבו תוכר האמירות של חמאס בעזה כמדינה הפלסטינית היחידה, בדומה להפרדות מזרח פקיסטאן והקמתה של מדינת בנגלדש. כך תהפוך רצועת עזה לבנגלדש של פלסטין, לאחר שישראל זללה את מה שנותר מן הגדה המערבית.

כך הגיעו פלסטין ותושביה למצב של אבדן־דרך פוליטי, חברתי ותרבותי. הגיעה השעה לשים קץ לאבדן הדרך הפלסטיני הזה ולבחור מנהיגים שמבינים לעומק את העולם מסביבם ויכולים להגיע איתו להבנות באשר למטרותיהם. העובדה שהפלסטינים מסתתרים מאחורי גבו של העולם הערבי מאז ראשית הסכסוך בחלקת הארץ הזו המיט רק אסונות על פלסטין ועל יושביה. והנה, אחרי כל העשורים האלה, אותו עולם ערבי, הפך עסוק מדי בענייניו, וכל מדינה בתוכו עסוקה רק בצרותיה.

אם עסקת המאה היא עסקה טמאה, ואין צל של ספק שהיא כזו, הרי שהמנהיגות הפלסטינית היא זו שמשך עשרות ארוכות של שנים טימאה בעצמה את הסוגיה הפלסטינית הצודקת, במעשי השחיתות הכרוניים שבהם הייתה נגועה ובאווילות הפוליטית האינסופית שלה.

כל עוד ההנהגות הפלסטיניות תיוותרנה אותן הנהגות, דבר לא ישתנה. לו היו בנמצא הנהגות פלסטיניות אמיתיות, אמינות וישרות כלפי עצמן וכלפי עמן, היו ממהרות להתפטר מתפקידן והיו עושות חשבון נפש על כל המשברים שאליהם קלעו את עמן.

הגיע הזמן שהפלסטינים יבחרו מנהיגות ראויה ואמיצה שתציג את המצב לאשורו בפני העם הפלסטיני ושתיפטר אחת ולתמיד מן הסיסמאות הישנות והרטוריקה העבשה שעליה התחנכה.

אך, לשוא תישׂא קולך, כמו קול קורא במדבר, ואין מטה אוזן ואין שומע.
*

הארץ, 11.2.20

For Arabic, press here