סלמאן מצאלחה
"מה עשית בג'נין?", שואלת אותי גם היא. ופתאום היה לי חשק גדול לענות לה על השאלה הזו באריכות.
אורלי נוי ||
ג׳נין ג׳נין
במחסום היציאה מג'נין, הבעתו העייפה והמשועממת של החייל שבודק לי את תעודת הזהות מתחלפת בהפתעה, ואחר כך בבלבול.
"אורלי? השם שלך אורלי?" הוא שואל בחשדנות גלויה. אני מאשרת לו שזה שמי. ואחרי פעמיים נוספות שהוא חוזר על השם המלא שלי, הוא שואל כמעט בתדהמה "את יהודייה?"
כן. אני יהודייה. חייל משטר האפרטהייד האמון במדים ובנשק על שימור ההפרדה לא מצליח להבין. "מאיפה את באה?", הוא שואל נדהם, שאלה שכמעט מצחיקה אותי כי אין עוד מאיפה להגיע למחסום הזה מלבד ג'נין. "מג'נין", אני עונה. ושוב הוא חוזר על השאלה, אולי בתקווה לשמוע תשובה אחרת שתחלץ אותו ממצב שבעליל לא ידע מה לעשות איתו, "את היית בג'נין?", ושוב אני משיבה בחיוב.
הוא מחליט שזה עניין למפקד ונעלם עם תעודת הזהות שלי. אחרי כעשרים דקות מגיעה חיילת אחרת שמכוונת אותי לסככת ההמתנה הסמוכה, לא לפני שהיא מנהלת חקירה קצרה מטעם עצמה. "מה עשית בג'נין?", היא משתוממת. "אני עיתונאית, דיברתי עם אנשים", אני משיבה תשובה שאמנם אין בה פרט לא נכון, אבל אין גם בהכרח קשר בין שני חלקיה.
בסככת ההמתנה, אני כבר מבינה שזה הולך לקחת זמן. כמה? אין לדעת. מדי פעם מתחלפים שם החיילים, וכל הזמן הזה אני רואה פלסטינים שחוצים ברגל את המחסום בשרוול הכלוא בתוך גדרות, וחושבת אם המראה הזה באמת לא מעורר בצעירים האלה בושה וחלחלה. אחרי כשעה, חיילת ניגשת ומודיעה לי שעכשיו מחכים בעצם למשטרה. אני יודעת שהזמן שלי עכשיו בידיים שלהם, שהם רגילים להחזיק בידיהם זמן של אחרים, ושהוא לחלוטין חסר משמעות עבורם. אז אני מודה לה על העדכון, נושמת עמוק ומציתה סיגריה. "מה עשית בג'נין?", שואלת אותי גם היא. ופתאום היה לי חשק גדול לענות לה על השאלה הזו באריכות.
להגיד לה שפגשתי אדם שלמרות שזאת היתה פגישתנו הראשונה, הוא נעשה יקר לליבי כחבר ותיק. שישבתי עם אנשים שגם אחרי עוד בוקר של פלישה ישראלית אלימה, דיברו איתי על תיאטרון ועל כבוד ועל חופש. שאישה מאירת פנים שלא הכירה אותי פתחה בפניי את ביתה ואירחה אותי ברוחב לב. שילדה יפה כמו הירח וזורחת כמו השמש שחזרה מיום הלימודים הראשון שלה בכיתה ד' בירכה אותי לשלום בנשיקות על הלחיים. שמחלון ביתם הם הראו לי את עפולה, שאליה הם לא יכולים להגיע. שביקרתי במקום שבו נרצחה שירין אבו עאקלה והרכנתי ראש מתוך כבוד ועצב ובושה.
אחרי כשעה נוספת, שתי חיילות ניגשו אלי והודיעו לי שהפעם הם "יסתפקו באזהרה", אבל שהפרטים שלי שמורים אצלם ושבפעם הבאה "זה ייגמר אחרת", ושילחו אותי לדרכי. וכמו שיצאתי מהמחסום, נזכרתי פתאום בחייל ההוא מ"תעתועון" של יצחק בן נר, החייל שמתחיל להצחין ואף רופא לא מצליח לטפל בסירחון הנורא שעולה ממנו, וחושבת אם אי פעם נצליח לשטוף מעלינו את הצחנה האיומה הזו שבתוכה אנחנו מתבוססים.
מקור
