הג'ינים יצאו עם שחר



סלמאן מצאלחה

הג'ינים יצאו עם שחר


קולות שונים ומשונים
עולים בערבוביה בשלהי הקיץ הזה. בימי חודש הרמדאן שזה עתה התדפק על שערי העיר, קולות לא מסונכרנים של מואזינים מפלחים את השמיים. כל קול, בדרכו שלו, עולה מן ההקלטות המושמעות ברמקולים שהוצבו על צריחי המסגדים הפזורים בעיר הערבית. למשמע שלל הקולות האלה פורצים לפתע פעמוני הכנסיות במחול צלילים מתחרה שהולך ומתעצם, עד שגם אלה הולכים ונאלמים ומפנים מקום לקולות אחרים שעולים מן הטבע המנסים בדרכם להשתלב בסימפוניה הבלתי גמורה של העיר.

דומה כי האצטרובלים שדמו לעטלפים תלויים על ענפי העץ החלו מתפקעים, אולי מצחוק הפעם, למשמע הקולות המשונים שנישאו באוויר החם. איש לא נוגע בעטלפים, שכן חל איסור על התנכלות להם כיוון שהם סייעו בכיבוי השריפה בעיר, כדברי האגדה. כשהלהבות אחזו בבית המקדש עפו העטלפים אל הים וביקשו רשות ליטול ממימיו כדי להגיע אל ירושלים ולכבות את האש. ואם לא די בצחוק העטלפים המתפקעים על העץ, הרי כשכל זה נגמר ונראה היה כי דממה יורדת על העיר, לפתע נכנסו לפעולה קולות הדחפורים החוצבים ומכים בסלעים ברעש מחריש אוזניים.

אני מחפש את שלמה המלך שיצווה על הג'ינים שיצילוני מעונשם של הדחפורים. שלמה המלך, על פי המסורת הערבית, העסיק את הג'ינים במלאכת בניית העיר ובית המקדש. עבודות החציבה שביצעו הג'ינים טרדו את מנוחת התושבים, ואלה לא יכלו לשאת את הרעש שחוללו הג'ינים. הם יצאו להפגין והרימו קול זעקה נגד השלטון. שלמה זימן אליו את שריו ואת הג'ינים הסרים למרותו וכינס ישיבת התייעצות. הוא פנה לג'ינים ואמר: "איזה מין ג'ינים אתם, האין באמתחתכם דרך כלשהי לחצוב בסלע בלי לעשות את הרעש מחריש אוזניים הזה?", הטיח שלמה בפניהם. "רק ג'יני אחד, שמו צַחְ'ר, שנמצא בים מרוחק מאוד יכול לסייע לך בנדון", אמר לו אחד הג'ינים יודעי הדבר. שלמה שמע את דבריו וציווה מיד להביא חיש מהר את צח'ר זה.
***
רעש ומהומה, אני נזכר,
נשמעים בעיר הזאת מאז שכף רגלי דרכה על אדמתה. שלמה המלך לא גר כאן יותר, אני אומר בלבי, ואין מי שיוריד את מפלס הרעש, אין מי שיעצור את החוצבים באבן ואין מי שיפסיק את ניסור הסלע כנסר מחשבות טורדות בנפש מסוכסכת.
 
לא הרחק מכאן, על ראש גבעה המשקיפה על העיר העתיקה, מתבדר לו במשב קל דגל כחול-לבן. זהו כחול-לבן אחר שבא ממרחקים, מעבר לים. רוברט ברוס, מלך סקוטלנד, מאוד רצה להגיע אל ירושלים, אך משלא עלה בידו לממש את חלומו הוא ציווה כי לאחר מותו יוטמן ליבו באדמת ירושלים, ארץ צליבתו של ישו. כשברוס הלך לעולמו, נטל האביר דוגלס את הלב והניחו בקופסת כסף, כעין ארון קבורה היאה ללב מלך, ונשא את הלב עימו. בעוד דוגלס מנהל קרבות נגד הסרצינים בספרד, הוא הטיל את הלב בקופסה לשדה המערכה באומרו: "לך ראשון, לב אמיץ, כפי שתמיד נהגת לעשות, ודוגלס יבוא אחריך". קופסת הלב נמצאה לאחר מכן מנוקבת על-ידי חניתות, הושבה לאדינברו שבסקוטלנד ושם נקבר ליבו של ברוס בכנסיה. החיילים הסקוטים שהגיעו לירושלים עם הכוחות האנגלים במלחמת העולם הראשונה לא שכחו את צוואת מלכם הנערץ והקימו כאן את הכנסיה הסקוטית על ראש הגבעה להנצחת זכר "ליבו האמיץ" של ברוס.

רק אפר ועפר,
עבר חולף ובא עבר וכך הזמן נערם שכבה מעל שכבה, דולף משמי העיר ללא מחר. דם ויזע ידעו ימיה הרבים של העיר. אולם, לא רק ימים רבים יש בעיר ירושלים, גם זרים רבים בה. אך, בשונה מערים אחרות, הזרות בעיר הזאת היא זרות אחרת. הזרות בזו העיר היא תמצית השיר. מאז ומתמיד, ואולי נכון יותר לומר מאז ולתמיד, היתה ירושלים מוקד משיכה לערב רב של סהרוריים. מכל המינים ומכל הסוגים, אם מלכים ואם פשוטי עם מכל העדות ומכל הדתות והצבעים נהרו אליה עולי הרגל. אין עוד עיר בעולם שבשמה נקשרה תופעה, שקיבלה חותמת מלומדת של הפרעה נפשית, הנקראת "סינדרום ירושלים". יש מי שבא בשערי העיר, אומרים המלומדים, וחושב שהוא מקבל כוחות נבואיים, כוחות משיחיים המבשרים על קץ הימים. כל כך הרבה ימים יש בעיר הזאת, אך אחרית עוד אין.

וכך קרה שבשנות השבעים של המאה שעברה גם אני באתי בשערי העיר הזאת כזר, אם כי עדיין לא הייתי מסוהרר. באתי אל העיר ש"חוברה לה יחדיו", כמאמר הקלישאה העברית שצמחה על רקע המלחמה הרחוקה ההיא של ראשית יוני 1967. ירושלים של הימים ההם נראתה לי מקום קסום. כל מה שזכרתי ממנה היה גג המשקיף על שער שכם ועל העיר העתיקה. היה זה לפני המלחמה ההיא ששמה העברי, ששת הימים, שואב מימי בראשית. לעומת זאת, בערבית הומצא לה מונח מיוחד "נכסה", מונח שנועד להקל ראש בתבוסה הגדולה של צבאות ערב. שכן, ה"נכסה" היא הרכנת ראש ונסיגה זמנית בטרם תבוא התקומה הערבית מחדש, וה"נכסה" תהיה כלא היתה. אך ה"נכסה" ההיא נמשכת כבר ארבעה עשורים ויותר, ועוד ידה נטויה.

בימים ההם, באתי מן הגליל הרחוק במסגרת טיול בית-ספר עממי. גדרות תיל חצצו בין מערב למזרח. המזרח היה בשלטון ממלכת ירדן, כה קרוב ורחוק היה המזרח. אנו, שארית הפליטה שנשארנו במולדת לאחר הנכּבה שהתרגשה עלינו ב-1948, עמדנו כאן במערב על הגג הכפוף לשלטון מלכות ישראל, השקפנו בפליאה על חומות העיר העתיקה, על ככר השוק השוקקת, על ההמולה בשער שכם ועל ההמון שהולך ונבלע בתוך החומה.
 
והנה אני מוצא את עצמי באחד מימי הקיץ, בחלוף עשור מאז אותו טיול קסום של בית-הספר, יושב לי בבית קפה במרכז העיר. פה ושם אנשים זרקו מבט חטוף על ה"קול קורא" שנשמע בתוך ההמולה, אך המשיכו בדרכם. אנשים בשלל צבעים ושפות צעדו בטבורה של העיר עד שלפתע, בתוך המולת הרחוב, נשמעת לה קריאה קצובה: "ארץ הקודש, רמאים ובני זונות...". האיש והקול מפלסים את דרכם בין ההמון, מתקרבים להם, חולפים על פניי ועולים עד ששניהם, גם האיש וגם קולו המהדהד, נעלמים להם מאחרי בניין במעלה הרחוב. רק שאריות של קול נותרו מאחור. הן נחרתו פה ושם, בדמות חיוכים מאופקים על פניהם של העוברים ושבים שהאיש והקול פילסו את דרכם ביניהם.

במרוצת השנים, ראיתי איך העיר משנה את פניה. עקב בצד אגודל הרים נחצבו, חומה ומגדל צצו להם ברקיע וחומות חדשות סגרו על העיר ועל לבבות תושביה. לא הרחק משם, עוד חופרים בעיר וחופרים. מנסים להכין תשתית מסילה לרכבת קלה, כך אומרים. לא מסילה ללבבות מניחים בעיר, כי אם מסילה לרכבת שעתידה לחצות את העיר בכבדות, רכבת שנוסעת משום מקום לשום מקום כמנסה לחבר בין מזרח לבין מערב. אך אין מזרח לעיר ואין מערב לה. רק ציר של זמן שסובב סביב לוע פעור, כסרכזת הפוכה המושכת כל הבא בשעריה פנימה, אל החור השחור ששמו ירושלים.

***
כששלמה ציווה על הג'ינים
שיביאו בפניו את הג'יני צח'ר על מנת למצוא דרך להפסיק את הרעש, אמרו הג'ינים לשלמה, כי המבצע הזה קשה מאוד. הם הסבירו כי צח'ר זה ניחן בכוח עצום, וכי ישנה רק דרך אחת להשתלט עליו ולהביאו; מאחר וצח'ר נוהג לבוא פעם בחודש אל אחד המעיינות באי מסויים כדי לשתות, הרי שלשם הבאתו יש צורך לייבש את המעיין ולהחליף את מימיו ביין. לכשיבוא, הוסיפו להסביר, הוא ישתה לשכרה וכוחו יאבד ממנו. שלמה שמע את דברי הג'ינים ברוב קשב, אחר ציווה עליהם להביא אותו בכל דרך והטיח בפניהם, כי לא מעניין אותו באיזה שיטה או תחבולה הם ינקטו על מנת לבצע את המשימה.

מספורי אגדות נבנית העיר ירושלים. בנסיון לחפש לגיטמציה מונותואיסטית לדת החדשה שצמחה במדבר, שלח האסלאם את מוחמד מחצי האי ערב עד לירושלים על גבי הבוראק, אותה בהמה, סוס מכונף שהיה שייך לשלמה המלך בכבודו ובעצמו, כדברי המסורת המוסלמית. כאן החנה מוחמד את הבוראק קשור לסלע, ומכאן עלה לשמיים. אך בשונה מן המוסלמית, המסורת היהודית לא הכניסה את משה אל הארץ המובטחת ואל העיר ירושלים, כיוון שהיכה בסלע תחת לדבר אליו. היא השאירה אותו להשקיף עליה מרחוק, שם מעל ראש ההר במדבר שמעבר לנהר.

אני פוסע לי בראש הגבעה בשכונת אבו-טור ומשקיף על העיר העתיקה ועל המדבר ההוא שמעבר לנהר. אני שולח את מבטי לשמיים בנסיון לדמיין את ארונו של אהרן שראו בני ישראל חג בשמי העיר. המסורת הערבית ידעה גם ידעה להכניס הן את משה והן את אהרן עם שאר בני ישראל אל הארץ המובטחת ואל העיר ירושלים.

הגבעה הזאת שאני עומד עליה כעת היא "טור אהרן", כדברי המסורת הערבית. עוד יודעת האגדה לספר, כי כאשר בני ישראל סגדו לעגל הזהב רצה משה לעלות לכאן ולפנות אל אלוהיו. אהרן ביקש שיתלווה אליו באומרו: קח אותי עמך, שכן אין אני בטוח שבני ישראל לא יחדשו חידושים אחריך? למרות שמשה כעס ולא אהב את הרעיון, הוא נתרצה לבסוף ולקח את אהרן עימו.

בעוד שניהם הולכים בדרך והנה חלפו שניהם על פני שני אנשים שעסקו בכריית קבר. משה ואהרן קרבו אל כורי הקבר ושאלו: של מי הקבר הזה? והכורים ענו: הקבר הזה נועד לאיש בגודל האיש הזה והצביעו על אהרן. אחר הם פנו אל אהרן: חיי אלוהיך, כנס אל הקבר כדי למדוד. אהרן פשט את בגדיו ונכנס לקבר ונשכב בו. בו ברגע אלוהים נטל את נשמת אהרן והקבר סגר עליו. משה נטל את בגדי אהרן ושב לו על עקבותיו בוכה על מות אהרן. כאשר הגיע משה אל בני ישראל בלי אהרן הם האשימו אותו כי הרג את אחיו. משה, שלא ידע איך להסביר את העלמות אחיו, פנה בתפילה ובקריאה לאלוהיו. אלוהים נענה לתפילתו של משה והראה לבני ישראל את ארונו של אהרן חג בשמיים מעל ראש ההר הזה, הגבעה הזאת.

הג'ינים יצאו לדרכם,
כפי שציווה שלמה, במטרה להביא מן המרחקים את הג'יני האימתני אליו. הם הגיעו אל המעיין שהוא נוהג לפקוד, החליפו את מימיו ביין וארבו לו שם במקום מסתור. עברו מספר ימים וצח'ר לא הופיע עד שכמעט התייאשו. בעוד הם חוככים בדעתם הג'ינית מה לעשות, והנה לפתע צץ לו משום מקום הג'יני צח'ר פוסע לו קלות בדרכו אל המעיין. אך להפתעתו הוא גילה כי במעיין זורם יין במקום מים ולא ידע מה לעשות. הוא שב על עקבותיו בלי שירווה את צמאונו. מקץ מספר פעמים בהן חזר הג'יני צח'ר אל המעיין הוא נשבר, שתה לרוויה מן היין ונפל שיכור כלוט. הג'ינים שארבו על המשמר במקום מסתור התנפלו עליו וקשרו אותו, אחר נשאו אותו אחר כבוד אל חצרו של שלמה.

בעוד להבות אש יוצאות מפיו ועשן מיתמר מנחיריו, פנה צח'ר לשלמה: הוד מלכותך, מה פשר הבאתי ממרחקים, שכן יודע אתה שאין אני בא בקהל בני האדם? שלמה שטח בפני צח'ר העשנים את התרעמות התושבים ודבר הזעקה שקמה בבעיר נוכח הרעש שיוצרים הג'ינים במלאכת חציבת הסלעים. שלמה הוסיף כי נודע לו כי רק הוא, צח'ר, יודע על דרך להוריד את מפלס הרעש. הנהן צח'ר הג'יני בראשו בעוד העשן עולה מנחיריו, אחר אמר: אתה צריך להביא קן נשרים שלם עם הביצים בתוכו, שכן אין עלי אדמות כנשר בכושר ראייתו. שלמה פנה לשריו ועוזריו וציווה לעשות כמצוות צח'ר. ואכן, הקן הובא והונח בראש הר במדבר. סביב הקן נצטוו לבנות גם קירות מזכוכית שקופה ומשוריינת.

כאשר הנשר חזר הביתה, אל מקום הקן, לא מצא את הקן והביצים. הנשר עלה לשמים וחג גבוה במרום עד אשר ראה את הקן הגנוב בראש ההר המרוחק במדבר. הוא נחת שם, אך לא הצליח לפלס את דרכו אל הקן והביצים בגין קירות הזכוכית השקופה והמשוריינת שסגרה עליו. ניסה בכל דרך להכות במקורו ובטפריו בזכוכית אך לשווא. הוא נואש והתעופף לו משם. למחרת היום שב הנשר אל מקום הקן כשהוא נושא במקורו אבן ה"סאמור". הוא חג גבוה מעל הקן והשליך את אבן הסאמור שפילחה את הזכוכית שסגרה על הקן. לאחר מכן, צלל הנשר ממרומים, נשא את הקן והתעופף לו משם. אבן ה"סאמור" שהטיל הנשר נותרה במקום. צח'ר ניגש למקום והביא את האבן לשלמה.

ירושלים הרים סביב לה.
בין ההרים ישנו הר אחד ובו מערה הדומה לבית. אנשים נהגו בעבר הרחוק לפקוד את המערה, הבית. כאשר הלילה יורד על הר הבית מאיר באור נגוהות, אף כי אין בו עששיות, לא נרות ולא אשנב, כפי שמספרת האגדה הערבית. מאז שקראתי את הסיפור הזה, אני נוהג לטייל בהרי ירושלים בחיפוש אחר המערה, הבית המואר הזה. לאחרונה מצאתי אותה ואני שומר על מיקומה בסוד ומדי פעם אני נוהג ללכת להתבודד בה. עמוק עמוק בתוך המערה יש מעיין שממנו יוצאות תעלות מתפתלות וזורמות לכל הכיוונים. בתעלות זורם נוזל מנצנץ בצבע יין. היום, עם כל הרעש הזה מסביב, גמלה בלבי ההחלטה, כי בפעם הבאה שאבקר במקום אני הולך להרוות את צמאוני מן הנוזל האדמדם, ולא איכפת לי אם כוחי יאבד ממני.

***
שלמה, שידע את שפת
בעלי החיים, ציווה על הג'ינים להביא בפניו את הנשר. שלמה דיבר אל הנשר ושאלו לפשר אבן ה"סאמור" הזאת, והיכן אפשר למצוא אותה. הנשר הסביר, כי אבן זאת נמצאת בהר גבוה מאוד, רחוק רחוק במערב. אז, פנה שלמה אל הג'ינים וביקשם לטוס מהר עם הנשר אל ההר ההוא ולהביא מן האבן המיוחדת הזאת. הג'ינים יצאו לדרכם והביא כל שיכלו לשאת מן האבן המיוחדת. יש אומרים כי זוהי אבן היהלום שבאמצעותה הג'ינים חצבו וסיתתו מאז בסלעי ירושלים בלי להרעיש ובלי להטריד את מנוחת תושבי העיר.

שלמה המלך לא גר כאן יותר, אני אומר בלבי, בעוד טרטור הדחפורים המכים בסלעי ירושלים ממלא את שמי העיר ולא נותן לי מנוח. בכדי להסיח את דעתי מן המטרד הזה כרגע, אני ניגש ומוזג לי עוד כוס יין ומצית עוד סיגריה. אני לוגם לי מן היין, אחר מניח את הגביע על אדן החלון ורואה כיצד דמעות אדמדמות זולגות להן על דפנות הזכוכית השקופה, מחליקות בחזרה על החומות כאגלי יהלומים המתמזגים אט אט עם האדום המנצנץ בשמי העיר העתיקה בשעת שקיעה.

 
אוגוסט-ספטמבר 2009


***

אנגלית, לחץ כאן.

צרפתית, לחץ כאן.
______________________

אדוניס - חלונות ספר

אדוניס



חֲלּוֹנוֹ סְפָר



אֲנִי חַי - שַבְרִירִי כְּמוֹ וֶרֶד,

קָשֶה כְּמוֹ אֶבֶן צוּר.


הַצָּמָא מְחַדֵּד אֶת אֵיבָרַי.

בְּכָל פַּעַם שֶאֲנִי מִתְעוֹרֵר
אֲנִי מוֹצֵא בֵּין זְרוֹעוֹתַי
שֶאִירִיּוֹת שֶל לַיְלָה.


מערבית: סלמאן מצאלחה

ترجمها للعبرية: سلمان مصالحة

*****

أدونيس


نوافذ على التّخوم


أعيشُ، هشًّا كوردة
وصلبًا كصوّان.

عطشي يسنّ أعضائي.

كلّما استيقظتُ من نومي
أجد بين ذراعيّ
بقيّة من اللّيل.
***

מחמוד שקיר, סיפורים קצרצרים

מחמוד שקיר

סיפורים קצרצרים

מהגר

האישה מפזמת שיר שמהדהד מתוך חריץ בדלת. "ירושלים של זהב", כאילו נאכלת בגעועיה לחיי הלילה בחוץ. השוטר, שגל העליה האחרון הביא אותו, מצהיר בצעדיו הכבדים בחצר הכלא. הוא נעצר מול הצינוקים, מציץ דרך אשנבים צרים על אנשים רצועים באזיקים, אחר מתרחק מפני כובד מבטיהם החודרים מבעד החרכים. הוא פוסע בחצר ומכה על חטא. חולם על ערב שקט לחופיו של ים רחוק עם אישה אותה יפגוש באקראי בדרך.

האישה מפזמת לה שיר בתוך אשנב בדלת, אחר מרימה קולה: "הו השוטר המנצח, תן לי סיגריה, בבקשה!" הוא מהסה אותה שלא בכוונה: "תסתמי את הפה, הו זונה שבאה מעבר לים". האישה חדלה לפזם את השיר. את אמו של השוטר היא מקללת בשפת היידיש, אחר נאלמת.

הלילה יורד לאט. השוטר מתמוטט תחת עומס התפקיד, עומס הנצחון והעיניים המפלחות את האשנבים בחיפוש אחר מולדת.

***

מפגש

אמי, היקרה, באה לבקרני הערב. אני נושק לידה כהרגלי מימים ימימה. היא נושקת למצחי כהרגלה בכל פעם שאנו נפגשים לאחר פרידה ארוכה. אנו פוסעים בכיכר שבמרכזה ניצב פסלו המרשים של הנזיר. היא אינה ממהרת, כיוון שהיא סובלת מכאבים כרוניים בברכיים. בהעיפה מבט על הנשים החולפות בחצאיות מיני קצרצות, היא פולטת: "אוי להן ואבוי מעונשו של האלוהים ביום הדין". אחר כך, היא מתחילה לספר לי על היהודיות שהיא רואה בסמטאות ירושלים בעודה עושה את דרכה להתפלל במסגד אלאקצא, אחר כך מוסיפה כי הן פורקות עול, בכך שהן נושקות לחיילים בפרהסיה ובפני כל הבריות.

אנו ממשיכים, אמא ואני, אל עבר הקצה השני של הכיכר. אני אומר לה: "נלך למסעדה הרוסית לארוחת הערב". היא דוחה את ההצעה ואומרת שאיננה אוהבת את האוכל של המסעדות, אחר כך התיישבה על ספסל עץ בצד הדרך. היא הוציאה מתוך איזה צרור ככר לחם טאבון, והוסיפה כי היא הביאה אותו במיוחד, כיוון שהוא נאפה מהחיטה של הארץ. בצענו מהלחם והיא נזכרה, כי הביאה עימה גם כמה זיתים, וגם הוסיפה: "אביך עדיין זורע חיטה בשדה הפורה", והפנתה שאלה: "האם אתה זוכר את עץ הזית שאת ענפיו כירסמה העז שלנו לפני שנים? העץ ההוא", הוסיפה, "כבר עץ גדול ולידו ישנם עוד עשרה עצים".

אנו מחרישים למספר שניות, אני מבריח מבט אל עיני האמא ששקעו מעט מתחת לגבותיה. היא נראית לי חולמנית ובעיניה אני מבחין בצער עמוק. האם היא נזכרת באותה ילדה שמתה לפני עשרים שנה? או שמא מקנן בה החשש - כהרגלה - שהאבא ישכח את הגז דלוק והבית יעלה באש על כל מה שיש בו. או, שמא חוששת - כהרגלה - שתבואנה העזים של השכנים לרעות את עצינו היקרים.

היא בולעת בקושי את פת הלחם ומוסיפה בנימה של דאגה גדולה לי: "הו ילדי, שמע לעצתי, היזהר מן הבנות "החסודות" האלה"! אני מנסה להרגיע את דאגותיה ושואל אותה על שלומם של בני המשפחה. היא עונה: "לא נגיע לנחלה בחיים כל עוד החיילים האלה בקרבינו". אחר הוסיפה, "יום אחד באו באישון לילה והמטירו מכות על ראשינו, אחר שברו את שמשות הבית והשליכו חתול מת אל תוך באר המים. הם דרסו בנעליהם את שתילי העגבניות שאני משקה כל ערב, ואף הטילו את מימיהם בתוך ערוגות הנענע שאותן טיפחתי בידיי ליד הבית".

אמא מספרת סיפורים שאין להם סוף. העצב הולך ומקדיר בעיניה, אחר שואלת: "הלא תחזור אתי ארצה?" אך היא נזכרת, כי היתה פזיזה בהעלאת השאלה, ומוסיפה: "ארורים יהיו העושקים האלה אשר גירשוך". אנו המשכנו, אחרי כן, ברחוב המואר. וכמי שתחושות האשמה תקפוה היא אומרת: "שכחתי את תפילת הערבית". אני מביט אנה ואנה סביבי בעודני פוסע ברחוב פריס, ואינני רואה את אמי.ֿ אני מבין כי היא עזבה אותי והלכה להתפלל בארץ הרחוקה. אלוהים, כמה בודד אני כאן.

***

תמונה

הערפל שנחת לפתע מונע מהאישה לעמוד ארוכות בחלון, או כך לפחות טוענת האישה העומדת נפרדת מהגבר שהיא רואה ביצועיה בפעם האלף.
הערפל, שנחת לפתע, מונע מהגבר לשאת את עיניו למעלה לזמן ממושך, כי השמשות השקופות מחליפות את הרגליהן הנודעים. או, כך טוען הגבר שאינו אוהב לראות את האישה שחשב להינתק ממנה בפעם האלף.
***

מריה

מריה, שאותה הכרתי באקראי, לוקחת אותי אל לב העיר. שם שוכן הפסל שמביא ברכה לכל האוהבים. אנו מתבוננים בפסל זמן מה, אחר מתרחקים, מריה ואני, אל מסעדה עמומת אור. שם שרה מקהלה של צוענים. אני שותה יין נושן מעשי ידיהן של הפלאחיות בשדות, ונתקף עצב פתאומי.

מריה מנסה לדובב אותי, להקל עלי. היא מספרת לי על ביתה הכפרי הרחוק, שבו היא מבלה את ימי ראשון. מריה מדברת בזמן ונאלמת בזמן. ואני, העצב לא מש ממני, ובמיוחד כשמריה זאת מסתננת אל לבי בקלילות של חתולה.

אנו עוזבים את המסעדה. הולכים לנו לאט ברחובות הלילה. מתוך חלונות הראווה הרחבים מציצים מדי פעם גברים ונשים שיש להם הרבה סיפורים. מריה ואני, איננו מכירים מהם דבר.

הרכבת התחתית מתקרבת. מריה מחליטה לחזור הביתה תוך הבטחה להיפגש בבוקר שלמחרת. בבוקר, חכיתי זמן מה בלי ששערה הבלונדיני הרך ייראה באופק. חיפשתי אחריה בסמטאות העיר יום שלם ולא מצאתי אותה כדי לבשר לה על רצוני שנשאר, אני ומריה, ביחד לנצח.

***

טכס כלולות

האמא השמנה לא רצתה לבזבז את זמנה בליל הכלולות של בתה בעומדה מצותתת מאחורי הדלת, כי הרי זהו מנהג ישן שאבד עליו קלח.

האמא השמנה, התיישבה לה לטרוף את מיני המאכלים הערבים במטבח החתן שלא האריך את זמן ההתייחדות עם כלתו. הוא חסם, לפרק זמן ארוך, את דלת המטבח במלוא קומתו בטרם תבחין בו האמא השמנה. על זרועותיו הוא נשא את גופת בתה הרכה, והכריז מבלי משים, כי הוא שונא כל דבר המזכיר לו שעווה לבנה וצוננת שמעוררת את העצבים.

***

למשל

בבוקר היא שמה את פעמיה אל היריד. היא קונה ספרים כתובים בשפות שונות. העצב איננו מש ממנה, כיוון שלא פגשה איש ממכריה בכדי לאמר לו למשל, בוקר טוב.

רגליה מובילות אותה אל חדרה המטופש. העצב אינו מש ממנה, כיוון שהחדר לא שאל אותה למשל, האם לא פגשת את הבחור מאתמול באקראי, כפי שייחלת שיקרה הבוקר?

היא עומדת מול המראה, מביטה ביפי הלחיים והצוואר. הצער שוקע בליבה כי המראה, מאז שבאה לחלוק עימה את החיים, לא שברה את שתיקתה הכבדה, אף לא פעם אחת, למשל.
***

המלחמה הבאה

מי אמר שאיננו מתכוננים למלחמה הבאה? האשה תולה את הכביסה על חבלי השכנים. אטבי העץ נושכים את תחתוניה. חולמת על ימים משעממים ומעלה זכרונות.

מטאטא הרחובות של העיריה אוסף את הזבל מפינות הרחוב ומשתעל. מזג האוויר העגמומי פוצע את גרונו כרסיסי זכוכית מתנפצת. מוכר החלב אינו דואג - כל עוד הוא מקבל את המחיר בסוף החודש מהאנשים העשירים - אם החתולים הזקנים מתגנבים אל כלי הזכוכית שלא סגרו אותם טוב. מגלגלים אותם מול הדלתות הנעולות, מלקקים מהם את חלב הבוקר החם, מתכוננים ליום ארוך של פיהוק ומנוחה.

***

________
מחמוד שקיר: (נולד ב-1941 בירושלים), סופר ותסריטאי פלסטיני, חבר במפלגת העם (הקומוניסטית לשעבר). אחרי מלחמת יוני 67 הוא בילה מספר תקופות בבתי הכלא הישראליים, עד שבשנת 1975 גורש ללבנון. בשנת 1993, בעקבות חתימת הסכם העקרונות בין אש"ף לממשלת ישראל וכינון הרשות הפלסטינית, הורשה לשוב לביתו בירושלים. עם הקמת משרד התרבות הפלסטיני הוא הצטרף לצוות המשרד. הוא שימש כעורך הירחון "דפאתר ת'קאפיה" (מחברות לתרבות) שיצא לאור ע"י משרד התרבות הפלסטיני. הוא פירסם מספר קבצים של סיפורים קצרים, כמו כן מספר סיפורים לבני הניעורים, תסריטים ועוד.
________

מחמוד שקיר, סיפורים קצרים, תרגם מערבית: סלמאן מצאלחה.
محمود شقير، قصص قصيرة جدًّا، ترجمها إلى العبرية: سلمان مصالحة
***

סלווא נעיימי - שירים

שירים





 












 


מערבית: סלמאן מצאלחה
سلوى النعيمي، قصائد، ترجمها إلى العبرية: سلمان مصالحة

ויויאן אדן / שירים

ויויאן אדן

שירים

אַגָּדָה

הָיוּ לָהּ כָּל הַנְּתוּנִים הָרְגִילִים:
אַבָּא מֶלֶךְ, זָהָב הָיָה לָהּ בַּתַּלְתַּלִּים
וְחֶסֶד לֹא רָגִיל הָיָה לָהּ גַּם —
קוֹל יַמְבִּי מֻשְׁלָם.

הַאִם נָהֲגָה כַּיָּאוּת, הַאִם עָשְׂתָה טָעוּת,
עֵת הָפַךְ הַנָּסִיךְ לִצְפַרְדֵּעַ,
כְּשֶׁכָּרְעָה לְצִדּוֹ לְקַרְקֵר לַעוֹלָם?

***
הוֹרָאוֹת

אַל תָּשׁוּב עַל עִקְּבוֹתֶיךָ כְּמוֹ שֶׁבָּאתָ.
הַכֹּל הֲרֵי מַעְגָּל וְעוֹד מַעְגָּל
כְּמַטָּרָה לְחִצִּים,
גּוּף אִשָּׁה
וְעִיר טוֹבָה
שֶׁאֵינֶנָּה נְיוּ יוֹרְק.

***


גַּלְעֵד לְאִישׁ מַדָּע
לאבי

יֵשׁ לְךָ צִפִּיּוֹת מִכַּדּוּר הָאָרֶץ. אַתָּה נוֹהֵג לוֹמַר:
"בָּרוֹם הַזֶּה, שֶׁלֶג כְּלָל אֵינוֹ יוֹרֵד,"
אַךְ בְּדַרְכְּךָ גְּחָמוֹת שְׁמֵימִיּוֹת עָרְמוּ עָפָר.

מִן הַמָּטוֹס אַתָּה מַרְאֶה לִי אֵיזוֹ אֲדָמָה אֲדֻמַּת חֵמָר
וְעֶקְרוֹנִית, לִשְׂרֵפַת הַגּוּפָה לֹא הָיִיתָ מִתְנַגֵּד;
יֵשׁ לְךָ צִפִּיּוֹת מִכַּדּוּר הָאָרֶץ. אַתָּה נוֹהֵג לוֹמַר

שֶׁבְּמֻנָּחִים גֵּאוֹלוֹגִיִּים, פָּחוֹת מִיּוֹם חַיֵּי הַבָּשָׂר,
וּבְחִשּׁוּבֵי הַזְּמַן, פָּטַרְתָּ אוֹתִי כִּפְסִיק לֹא טוֹרֵד
אַךְ בְּדַרְכְּךָ גְּחָמוֹת שְׁמֵימִיּוֹת עָרְמוּ עָפָר.

שָׁמֶיךָ — גָּזִים סוֹבְבִים, הַשְּׁכִינָה — בַּעֲשַׁן הַסִּיגָר.
שִׂחַקְנוּ בְּגַן הַחַיּוֹת כְּשֶׁאִמָּא פָּרְשָׁה לִתְפִלָּתָהּ, לְהִתְבּוֹדֵד.
כֵּן, יֵשׁ לְךָ צִפִּיּוֹת. לְכַדּוּר הָאָרֶץ, אַתָּה נוֹהֵג לוֹמַר,

יֵשׁ כְּלָלִים יְדוּעִים; פְּקֻדּוֹת לָהֶן הַטֶּבַע סָר.
וְהַמָּוֶת, מוּל חֻקֵּי הַכְּבִידָה, כֹּה אָדִישׁ הוּא עוֹמֵד.
אַךְ בְּדַרְכְּךָ גְּחָמוֹת שְׁמֵימִיּוֹת עָרְמוּ עָפָר.

וּכְשֶׁהָלַכְנוּ לִרְאוֹת אֶת אָנָה פְרַנְק, הַמַּחֲזֶה הַמֻּכָּר,
לִמְבוּכָתִי כְּיַלְדָּה הִתְיַפַּחְתָּ בְּקוֹל רָם וְסוֹפֵד.
אָכֵן, בְּדַרְכְּךָ גַּחֲמָה שְׁמֵימִית עָרְמָה עָפָר.
יֵשׁ לְךָ צִפִּיּוֹת מִכַּדּוּר הָאָרֶץ. נָהַגְתָּ לוֹמַר.

***


הָאוֹרֵחַ

מִסִּבּוֹת הִיסְטוֹרִיּוֹת, הַקְּשׁוּרוֹת
לְצוּרָתוֹ שֶׁל מַדָּף יָשָׁן, אֲנִי
תָּמִיד מְקַפֶּלֶת יְצוּעַי לְמַלְבֵּן.
הָאוֹרֵחַ, בְּהַחְלִיפוֹ אֶת שֶׁלּוֹ, מְרַבֵּעַ.
כֵּיוָן שֶׁאֲנִי כָּל הַיּוֹם מַקְשִׁיבָה לַחֲדָשׁוֹת,
הָרַדְיוֹ בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה תָּמִיד מְכֻוָּן לְמוּסִיקָה
קְלָסִית. מִן הַסְּתָם הוּא שִׂחֵק בַּכַּפְתּוֹר,
וַאֲנִי הִתְעוֹרַרְתִּי לְקוֹל נוֹכֵל וְקוֹל שַׁקְרָן.
הוּא הָיָה אוֹרֵחַ מְצֻיָּן, נָקִי, הַטּוֹב שֶׁאֶפְשָׁר
לַחְלֹם עָלָיו, מִתְחַשֵּׁב וּמְסֻדָּר,
אָדִיב, נָדִיב וּמֻצְנָע.
שֶׁנִּרְאָה מְכַבֵּד אֶת הַקֵּן, כִּבְיָכוֹל.
אַךְ הַסַּכִּין הֶחָבִיב עָלַי, בַּמְּגֵרָה הַשְּׁנִיָּה,
בָּהּ תָּמִיד נִשְׁאַר מֻשְׁחָז, אֵינֶנּוּ שָׁם יוֹתֵר.

***


תִּרְגּוּם

אֲנִי מְסַדֶּרֶת מֵחָדָשׁ אֶת מִלּוֹתֶיךָ מִשְּׂמֹאל לְיָמִין
מִכָּל מִינֵי סִבּוֹת שֶׁקָּשֶׁה לִי לְהָבִין.
הַאִם אַתָּה אוֹהֵב לְהַבִּיט עַל אַדְווֹת הָאֲגַם,
וְלִרְאוֹת אֵיךְ מִלּוֹתֶיךָ הוֹפְכוֹת לִפְטָמוֹת,
מֵהֶן תּוּכַל לִינֹק אֶת הֶחָלָב הַחַם
שֶׁל הַזָּרוּת הָאֱנוֹשִׁית?
וְאוּלַי שִׁנּוּי הַכִּוּוּן הוּא
בָּלֶט אַכְזָר שֶׁל בְּרֵרָה טִבְעִית?
הַמִּלִּים שֶׁאֵינָן יוֹדְעוֹת לְחוֹלֵל
כּוֹשְׁלוֹת, נוֹפְלוֹת וְגוֹוְעוֹת.

וַאֲנִי?

אֲנִי צוֹלֶלֶת אֶל תּוֹךְ הַמִּלִּים הַשְּׁקוּעוֹת
אֵי שָׁם קָרוֹב לַנָּתִיב הַמְּקוֹרִי.
אוֹתָן אֲנִי מְמוֹלֶלֶת בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת,
עַד דֹּק מְפוֹרֶרֶת,
וּמְפַזֶּרֶת לִצְדָפוֹת תַּאַוְתָנִיּוֹת.
אַחַר כָּךְ, אֶעֱנֹד אֶת הַפְּנִינִים.
וּמִתַּחַת לְרַגְלַיִם יְחֵפוֹת, שִׁבְרֵי הַקּוֹנְכִיּוֹת
שְׁבִיל הַמּוֹבִיל אֶל דַּלְתִּי.

***


מִדְרָשׁ בְּרֵאשִׁית ב' כ'

"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל־הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם,
וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא־מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ".


וַיִּפֹּל בְּחֶלְקָהּ שֶׁל חַוָּה לִקְרֹא שֵׁמוֹת לַצּוֹמֵחַ,
זוּלַת הָעֵץ הַהוּא בַּגַּן — יֵשׁ לָאֵל עוֹד מֵיזָם לְפַתֵּחַ.
וַתִּקַּח חַוָּה אֶת אָדָם בְּיָדוֹ, וַתְּפָרֵט כָּל מִין וָמִין:
"זוֹ מַרְוָה, זוֹ חִטָּה, זֶה אַשּׁוּחַ, זֶה יַסְמִין."
וַיַּטֶּה אָדָם אֶת אָזְנוֹ לְהַסְכִּית, שֶׁנֶּאֱמַר — מְחַיֵּב הַנִּימוּס.
וַיֹּאמַר בְּלִבּוֹ, חָשׁוּב יוֹתֵר לִקְרֹא שֵׁמוֹת לְחַיַּת הַשָּׂדֶה.
וַיָּבוֹא פֶּתַע הַנָּחָשׁ. וַיַּרְא אָדָם, בַּהֲמֻלַּת הַגֵּרוּשׁ, מַה יָּפֶה
שֶׁשָּׁפַר גּוֹרָלוֹ לָדַעַת מַה תַּפּוּחַ, מַה תַּפּוּז!

***


נָחָשׁ

פְּעָמִים אַתָּה
נְחַשׁ הַחוֹל
עִם יַהֲלוֹמִים מְעֻרְפָּלִים
בְּמוֹרַד עַמּוּד הַשִּׁדְרָה.

מִתַּחַת לָאֶבֶן,
לְחוֹפֵי יָם הַמָּוֶת,
אֵינִי יְכוֹלָה לִרְאוֹת אֶת פָּנֶיךָ
בְּתוֹךְ הַפִּתּוּלִים.

קְפוּאָה וְדוֹמֶמֶת
אֲנִי צוֹפָה בְּךָ מְעַכֵּל
אֶת מִי שֶׁבָּלַעְתָּ לִקְרָבֶיךָ,
מְשַׁנֶּה אֶת קְטָרֶיךָ
וְחוֹמֵק עַל בֶּטֶן מְלֵאָה.

***


גְּרָנִיט

וּבְלֵיל הַגְּרָנִיט הַהוּא
כָּל אֲשֶׁר רָצִיתִי הוּא שֶׁתִּשְׂמַח.
כָּל אֲשֶׁר רָצִיתָ הוּא שֶׁתִּשְׂמַח.
כָּל אֲשֶׁר רָצִינוּ הוּא שֶׁתִּשְׂמַח.

וְאָז, בַּתֵּאַטְרוֹן הָאָפְקִי,
מָסָךְ נִפְתַּח
וְרָאִינוּ אֶת הָעִיר בַּשָּׁמַיִם.
לֹא הָיְתָה זוֹ עִיר הָאֱלֹהִים.

עִיר שְׁלֵמָה הֲפוּכָה
הִשְׁתַּלְשְׁלָה לְעֶבְרֵנוּ
בְּזֹהַר שְׁמֵי הַגְּרָנִיט.
הָרְחוֹבוֹת הַמּוּאָרִים —

קוּרֵי עַכָּבִישׁ שֶׁל מַעְגָּלִים וְקַוִּים.
וּבַמֶּרְכָּז, בַּנְּקֻדָּה הַגְּבוֹהָה בְּיוֹתֵר,
מְצוּדָה הַנִּשֵּׂאת לַמְּרוֹמִים
בָּהֲקָה בְּהֶשֵּׂג יָדֵנוּ.

שָׁכַחְתָּ אֶת הָעֹנֶג
שָׁכַחְתִּי אֶת הָעֹנֶג.
שָׁכַחְנוּ אֶת הָעֹנֶג,
חֶלְקִיקִים חָפְשִׁיִּים בַּגְּרָנִיט.

תרגם: סלמאן מצאלחה
***

מתוך: משני הצדדים, הוצאת כרמל, ירושלים 2008

על קופים וחזירים

מדי פעם בפעם מובאים בתקשורת העברית דברי שטנה הנאמרים על-ידי מטיפים אסלאמיים או מובאים ציטוטים, מן העתונות או מכתובים ערביים אחרים, המדמים את היהודים לקופים וחזירים. בהתייחסות למובאות האלה תמיד נעלם מעיני הקורא העברי מקור הדימוי הזה והרקע עליו צמח.

שרון אולדס - הפין של האפיפיור

שרון אולדס || הפין של האפיפיור

תָּלוּי לוֹ עָמֹק בְּתוֹךְ גְּלִימוֹתָיו,
עִנְבָּל עָדִין בְּמֶרְכָּזוֹ שֶׁל פַּעֲמוֹן.
מִתְנוֹעֵעַ כְּשֶׁהוּא נָע לוֹ וְנָד, דַּג רְפָאִים
בְּהִלָּה שֶׁל אַצָּה כְּסוּפָה, הַשֵּׂעָר
מִתְנַדְנֵד בַּחֲשֵׁכָה וּבַחֹם - וּבַלַּיְלָה
כְּשֶֹׁיְשֵׁנוֹת עֵינָיו, מִזְדַּקֵּר לוֹ עוֹמֵד
בְּשֶׁבַח הָאֵל.

*

תרגם: סלמאן מצאלחה


The Pope's Penis by Sharon Olds,
translated into Hebrew by Salman Masalha

***


Sharon Olds || The Pope's Penis

It hangs deep in his robes, a delicate
clapper at the center of a bell.
It moves when he moves, a ghostly fish in a
halo of silver seaweed, the hair
swaying in the dark and the heat -- and at night
while his eyes sleep, it stands up
in praise of God.

***
For Arabic translation, press here.

אם תרצו, כן זו הגדה

סלמאן מצאלחה || 

אם תרצו, כן זו הגדה 
 


ואלה החוקים

וְאֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוּוּ אֻמּוֹת
הָעוֹלָם, לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת
בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם
חוֹזְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.
לְמַעַן תִּירָא
אֶת הָאוּ"ם מַצִּילֶךָ,
לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקּוֹתָיו
אֲשֶׁר אָנוֹכִי מְצַוֶּךָ, אַתָּה
וּבִנְךָ וּבִתְךָ וּבְנֵי-בֵּיתְךָ
כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וּלְמַעַן
יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ
וְיִשְׂמְחוּן יְלָדֶיךָ.

שני אויבים בבור אחד

 סלמאן מצאלחה

שני אויבים בבור אחד

אחת הבעיות הקשות שניצבות בפני החברות הערביות, שהאסלאם עומד ביסודן, היא העדר תרבות של חשבון-נפש. בשונה מחברות אחרות, שמנגנונים של חשבון הנפש הם יסוד מוסד בתרבותן, דבר שמאפשר תיקון עצמי, אין בחברות הערביות מנגנונים כאלה. לא הדת מספקת מנגנונים כאלה, לא המשטרים המושחתים מעוניינים במנגנונים כאלה ולא האינטלקטואלים הערביים, להוציא בודדים בלבד, מספקים את הסחורה הזו.

המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש הלך לעולמו ולא יוכל להתייחס למלחמת עזה עכשיו. אך, עוד לפני מותו פירסם דרוויש, ביולי 2008, שיר שנשא את הכותרת "תסריט מוכן מראש", שבו הוא מצייר תסריט היפותטי על שני אויבים שמוצאים את עצמם בתוך בור. האחד הוא המשורר עצמו המסמל את הפלסטיני, והשני הוא "האויב" בה"א הידיעה מבלי לציין את זהותו, מאחר והקורא יודע להקיש לבד במי מדובר.

והנה הוא הבור של עזה נפער לרווחה ושני האויבים נפלו לתוכו. והנה שוב מוצא הפלסטיני את עצמו חסר אונים מול השקר העצמי. במאמר שפורסם ביומון הפלסטיני אל-איאם, מתרעם הפובליציסט הפלסטיני האני אלמצרי על כך שתגובת הציבור הפלסטיני בגדה המערבית נוכח מימדי ההרג וההרס בעזה נראית חוורת. התגובה הזאת, בעיניו: "דומה יותר לפעולות סולידריות שמאורגנות במקומות אחרים בעולם ולא דומות לפעולות שאמורות להיות באות ממי שמשתייך לאותו עם. אפילו פעולות הסולידריות במקומות אחרים היו יותר גדולות מאשר הסולידריות אותה הביע הציבור בגדה המערבית", קובל אל-מצרי (אל-איאם, 10 בינואר 2009).

שוב ושוב עולה על פני השטח הקינה על מר הגורל הפלסטיני ללא כל נסיון לעריכת חשבון נפש אמיתי. "אנו חלשים, אנו מובסים... לכן סילחו לנו ילדינו המתים", כותב עבדאללה עוואד ושולח חיצי ביקורת לעבר המנהיגים הפלסטינים: "מדוע משעל ועבאס לא הולכים לעזה? מנהיג צריך להיות בתוך עמו. לא מסך הטלויזיה הוא המקום למנהיגים... ועד לרגע זה לא הופיע איש מהמנהיגים בין הלוחמים, בין האנשים", מתרעם עוואד (אל-איאם,8 בינואר 2009). הסופר הפלסטיני עלי אל-ח'לילי מצטער על כך שהערבים והפלסטינים נטשו בכלל את תפקיד הקורבן, וכי הם השאירו את התפקיד הזה לרוצח שיש לו כל העוצמה. "הדבר המפליא", כותב אלח'לילי הוא כי "העולם מקבל את התפיסה הישראלית הזאת." (אל-איאם, 8 בינואר 2009). אל-ח'לילי שב ומדגיש כי הוא רוצה לנצל את ה"שואה" של עזה בכדי להחזיר לפלסטיני את תפקיד הקורבן, כי זהו התפקיד המיועד לפלסטיני בעיניו אל מול הרוצחים הישראלים.

האינטלקטואל הפלסטיני היחיד שכתב ביקורת נוקבת נגד החמאס הוא חסן ח'דר. למתקפה האגריסיבית על עזה, כתב ח'דר, יש מטרות מעבר להישגים צבאיים כאלה או אחרים שיכולה ישראל להשיג. מטרתה לעשות ניסויים בדור הרביעי של הנשק ולערוך ניסויים בטקטיקות מלחמתיות חדשות. את כל התנאים למתקפה הזאת סיפק ארגון החמאס לישראל. הישראלים יודעים, כי אלוהים העניק להם במתנה אויבים אידיאלים, המרבים ברעש ורטוריקה, כתב ח'דר. "המליציה של חמאס", הוא הוסיף: "לא השאירה בני-ברית או ידידים, לא לפלסטינים ולא לעניין שלהם. ארגון החמאס עשה הכל על מנת לשכנע את כל מי שעוד לא השתכנע, כי הפלסטינים הם לאמיתו של דבר גוליית, ולכן יש צורך לטפל בהם בכוח." (אל-איאם, 6 בינואר 2009).

שורות השיר-התסריט שפירסם דרוויש לפני מותו מסתיימות כך: "כאן, במקום הזה, רוצח והרוג ישנים בבור אחד / ועל משורר אחר להמשיך את התסריט הזה / עד סופו". והנה, בעקבות המלחמה בעזה נוטל משורר פלסטיני אחר, סמיח אלקאסם שמו שמחשיב עצמו משורר לאומי - הוא אזרח ישראלי ומוצב ברשימת מועמדי הכבוד של מפלגת חד"ש לבחירות לכנסת - את התפקיד לסיים את התסריט, ובשיר שנושא את הכותרת "דרשה ליום ששי של הגאולה" הוא כותב: "אני הוא מלך ירושלים. צאצא יבוסי. לא אתה, ריצ'ארד.../ ממבואות הנגב ועד הפסגות העליונות של הגליל... / אסוף את חרבותיך, אסוף את מגיניך, ריצ'ארד / והתחל להגר. / אתה עתיד לרדת, אני לעלות... / הגיע הזמן להגר ריצ'ארד... אני הוא מלך ירושלים / השאר לי את הצלב / השאר לי את הסהר / ואת מגן דוד... / אם תרצה, חי אתה תהגר / ואם תרצה, מת אתה תהגר." (מתוך: אתר מפלגת חד"ש הישראלית, 10 בינואר 2009). נוכח הרטוריקה המזוייפת הזאת מזדקרות המלים במאמרו של חסן ח'דר כמגדלור: "צחוק הגורל הוא כי גולית המזוייף מאיים על גוליית האמיתי... ומצהיר כי סופה של ישראל קרוב, בעוד גולית האמיתי מכה בפלסטינים, מפציץ אותם ובוכה", סיכם חסן ח'דר (אל-איאם, 6 בינואר 2009). בשיר שפירסם דרוויש בעקבות ההשתלטות האלימה של חמאס על הרצועה, יש התייחסות לשקר העצמי הפלסטיני: "כמה שיקרנו כשאמרנו, שאנו יוצאים מן הכלל... להאמין לשקרים של עצמך גרוע יותר מאשר לשקר לאחרים", כתב דרוויש (אלחיאת, 17 ביוני 2007).

ברגע זה שאני כותב מלים אלו משחק הדמים עוד נמשך. דומה כי גם השחקנים וגם הקהל במקום הזה ממשיכים לדרוש יותר אקשן בטרגדיה הבלתי גמורה. משום כך, ועל מנת לסיים את התסריט הרע שנכתב על-ידי אנשים רעים במקומותינו, זקוק המקום הזה יותר מכל דבר אחר לבמאי אמיץ וחכם, לא מסוג הבמאים הציניים מן הזן שיש בהנהגה הישראלית והפלסטינית, שישים קץ לחתונת הדמים הישראלית-פלסטינית. ומאחר ואין מחזאים ובמאים חכמים במקומותינו חייב הבמאי לבוא מחוץ למקום הזה, בדמות לחץ בינלאומי כבד לסיום הכיבוש הישראלי ולהקמת מדינה פלסטינית בכל השטחים הכבושים מאז 1967 ולדחוף את הצד הפלסטיני והערבי להפנמה אמיתית של ההכרה במדינת ישראל, על מנת לסיים את סיכסוך הדמים הזה. שאם לא כן, קרוב לודאי כי המחזה הטראגי הזה עוד ייצא לסיבוב הופעות מדמם בעולם הרחב.

ירושלים, 12 בינואר 2009

***

המאמר התפרסם בגרמנית ב- Neue Zürcher Zeitung


המאמר התפרסם בערבית ב- Middle East Transparent

המאמר בעברית עם תגובות, גם ב- הגדה השמאלית,
*
למאמר בערבית, לחץ כאן.

למאמר באנגלית, לחץ כאן.

למאמר בגרמנית, לחץ כאן.



בארץ
  • המין האנושי

    השיח האלים חשף לא רק את עומק ההתכחשות בחברה הערבית לעצם קיומה של קהילת להט"ב בתוכה, אלא גם את עומק הפער, שאינו אפשרי לגישור…
    כל הפרטים
  • אשכנזים-ספרדים

    במפגש בין ״המנטליות הספרדית המובהקת״, ובמלים אחרות: השייכות לתרבות אתנית אחרת, נקרא לה - ערבית, לבין ״המנטליות האשכנזית המובהקת״...
    כל הפרטים
  • מלאך המוות

    שנים רבות חלפו ומלאך המוות הגיע לבסוף ליטול את נשמתו של יעקב. פנה אליו יעקב בטרוניה: הלא ביקשתי ממך לשלוח לי שליח לפני המוות ואתה הבטחת לקיים... כל הפרטים
במרחב
  • חמאס בשירות ישראל

    לו ניחנו הפלסטינים בדמיון פוליטי ומדיני פורה, הם היו בוחרים במרוואן ברגותי כיורש לנשיאות פלסטין, ובסלאם פיאד לראשות הממשלה.
  • ישראל כמדינה ערבית

    ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע.
    כל הפרטים
 

קבר אחים, אוקטובר 2024 (צילום: ס. מ.)
קוראים ותגובות