מחמוד שקיר, סיפורים קצרצרים

מחמוד שקיר

סיפורים קצרצרים

מהגר

האישה מפזמת שיר שמהדהד מתוך חריץ בדלת. "ירושלים של זהב", כאילו נאכלת בגעועיה לחיי הלילה בחוץ. השוטר, שגל העליה האחרון הביא אותו, מצהיר בצעדיו הכבדים בחצר הכלא. הוא נעצר מול הצינוקים, מציץ דרך אשנבים צרים על אנשים רצועים באזיקים, אחר מתרחק מפני כובד מבטיהם החודרים מבעד החרכים. הוא פוסע בחצר ומכה על חטא. חולם על ערב שקט לחופיו של ים רחוק עם אישה אותה יפגוש באקראי בדרך.

האישה מפזמת לה שיר בתוך אשנב בדלת, אחר מרימה קולה: "הו השוטר המנצח, תן לי סיגריה, בבקשה!" הוא מהסה אותה שלא בכוונה: "תסתמי את הפה, הו זונה שבאה מעבר לים". האישה חדלה לפזם את השיר. את אמו של השוטר היא מקללת בשפת היידיש, אחר נאלמת.

הלילה יורד לאט. השוטר מתמוטט תחת עומס התפקיד, עומס הנצחון והעיניים המפלחות את האשנבים בחיפוש אחר מולדת.

***

מפגש

אמי, היקרה, באה לבקרני הערב. אני נושק לידה כהרגלי מימים ימימה. היא נושקת למצחי כהרגלה בכל פעם שאנו נפגשים לאחר פרידה ארוכה. אנו פוסעים בכיכר שבמרכזה ניצב פסלו המרשים של הנזיר. היא אינה ממהרת, כיוון שהיא סובלת מכאבים כרוניים בברכיים. בהעיפה מבט על הנשים החולפות בחצאיות מיני קצרצות, היא פולטת: "אוי להן ואבוי מעונשו של האלוהים ביום הדין". אחר כך, היא מתחילה לספר לי על היהודיות שהיא רואה בסמטאות ירושלים בעודה עושה את דרכה להתפלל במסגד אלאקצא, אחר כך מוסיפה כי הן פורקות עול, בכך שהן נושקות לחיילים בפרהסיה ובפני כל הבריות.

אנו ממשיכים, אמא ואני, אל עבר הקצה השני של הכיכר. אני אומר לה: "נלך למסעדה הרוסית לארוחת הערב". היא דוחה את ההצעה ואומרת שאיננה אוהבת את האוכל של המסעדות, אחר כך התיישבה על ספסל עץ בצד הדרך. היא הוציאה מתוך איזה צרור ככר לחם טאבון, והוסיפה כי היא הביאה אותו במיוחד, כיוון שהוא נאפה מהחיטה של הארץ. בצענו מהלחם והיא נזכרה, כי הביאה עימה גם כמה זיתים, וגם הוסיפה: "אביך עדיין זורע חיטה בשדה הפורה", והפנתה שאלה: "האם אתה זוכר את עץ הזית שאת ענפיו כירסמה העז שלנו לפני שנים? העץ ההוא", הוסיפה, "כבר עץ גדול ולידו ישנם עוד עשרה עצים".

אנו מחרישים למספר שניות, אני מבריח מבט אל עיני האמא ששקעו מעט מתחת לגבותיה. היא נראית לי חולמנית ובעיניה אני מבחין בצער עמוק. האם היא נזכרת באותה ילדה שמתה לפני עשרים שנה? או שמא מקנן בה החשש - כהרגלה - שהאבא ישכח את הגז דלוק והבית יעלה באש על כל מה שיש בו. או, שמא חוששת - כהרגלה - שתבואנה העזים של השכנים לרעות את עצינו היקרים.

היא בולעת בקושי את פת הלחם ומוסיפה בנימה של דאגה גדולה לי: "הו ילדי, שמע לעצתי, היזהר מן הבנות "החסודות" האלה"! אני מנסה להרגיע את דאגותיה ושואל אותה על שלומם של בני המשפחה. היא עונה: "לא נגיע לנחלה בחיים כל עוד החיילים האלה בקרבינו". אחר הוסיפה, "יום אחד באו באישון לילה והמטירו מכות על ראשינו, אחר שברו את שמשות הבית והשליכו חתול מת אל תוך באר המים. הם דרסו בנעליהם את שתילי העגבניות שאני משקה כל ערב, ואף הטילו את מימיהם בתוך ערוגות הנענע שאותן טיפחתי בידיי ליד הבית".

אמא מספרת סיפורים שאין להם סוף. העצב הולך ומקדיר בעיניה, אחר שואלת: "הלא תחזור אתי ארצה?" אך היא נזכרת, כי היתה פזיזה בהעלאת השאלה, ומוסיפה: "ארורים יהיו העושקים האלה אשר גירשוך". אנו המשכנו, אחרי כן, ברחוב המואר. וכמי שתחושות האשמה תקפוה היא אומרת: "שכחתי את תפילת הערבית". אני מביט אנה ואנה סביבי בעודני פוסע ברחוב פריס, ואינני רואה את אמי.ֿ אני מבין כי היא עזבה אותי והלכה להתפלל בארץ הרחוקה. אלוהים, כמה בודד אני כאן.

***

תמונה

הערפל שנחת לפתע מונע מהאישה לעמוד ארוכות בחלון, או כך לפחות טוענת האישה העומדת נפרדת מהגבר שהיא רואה ביצועיה בפעם האלף.
הערפל, שנחת לפתע, מונע מהגבר לשאת את עיניו למעלה לזמן ממושך, כי השמשות השקופות מחליפות את הרגליהן הנודעים. או, כך טוען הגבר שאינו אוהב לראות את האישה שחשב להינתק ממנה בפעם האלף.
***

מריה

מריה, שאותה הכרתי באקראי, לוקחת אותי אל לב העיר. שם שוכן הפסל שמביא ברכה לכל האוהבים. אנו מתבוננים בפסל זמן מה, אחר מתרחקים, מריה ואני, אל מסעדה עמומת אור. שם שרה מקהלה של צוענים. אני שותה יין נושן מעשי ידיהן של הפלאחיות בשדות, ונתקף עצב פתאומי.

מריה מנסה לדובב אותי, להקל עלי. היא מספרת לי על ביתה הכפרי הרחוק, שבו היא מבלה את ימי ראשון. מריה מדברת בזמן ונאלמת בזמן. ואני, העצב לא מש ממני, ובמיוחד כשמריה זאת מסתננת אל לבי בקלילות של חתולה.

אנו עוזבים את המסעדה. הולכים לנו לאט ברחובות הלילה. מתוך חלונות הראווה הרחבים מציצים מדי פעם גברים ונשים שיש להם הרבה סיפורים. מריה ואני, איננו מכירים מהם דבר.

הרכבת התחתית מתקרבת. מריה מחליטה לחזור הביתה תוך הבטחה להיפגש בבוקר שלמחרת. בבוקר, חכיתי זמן מה בלי ששערה הבלונדיני הרך ייראה באופק. חיפשתי אחריה בסמטאות העיר יום שלם ולא מצאתי אותה כדי לבשר לה על רצוני שנשאר, אני ומריה, ביחד לנצח.

***

טכס כלולות

האמא השמנה לא רצתה לבזבז את זמנה בליל הכלולות של בתה בעומדה מצותתת מאחורי הדלת, כי הרי זהו מנהג ישן שאבד עליו קלח.

האמא השמנה, התיישבה לה לטרוף את מיני המאכלים הערבים במטבח החתן שלא האריך את זמן ההתייחדות עם כלתו. הוא חסם, לפרק זמן ארוך, את דלת המטבח במלוא קומתו בטרם תבחין בו האמא השמנה. על זרועותיו הוא נשא את גופת בתה הרכה, והכריז מבלי משים, כי הוא שונא כל דבר המזכיר לו שעווה לבנה וצוננת שמעוררת את העצבים.

***

למשל

בבוקר היא שמה את פעמיה אל היריד. היא קונה ספרים כתובים בשפות שונות. העצב איננו מש ממנה, כיוון שלא פגשה איש ממכריה בכדי לאמר לו למשל, בוקר טוב.

רגליה מובילות אותה אל חדרה המטופש. העצב אינו מש ממנה, כיוון שהחדר לא שאל אותה למשל, האם לא פגשת את הבחור מאתמול באקראי, כפי שייחלת שיקרה הבוקר?

היא עומדת מול המראה, מביטה ביפי הלחיים והצוואר. הצער שוקע בליבה כי המראה, מאז שבאה לחלוק עימה את החיים, לא שברה את שתיקתה הכבדה, אף לא פעם אחת, למשל.***

המלחמה הבאה

מי אמר שאיננו מתכוננים למלחמה הבאה? האשה תולה את הכביסה על חבלי השכנים. אטבי העץ נושכים את תחתוניה. חולמת על ימים משעממים ומעלה זכרונות.

מטאטא הרחובות של העיריה אוסף את הזבל מפינות הרחוב ומשתעל. מזג האוויר העגמומי פוצע את גרונו כרסיסי זכוכית מתנפצת. מוכר החלב אינו דואג - כל עוד הוא מקבל את המחיר בסוף החודש מהאנשים העשירים - אם החתולים הזקנים מתגנבים אל כלי הזכוכית שלא סגרו אותם טוב. מגלגלים אותם מול הדלתות הנעולות, מלקקים מהם את חלב הבוקר החם, מתכוננים ליום ארוך של פיהוק ומנוחה.

***

________
מחמוד שקיר: (נולד ב-1941 בירושלים), סופר ותסריטאי פלסטיני, חבר במפלגת העם (הקומוניסטית לשעבר). אחרי מלחמת יוני 67 הוא בילה מספר תקופות בבתי הכלא הישראליים, עד שבשנת 1975 גורש ללבנון. בשנת 1993, בעקבות חתימת הסכם העקרונות בין אש"ף לממשלת ישראל וכינון הרשות הפלסטינית, הורשה לשוב לביתו בירושלים. עם הקמת משרד התרבות הפלסטיני הוא הצטרף לצוות המשרד. הוא שימש כעורך הירחון "דפאתר ת'קאפיה" (מחברות לתרבות) שיצא לאור ע"י משרד התרבות הפלסטיני. הוא פירסם מספר קבצים של סיפורים קצרים, כמו כן מספר סיפורים לבני הניעורים, תסריטים ועוד.
________

מחמוד שקיר, סיפורים קצרים, תרגם מערבית: סלמאן מצאלחה.
محمود شقير، قصص قصيرة جدًّا، ترجمها إلى العبرية: سلمان مصالحة
***

כל הפרטים

סלווא נעיימי - שירים

סלווא נעיימי

שירים

 

 


מערבית: סלמאן מצאלחה
سلوى النعيمي، قصائد، ترجمها إلى العبرية: سلمان مصالحة

כל הפרטים

ויויאן אדן / שירים

ויויאן אדן

שירים

אַגָּדָה

הָיוּ לָהּ כָּל הַנְּתוּנִים הָרְגִילִים:
אַבָּא מֶלֶךְ, זָהָב הָיָה לָהּ בַּתַּלְתַּלִּים
וְחֶסֶד לֹא רָגִיל הָיָה לָהּ גַּם —
קוֹל יַמְבִּי מֻשְׁלָם.

הַאִם נָהֲגָה כַּיָּאוּת, הַאִם עָשְׂתָה טָעוּת,
עֵת הָפַךְ הַנָּסִיךְ לִצְפַרְדֵּעַ,
כְּשֶׁכָּרְעָה לְצִדּוֹ לְקַרְקֵר לַעוֹלָם?

***
הוֹרָאוֹת

אַל תָּשׁוּב עַל עִקְּבוֹתֶיךָ כְּמוֹ שֶׁבָּאתָ.
הַכֹּל הֲרֵי מַעְגָּל וְעוֹד מַעְגָּל
כְּמַטָּרָה לְחִצִּים,
גּוּף אִשָּׁה
וְעִיר טוֹבָה
שֶׁאֵינֶנָּה נְיוּ יוֹרְק.

***


גַּלְעֵד לְאִישׁ מַדָּע
לאבי

יֵשׁ לְךָ צִפִּיּוֹת מִכַּדּוּר הָאָרֶץ. אַתָּה נוֹהֵג לוֹמַר:
"בָּרוֹם הַזֶּה, שֶׁלֶג כְּלָל אֵינוֹ יוֹרֵד,"
אַךְ בְּדַרְכְּךָ גְּחָמוֹת שְׁמֵימִיּוֹת עָרְמוּ עָפָר.

מִן הַמָּטוֹס אַתָּה מַרְאֶה לִי אֵיזוֹ אֲדָמָה אֲדֻמַּת חֵמָר
וְעֶקְרוֹנִית, לִשְׂרֵפַת הַגּוּפָה לֹא הָיִיתָ מִתְנַגֵּד;
יֵשׁ לְךָ צִפִּיּוֹת מִכַּדּוּר הָאָרֶץ. אַתָּה נוֹהֵג לוֹמַר

שֶׁבְּמֻנָּחִים גֵּאוֹלוֹגִיִּים, פָּחוֹת מִיּוֹם חַיֵּי הַבָּשָׂר,
וּבְחִשּׁוּבֵי הַזְּמַן, פָּטַרְתָּ אוֹתִי כִּפְסִיק לֹא טוֹרֵד
אַךְ בְּדַרְכְּךָ גְּחָמוֹת שְׁמֵימִיּוֹת עָרְמוּ עָפָר.

שָׁמֶיךָ — גָּזִים סוֹבְבִים, הַשְּׁכִינָה — בַּעֲשַׁן הַסִּיגָר.
שִׂחַקְנוּ בְּגַן הַחַיּוֹת כְּשֶׁאִמָּא פָּרְשָׁה לִתְפִלָּתָהּ, לְהִתְבּוֹדֵד.
כֵּן, יֵשׁ לְךָ צִפִּיּוֹת. לְכַדּוּר הָאָרֶץ, אַתָּה נוֹהֵג לוֹמַר,

יֵשׁ כְּלָלִים יְדוּעִים; פְּקֻדּוֹת לָהֶן הַטֶּבַע סָר.
וְהַמָּוֶת, מוּל חֻקֵּי הַכְּבִידָה, כֹּה אָדִישׁ הוּא עוֹמֵד.
אַךְ בְּדַרְכְּךָ גְּחָמוֹת שְׁמֵימִיּוֹת עָרְמוּ עָפָר.

וּכְשֶׁהָלַכְנוּ לִרְאוֹת אֶת אָנָה פְרַנְק, הַמַּחֲזֶה הַמֻּכָּר,
לִמְבוּכָתִי כְּיַלְדָּה הִתְיַפַּחְתָּ בְּקוֹל רָם וְסוֹפֵד.
אָכֵן, בְּדַרְכְּךָ גַּחֲמָה שְׁמֵימִית עָרְמָה עָפָר.
יֵשׁ לְךָ צִפִּיּוֹת מִכַּדּוּר הָאָרֶץ. נָהַגְתָּ לוֹמַר.

***


הָאוֹרֵחַ

מִסִּבּוֹת הִיסְטוֹרִיּוֹת, הַקְּשׁוּרוֹת
לְצוּרָתוֹ שֶׁל מַדָּף יָשָׁן, אֲנִי
תָּמִיד מְקַפֶּלֶת יְצוּעַי לְמַלְבֵּן.
הָאוֹרֵחַ, בְּהַחְלִיפוֹ אֶת שֶׁלּוֹ, מְרַבֵּעַ.
כֵּיוָן שֶׁאֲנִי כָּל הַיּוֹם מַקְשִׁיבָה לַחֲדָשׁוֹת,
הָרַדְיוֹ בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה תָּמִיד מְכֻוָּן לְמוּסִיקָה
קְלָסִית. מִן הַסְּתָם הוּא שִׂחֵק בַּכַּפְתּוֹר,
וַאֲנִי הִתְעוֹרַרְתִּי לְקוֹל נוֹכֵל וְקוֹל שַׁקְרָן.
הוּא הָיָה אוֹרֵחַ מְצֻיָּן, נָקִי, הַטּוֹב שֶׁאֶפְשָׁר
לַחְלֹם עָלָיו, מִתְחַשֵּׁב וּמְסֻדָּר,
אָדִיב, נָדִיב וּמֻצְנָע.
שֶׁנִּרְאָה מְכַבֵּד אֶת הַקֵּן, כִּבְיָכוֹל.
אַךְ הַסַּכִּין הֶחָבִיב עָלַי, בַּמְּגֵרָה הַשְּׁנִיָּה,
בָּהּ תָּמִיד נִשְׁאַר מֻשְׁחָז, אֵינֶנּוּ שָׁם יוֹתֵר.

***


תִּרְגּוּם

אֲנִי מְסַדֶּרֶת מֵחָדָשׁ אֶת מִלּוֹתֶיךָ מִשְּׂמֹאל לְיָמִין
מִכָּל מִינֵי סִבּוֹת שֶׁקָּשֶׁה לִי לְהָבִין.
הַאִם אַתָּה אוֹהֵב לְהַבִּיט עַל אַדְווֹת הָאֲגַם,
וְלִרְאוֹת אֵיךְ מִלּוֹתֶיךָ הוֹפְכוֹת לִפְטָמוֹת,
מֵהֶן תּוּכַל לִינֹק אֶת הֶחָלָב הַחַם
שֶׁל הַזָּרוּת הָאֱנוֹשִׁית?
וְאוּלַי שִׁנּוּי הַכִּוּוּן הוּא
בָּלֶט אַכְזָר שֶׁל בְּרֵרָה טִבְעִית?
הַמִּלִּים שֶׁאֵינָן יוֹדְעוֹת לְחוֹלֵל
כּוֹשְׁלוֹת, נוֹפְלוֹת וְגוֹוְעוֹת.

וַאֲנִי?

אֲנִי צוֹלֶלֶת אֶל תּוֹךְ הַמִּלִּים הַשְּׁקוּעוֹת
אֵי שָׁם קָרוֹב לַנָּתִיב הַמְּקוֹרִי.
אוֹתָן אֲנִי מְמוֹלֶלֶת בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת,
עַד דֹּק מְפוֹרֶרֶת,
וּמְפַזֶּרֶת לִצְדָפוֹת תַּאַוְתָנִיּוֹת.
אַחַר כָּךְ, אֶעֱנֹד אֶת הַפְּנִינִים.
וּמִתַּחַת לְרַגְלַיִם יְחֵפוֹת, שִׁבְרֵי הַקּוֹנְכִיּוֹת
שְׁבִיל הַמּוֹבִיל אֶל דַּלְתִּי.

***


מִדְרָשׁ בְּרֵאשִׁית ב' כ'

"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל־הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם,
וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא־מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ".

וַיִּפֹּל בְּחֶלְקָהּ שֶׁל חַוָּה לִקְרֹא שֵׁמוֹת לַצּוֹמֵחַ,
זוּלַת הָעֵץ הַהוּא בַּגַּן — יֵשׁ לָאֵל עוֹד מֵיזָם לְפַתֵּחַ.
וַתִּקַּח חַוָּה אֶת אָדָם בְּיָדוֹ, וַתְּפָרֵט כָּל מִין וָמִין:
"זוֹ מַרְוָה, זוֹ חִטָּה, זֶה אַשּׁוּחַ, זֶה יַסְמִין."
וַיַּטֶּה אָדָם אֶת אָזְנוֹ לְהַסְכִּית, שֶׁנֶּאֱמַר — מְחַיֵּב הַנִּימוּס.
וַיֹּאמַר בְּלִבּוֹ, חָשׁוּב יוֹתֵר לִקְרֹא שֵׁמוֹת לְחַיַּת הַשָּׂדֶה.
וַיָּבוֹא פֶּתַע הַנָּחָשׁ. וַיַּרְא אָדָם, בַּהֲמֻלַּת הַגֵּרוּשׁ, מַה יָּפֶה
שֶׁשָּׁפַר גּוֹרָלוֹ לָדַעַת מַה תַּפּוּחַ, מַה תַּפּוּז!

***


נָחָשׁ

פְּעָמִים אַתָּה
נְחַשׁ הַחוֹל
עִם יַהֲלוֹמִים מְעֻרְפָּלִים
בְּמוֹרַד עַמּוּד הַשִּׁדְרָה.

מִתַּחַת לָאֶבֶן,
לְחוֹפֵי יָם הַמָּוֶת,
אֵינִי יְכוֹלָה לִרְאוֹת אֶת פָּנֶיךָ
בְּתוֹךְ הַפִּתּוּלִים.

קְפוּאָה וְדוֹמֶמֶת
אֲנִי צוֹפָה בְּךָ מְעַכֵּל
אֶת מִי שֶׁבָּלַעְתָּ לִקְרָבֶיךָ,
מְשַׁנֶּה אֶת קְטָרֶיךָ
וְחוֹמֵק עַל בֶּטֶן מְלֵאָה.

***


גְּרָנִיט

וּבְלֵיל הַגְּרָנִיט הַהוּא
כָּל אֲשֶׁר רָצִיתִי הוּא שֶׁתִּשְׂמַח.
כָּל אֲשֶׁר רָצִיתָ הוּא שֶׁתִּשְׂמַח.
כָּל אֲשֶׁר רָצִינוּ הוּא שֶׁתִּשְׂמַח.

וְאָז, בַּתֵּאַטְרוֹן הָאָפְקִי,
מָסָךְ נִפְתַּח
וְרָאִינוּ אֶת הָעִיר בַּשָּׁמַיִם.
לֹא הָיְתָה זוֹ עִיר הָאֱלֹהִים.

עִיר שְׁלֵמָה הֲפוּכָה
הִשְׁתַּלְשְׁלָה לְעֶבְרֵנוּ
בְּזֹהַר שְׁמֵי הַגְּרָנִיט.
הָרְחוֹבוֹת הַמּוּאָרִים —

קוּרֵי עַכָּבִישׁ שֶׁל מַעְגָּלִים וְקַוִּים.
וּבַמֶּרְכָּז, בַּנְּקֻדָּה הַגְּבוֹהָה בְּיוֹתֵר,
מְצוּדָה הַנִּשֵּׂאת לַמְּרוֹמִים
בָּהֲקָה בְּהֶשֵּׂג יָדֵנוּ.

שָׁכַחְתָּ אֶת הָעֹנֶג
שָׁכַחְתִּי אֶת הָעֹנֶג.
שָׁכַחְנוּ אֶת הָעֹנֶג,
חֶלְקִיקִים חָפְשִׁיִּים בַּגְּרָנִיט.
תרגם: סלמאן מצאלחה

***

מתוך: משני הצדדים, הוצאת כרמל, ירושלים 2008

כל הפרטים

על קופים וחזירים

מדי פעם בפעם מובאים בתקשורת העברית דברי שטנה הנאמרים על-ידי מטיפים אסלאמיים או מובאים ציטוטים, מן העתונות או מכתובים ערביים אחרים, המדמים את היהודים לקופים וחזירים. בהתייחסות למובאות האלה תמיד נעלם מעיני הקורא העברי מקור הדימוי הזה והרקע עליו צמח.

כל הפרטים

שרון אולדס - הפין של האפיפיור

שרון אולדס || הפין של האפיפיור

תָּלוּי לוֹ עָמֹק בְּתוֹךְ גְּלִימוֹתָיו,
עִנְבָּל עָדִין בְּמֶרְכָּזוֹ שֶׁל פַּעֲמוֹן.
מִתְנוֹעֵעַ כְּשֶׁהוּא נָע לוֹ וְנָד, דַּג רְפָאִים
בְּהִלָּה שֶׁל אַצָּה כְּסוּפָה, הַשֵּׂעָר
מִתְנַדְנֵד בַּחֲשֵׁכָה וּבַחֹם - וּבַלַּיְלָה
כְּשֶֹׁיְשֵׁנוֹת עֵינָיו, מִזְדַּקֵּר לוֹ עוֹמֵד
בְּשֶׁבַח הָאֵל.
*

תרגם: סלמאן מצאלחה

The Pope's Penis by Sharon Olds,
translated into Hebrew by Salman Masalha

***

Sharon Olds || The Pope's Penis

It hangs deep in his robes, a delicate
clapper at the center of a bell.
It moves when he moves, a ghostly fish in a
halo of silver seaweed, the hair
swaying in the dark and the heat -- and at night
while his eyes sleep, it stands up
in praise of God.

***
For Arabic translation, press here.

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה || 

אם תרצו, כן זו הגדה 
 

ואלה החוקים

וְאֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוּוּ אֻמּוֹת
הָעוֹלָם, לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת
בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם
חוֹזְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.
לְמַעַן תִּירָא
אֶת הָאוּ"ם מַצִּילֶךָ,
לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקּוֹתָיו
אֲשֶׁר אָנוֹכִי מְצַוֶּךָ, אַתָּה
וּבִנְךָ וּבִתְךָ וּבְנֵי-בֵּיתְךָ
כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וּלְמַעַן
יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ
וְיִשְׂמְחוּן יְלָדֶיךָ.

כל הפרטים

 סלמאן מצאלחה

שני אויבים בבור אחד

אחת הבעיות הקשות שניצבות בפני החברות הערביות, שהאסלאם עומד ביסודן, היא העדר תרבות של חשבון-נפש. בשונה מחברות אחרות, שמנגנונים של חשבון הנפש הם יסוד מוסד בתרבותן, דבר שמאפשר תיקון עצמי, אין בחברות הערביות מנגנונים כאלה. לא הדת מספקת מנגנונים כאלה, לא המשטרים המושחתים מעוניינים במנגנונים כאלה ולא האינטלקטואלים הערביים, להוציא בודדים בלבד, מספקים את הסחורה הזו.

המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש הלך לעולמו ולא יוכל להתייחס למלחמת עזה עכשיו. אך, עוד לפני מותו פירסם דרוויש, ביולי 2008, שיר שנשא את הכותרת "תסריט מוכן מראש", שבו הוא מצייר תסריט היפותטי על שני אויבים שמוצאים את עצמם בתוך בור. האחד הוא המשורר עצמו המסמל את הפלסטיני, והשני הוא "האויב" בה"א הידיעה מבלי לציין את זהותו, מאחר והקורא יודע להקיש לבד במי מדובר.

והנה הוא הבור של עזה נפער לרווחה ושני האויבים נפלו לתוכו. והנה שוב מוצא הפלסטיני את עצמו חסר אונים מול השקר העצמי. במאמר שפורסם ביומון הפלסטיני אל-איאם, מתרעם הפובליציסט הפלסטיני האני אלמצרי על כך שתגובת הציבור הפלסטיני בגדה המערבית נוכח מימדי ההרג וההרס בעזה נראית חוורת. התגובה הזאת, בעיניו: "דומה יותר לפעולות סולידריות שמאורגנות במקומות אחרים בעולם ולא דומות לפעולות שאמורות להיות באות ממי שמשתייך לאותו עם. אפילו פעולות הסולידריות במקומות אחרים היו יותר גדולות מאשר הסולידריות אותה הביע הציבור בגדה המערבית", קובל אל-מצרי (אל-איאם, 10 בינואר 2009).

שוב ושוב עולה על פני השטח הקינה על מר הגורל הפלסטיני ללא כל נסיון לעריכת חשבון נפש אמיתי. "אנו חלשים, אנו מובסים... לכן סילחו לנו ילדינו המתים", כותב עבדאללה עוואד ושולח חיצי ביקורת לעבר המנהיגים הפלסטינים: "מדוע משעל ועבאס לא הולכים לעזה? מנהיג צריך להיות בתוך עמו. לא מסך הטלויזיה הוא המקום למנהיגים... ועד לרגע זה לא הופיע איש מהמנהיגים בין הלוחמים, בין האנשים", מתרעם עוואד (אל-איאם,8 בינואר 2009). הסופר הפלסטיני עלי אל-ח'לילי מצטער על כך שהערבים והפלסטינים נטשו בכלל את תפקיד הקורבן, וכי הם השאירו את התפקיד הזה לרוצח שיש לו כל העוצמה. "הדבר המפליא", כותב אלח'לילי הוא כי "העולם מקבל את התפיסה הישראלית הזאת." (אל-איאם, 8 בינואר 2009). אל-ח'לילי שב ומדגיש כי הוא רוצה לנצל את ה"שואה" של עזה בכדי להחזיר לפלסטיני את תפקיד הקורבן, כי זהו התפקיד המיועד לפלסטיני בעיניו אל מול הרוצחים הישראלים.

האינטלקטואל הפלסטיני היחיד שכתב ביקורת נוקבת נגד החמאס הוא חסן ח'דר. למתקפה האגריסיבית על עזה, כתב ח'דר, יש מטרות מעבר להישגים צבאיים כאלה או אחרים שיכולה ישראל להשיג. מטרתה לעשות ניסויים בדור הרביעי של הנשק ולערוך ניסויים בטקטיקות מלחמתיות חדשות. את כל התנאים למתקפה הזאת סיפק ארגון החמאס לישראל. הישראלים יודעים, כי אלוהים העניק להם במתנה אויבים אידיאלים, המרבים ברעש ורטוריקה, כתב ח'דר. "המליציה של חמאס", הוא הוסיף: "לא השאירה בני-ברית או ידידים, לא לפלסטינים ולא לעניין שלהם. ארגון החמאס עשה הכל על מנת לשכנע את כל מי שעוד לא השתכנע, כי הפלסטינים הם לאמיתו של דבר גוליית, ולכן יש צורך לטפל בהם בכוח." (אל-איאם, 6 בינואר 2009).

שורות השיר-התסריט שפירסם דרוויש לפני מותו מסתיימות כך: "כאן, במקום הזה, רוצח והרוג ישנים בבור אחד / ועל משורר אחר להמשיך את התסריט הזה / עד סופו". והנה, בעקבות המלחמה בעזה נוטל משורר פלסטיני אחר, סמיח אלקאסם שמו שמחשיב עצמו משורר לאומי - הוא אזרח ישראלי ומוצב ברשימת מועמדי הכבוד של מפלגת חד"ש לבחירות לכנסת - את התפקיד לסיים את התסריט, ובשיר שנושא את הכותרת "דרשה ליום ששי של הגאולה" הוא כותב: "אני הוא מלך ירושלים. צאצא יבוסי. לא אתה, ריצ'ארד.../ ממבואות הנגב ועד הפסגות העליונות של הגליל... / אסוף את חרבותיך, אסוף את מגיניך, ריצ'ארד / והתחל להגר. / אתה עתיד לרדת, אני לעלות... / הגיע הזמן להגר ריצ'ארד... אני הוא מלך ירושלים / השאר לי את הצלב / השאר לי את הסהר / ואת מגן דוד... / אם תרצה, חי אתה תהגר / ואם תרצה, מת אתה תהגר." (מתוך: אתר מפלגת חד"ש הישראלית, 10 בינואר 2009). נוכח הרטוריקה המזוייפת הזאת מזדקרות המלים במאמרו של חסן ח'דר כמגדלור: "צחוק הגורל הוא כי גולית המזוייף מאיים על גוליית האמיתי... ומצהיר כי סופה של ישראל קרוב, בעוד גולית האמיתי מכה בפלסטינים, מפציץ אותם ובוכה", סיכם חסן ח'דר (אל-איאם, 6 בינואר 2009). בשיר שפירסם דרוויש בעקבות ההשתלטות האלימה של חמאס על הרצועה, יש התייחסות לשקר העצמי הפלסטיני: "כמה שיקרנו כשאמרנו, שאנו יוצאים מן הכלל... להאמין לשקרים של עצמך גרוע יותר מאשר לשקר לאחרים", כתב דרוויש (אלחיאת, 17 ביוני 2007).

ברגע זה שאני כותב מלים אלו משחק הדמים עוד נמשך. דומה כי גם השחקנים וגם הקהל במקום הזה ממשיכים לדרוש יותר אקשן בטרגדיה הבלתי גמורה. משום כך, ועל מנת לסיים את התסריט הרע שנכתב על-ידי אנשים רעים במקומותינו, זקוק המקום הזה יותר מכל דבר אחר לבמאי אמיץ וחכם, לא מסוג הבמאים הציניים מן הזן שיש בהנהגה הישראלית והפלסטינית, שישים קץ לחתונת הדמים הישראלית-פלסטינית. ומאחר ואין מחזאים ובמאים חכמים במקומותינו חייב הבמאי לבוא מחוץ למקום הזה, בדמות לחץ בינלאומי כבד לסיום הכיבוש הישראלי ולהקמת מדינה פלסטינית בכל השטחים הכבושים מאז 1967 ולדחוף את הצד הפלסטיני והערבי להפנמה אמיתית של ההכרה במדינת ישראל, על מנת לסיים את סיכסוך הדמים הזה. שאם לא כן, קרוב לודאי כי המחזה הטראגי הזה עוד ייצא לסיבוב הופעות מדמם בעולם הרחב.

ירושלים, 12 בינואר 2009

***

המאמר התפרסם בגרמנית ב- Neue Zürcher Zeitung

המאמר התפרסם בערבית ב- Middle East Transparent

המאמר בעברית עם תגובות, גם ב- הגדה השמאלית,
*

למאמר בערבית, לחץ כאן.

למאמר באנגלית, לחץ כאן.

למאמר בגרמנית, לחץ כאן.

כל הפרטים

סלמאן‭ ‬מצאלחה||

מצד‭ ‬אחד‭ ,‬מצד‭ ‬שני

יש להציג את הדברים כהוויתם ללא כחל וסרק. המצב שנוצר בחבלי ארץ זאת המשתרעת מן הים ועד הנהר, תרצו - תקראו לה ארץ ישראל, תרצו - תקראו לה פלסטין או כל שם אחר שיעלה על דל שפתותיכם, הוא טרגדיה מעשי ידי אדם בראש וראשונה, אם כי לשמיים יש יד ורגל בנדון.

מצד אחד, ארגון החמאס, ועם כל הצער שבדבר, אינו נלחם נגד הכיבוש הישראלי. כל מי שטוען אחרת חייב להביא הוכחות לטענותיו מפי דוברי ארגון החמאס עצמו. מי שטוען כי החמאס נלחם נגד הכיבוש הישראלי חייב בראש ובראשונה להציג את גבולות הכיבוש שהוא מדבר עליו. כל עוד איננו מגדיר את גבולות הכיבוש ומחזק את טענותיו בהבאת דברים מפי ארגון החמאס שנלחם נגד "הכיבוש הזה", הרי שכל דבריו יהיו בחזקת הבל הבלים בלשון המעטה.

ארגון החמאס בפלסטין, בדומה לבן-לאדן ואנשי הטליבאן שלחמו נגד הכיבוש הסובייטי באפגניסטן וזכו לעידודה וסיועה של ארה"ב, נולד בסיוע הכובש הישראלי והוא בחזקת הגולם שקם על יוצרו. החמאס זכה במשך שנים רבות לעידודם של קברניטי הכיבוש הישראלי שרצו ליצור משקל נגד לאש"ף שניהל את המאבק הפלסטיני לשיחרור לאומי. נסיון זה נעשה בעקבות הנסיון - הכישלון הקודם - של קברניטי הכיבוש, שניזונו מקונספציה מזרחנית כושלת שדחפה מספר שנים קודם לכן ליצירת אגודות הכפרים בשטחים הכבושים כדי להוות משקל נגד מול ההנהגה העירונית שהלכה בדרך של אש"ף.

ארגון החמאס, בהיותו שקוע עמוק בתוך האידאולוגיה האסלאמית, מסכן קודם כל את הלאומיות הפלסטינית וזאת מן הטעם הפשוט שהוא שולל לאומיות זאת, כמו כל לאומיות ערבית אחרת, מכל וכל. מבחינת החמאס והאידאולוגיה האסלאמית, פלסטין איננה אלא חבל ארץ כבוש השייך לאומה המוסלמית השואפת להחזיר עטרה ליושנה בדמות הח'ליפות האסלאמית הגדולה שפלסטין היא חבל זעיר ממנה. מחד גיסא, ארגון החמאס שאף עידוד מהצלחת המהפכה החומייניסטית שהלכה והתבססה באיראן, ומאידך גיסא, הוא שאף עידוד מן ה"חמאס היהודי" שנוצר בישראל בעקבות העמקת הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטינים לאחר מלחמת יוני 67.

מצד שני, כל המהלכים שעשתה ישראל על שלל הממשלות ששלטו כאן בעשורים האחרונים נועדו להמשך הכיבוש הישראלי, העמקתו והנצחתו על מנת למנוע כל אפשרות להקמתה של מדינה פלסטינית בשטחים. יש לציין, כי גם הסכם השלום שנאלצה ישראל לחתום עם מצרים נעשה בסופו של דבר בחריקות שיניים של הימין הישראלי חסיד הכיבושים. גם ההסכם עם מצרים נעשה, בין השאר, כדי לנטרל את המדינה הערבית הגדולה למען המשך הכיבוש בשטחים הפלסטינים. "האוטונומיה הפלסטינית" שנכללה בהסכם ההוא חשף את כוונות ישראל האמתיות. שכן, בתוכנית האוטונמיה, כפי שהבהיר מנחם בגין במאי 1979, הכוונה היתה לאוטונומיה פרסונאלית ולא טריטוריאלית. במלים אחרות, התושבים הפלסטינים ינהלו את ענייניהם שלהם, אך לא תהיה להם זכות לנהל את השטח. שכן, השטח אליבא ד"חמאס היהודי" הוא אדמת קודש יהודי שאין לשום ממשלה זכות לוותר עליו. וכך, הלך הכיבוש והעמיק, הלכו ההתנחלויות התעבו והתרבו.

וכפי שהחמאס הפלסטיני נוגד את האינטרס ה"לאומי" הפלסטיני, כך הדבר באשר ל"חמאס היהודי" הנוגד את האינטרס ה"לאומי" הישראלי. וכך, אט אט שקעו שני ה"לאומים החדשים" המתהווים על רקע הסיכסוך בתוך הביצה הדתית-לאומית הטובענית. וככל שהולכים ושוקעים בביצת ארץ-ישראל מחד ופלסטין מאידך, ככל שתובעי הבלעדיות על הביצה, כמו גם טובעיה, מתכתשים ביניהם ומטביעים עוד ועוד בני אדם תחת רגליהם הגסות.

על מנת להציל את יושבי הביצה הטובענית מן הגורל הידוע והצפוי מראש לשני הצדדים, יש צורך לעבור לתהליך של ייבוש הביצה במקום שאיש יטיל על רעהו את מימיו, ועוד בעת ששניהם מתפלשים בביצה הספוגה בדם ממילא. אמנם תהליך הייבוש אינו קל כי הוא מצריך שינוי בתודעה, שינוי בתרבות שיצרה את הביצה שאוכלת את יושביה, אך אין דרך אחרת לצאת מן הבוץ אליו נקלעו שני הצדדים. לא קברי אבות יהודים ולא קברי אבות ערבים צריכים להיות משאת נפשם של יהודים וערבים. כי מי שמקדש קברי אבות סופו שיטמון בהם את הבנים. בנים רבים, משני הצדדים, כבר בלעה הביצה הזאת ועוד לועה כרוי ופעור.

אינני חסיד הלאומנות מכל סוג שהוא. הלאומנות בעיני היא מחלה קשה של המין האנושי וכשהיא מהולה בדת המקדשת קברים היא הופכת למחלה ממארת ומדבקת, וזוהי המציאות שנוצרה בארץ לנגד עינינו.

לכן, הארץ הטובענית הזאת זקוקה להנהגה אמיצה, הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני. הארץ זקוקה להנהגה ישראלית אמיצה שתפעל ברצינות, לא בגימגום ולא בקריצה, לסיום הכיבוש הישראלי בכל השטחים שנכבשו ב-67. כן, כולל מזרח ירושלים הפלסטינית. הארץ הטובענית הזאת זקוקה גם להנהגה פלסטינית אמיצה שתפעל גם היא ברצינות, לא בגימגום ולא בקריצה, לסיום הכיבוש של 67 ותדבר באומץ וכנות לבני עמה על מנת להביא להכרה הדדית בין ישראל לבין פלסטין כשתי מדינות עצמאיות על כל המשתמע מכך בחוק הבינלאומי. ברגע ששני העמים, בשתי המדינות העצאמיות, יבנו כל אחד בצד שלו מדינה חילונית ודמוקרטית ממילא לא תהיה משמעות לגבול בין שתיהן. עד אז נחכה לשני "משיחים", אתא טורק ישראלי ואתא טורק פלסטיני. עד אז, שני הצדדים חייבים להבין כי אין ארץ-ישראל השלמה ואין פלסטין השלמה, נקודה.

כל מי שאהבת הארץ כולה, על כל נופיה אתריה ויושביה, נטועה עמוק בליבו חייב לחלקהּ לישראל קטנה ולפלסטין קטנה. דוקא במקרה הזה, החלוקה היא אשר תשמור על השלם. שאם לא כן, לא תהיה זו ארץ-חיים, לא ליהודים ולא לערבים, לא לישראלים ולא לפלסטינים. שאם לא כן, רק למוות תהיה כאן מדינה משגשגת.



ירושלים,‭ ‬5‭ ‬בינואר ‭ ‬2009


‭***‬

המאמר עם תגוגבות מתפרסם גם ב-: קדמה, הגדה השמאלית

למאמר באנגלית, לחץ כאן.

למאמר בספרדית, לחץ כאן.

למאמר בפורטוגזית, לחץ כאן.

כל הפרטים