סלמאן מצאלחה
בהעדר קיומו של אויב חיצוני מתפרק האסלאם מנכסיו וחוזר להתפלש בבוצה השבטית הערבית הטובענית....
סלמאן מצאלחה || שבט אחים גם יחד
מראשית דרכו העלה מוחמד על נס את ייחוסו וקשר אותו בבחירה אלוהית. באחת המסורות הקאנוניות הוא מצהיר: "מתוך בני אברהם בחר אלוהים בישמעאל; מתוך בני ישמעאל בחר בבני כנאנה; מתוך בני כנאנה בחר בקורייש; מתוך קורייש בחר בבני האשם ומתוך בני האשם הוא בחר בי". בדרך זאת הוא שאף להכפיף את שאר השבטים הערביים לשלטון בני האשם, שבטו שלו. לשם השגת המטרה ה"ארצית" הוא נזקק לגושפנקא ה”אלוהית” של הדת החדשה. מכאן, הדרך היתה קצרה ליצירת מסורות כאלה ואחרות על מנת לתת לגטימציה שלטונית בעולם האסלאם.
כיוון שהיסודות השבטיים טבועים עמוק בחברה הערבית, ובשל ההתנגדות העזה שגילו ראשי השבטים לתנועתו החדשה, נאלץ מוחמד להבטיח כי אין בכוונתו להרוס את הסדר השבטי הקיים. כשנשאל פעם על כך הוא ענה: "נבחריכם בג'אהליה [התקופה שקדמה לאסלאם] יישארו נבחריכם באסלאם אם ילמדו ויפנימו את יסודות הדת החדשה."
אולם, עם התפשטות האסלאם אל מחוץ לחצי האי ערב וכניסת עמים אחרים לדת החדשה, נוצרו מתחים חדשים והיה צורך להפיץ מסורות מסוג אחר. הפעם היו אלה מסורות בעלות אופי גזעני המעלות על נס דווקא את מעלות הערבים כנגד שאר העמים: "אהבת הערבים היא מן האמונה, ושינאתם היא דברי כפירה", קובעת מסורת אחרת המיוחסת למוחמד.
כבימים ההם, כך בזמן הזה. בשל המתח עם האסלאם השיעי המקרין עוצמה מכיוון איראן, אנו עדים להתעוררות מחודשת של שיח ערבי חדש ישן. השיח הזה כולל, בין השאר, ביטויים גזעניים המופנים נגד ה"עג'ם" או ה"פורס", הם האיראנים ע"פ הטרמינולוגיה הערבית מראשית כיבושי האסלאם.
המאבק על השלטון בעולם האסלאם תמיד היה מאבק שבטי במהותו: "הו בני אומיה! יש להחזיק בו [בשלטון] כהחזקיכם בכדור. אני נשבע לכם, כי אין דין ואין דיין, לא גן עדן ולא גהינום, לא תחיית מתים ולא אחרית ימים", כדבריו המפורשים של אבו סופיאן בזמן שלטונו של עות'מאן, הח'ליף השלישי אחרי מוחמד. הח’ליף עות'מאן לא האריך ימים. הוא נרצח באכזריות, גופתו הושלכה ונותרה זרוקה במזבלה שלושה ימים תמימים, כפי שמדווחים המקורות.
מאז ועד עצם היום הזה כמעט לא השתנה דבר ביסודות השלטון בעולם הערבי. היחוס השבטי הוא אשר קובע ומקבע את שלטון העריצות הערבית דורות על גבי דורות. היחוס השבטי הוא העקרון המנחה בתוך המעגל הפנים ערבי מחד, והייחוס הלאומי הערבי כנגד השאר בתוך המעגל האסלאמי הרחב, מאידך.
על הרקע הזה אפשר להסביר את קיומם של שלטונות הדיכוי השבטיים בעולם הערבי. על הרקע הזה אפשר גם להסביר את שתיקת הכבשים בעולם הערבי נוכח הג'נוסייד שביצעו שבטים ערבים בתושבי דארפור המוסלמים האפריקאים, או נוכח טבח הכורדים בעיראק.
יחד עם זאת, קיים באסלאם יסוד כלשהו של חציית גבולות שמעדיף את ההשתייכות לאומה האסלאמית על פני ההשתייכות השבטית והלאומית. אך, בכדי שיתקיים יסוד כזה נזקק האסלאם לאויב מבחוץ, בדמות “שטן גדול”, “שטן קטן” וכדומה. יצירת אויב חיצוני היא הדלק שהניע את גלגלי האידיאולוגיה האסלאמית בעבר והיא הדלק שמניע את גלגליה בהווה.
בהעדר קיומו של אויב חיצוני מתפרק האסלאם מנכסיו וחוזר להתפלש בבוצה השבטית הערבית הטובענית. זוהי, על רגל אחת, תמצית ההיסטריה הערבית מוסלמית.
***
___________
