סלמאן מצאלחה

אסד מלך ישראל

עד כמה שהדבר נשמע מוזר, כולם בישראל אוהבים דיקטטורים ערבים. באומרי כולם אני מתכוון הן ליהודים והן לערבים. החביב ביותר, מבין כל הדיקטטורים, הוא הנשיא אסד. כפי שאסד הבן ירש את שלטון הדיכוי בסוריה, תוך רישום פטנט ערבי מקורי במדע המדינה, כך גם החיבה לדיקטטור מדמשק עברה בישראל, בקרב יהודים וערבים, מאסד האב לאסד הבן.

בעקבות האינתיפאדות במדינות ערב טען בשאר אל-אסד בראיון שהעניק ל"וול סטריט ג'ורנל", כי המצב בסוריה שונה והוסיף, כי אין הרי סוריה כהרי מצרים. הוא אף הדגיש, כי סוריה מחוסנת מגלישה למצב דומה, מפני שהיא נמצאת בחזית ה"התנגדות" ומשתייכת לציר האנטי אמריקאי והאנטי ישראלי.

ובכן, אסד צודק. אכן, המצב בסוריה שונה. המשטר הסורי דומה יותר למשטרו של סדאם שחלף מן העולם. מפלגת הבעת ששלטה בעיראק, וזו השלטת עדיין בסוריה, הן שתי מפלגות שנשאו דגלים של אידיאולוגיה לאומית פאן-ערבית. אך סיסמאות לחוד ומציאות לחוד. כל מתק השפתיים האידיאולוגי היה מן השפה ולחוץ. שכן מפלגת הבעת, הן בעיראק והן בסוריה, היוותה למעשה פלטפורמה פוליטית להנצחת שלטון הדיכוי השבטי והעדתי.

אכן, המצב במצרים שונה בתכלית. אם נניח בצד את המיעוט הקופטי, הרי שהחברה המצרית היא חברה הומוגנית מבחינה דתית ואיננה חברה שבטית כלל וכלל. לנשיא המצרי המודח, חוסני מובארק, מעולם לא היתה מסגרת שבטית-עדתית שיכול היה להישען עליה. גם הצבא המצרי אינו דומה כלל לצבא הסורי או העיראקי.

למשל, כאשר פלשה ארה"ב לעיראק, הצבא העיראקי התפרק לרסיסיו השבטיים והעדתיים. החיילים פשטו מדים והצטרפו כל אחד לשבטו ולעדתו. גם סדאם נהג בהתאם לאותם קודים שבטיים. הוא לא ברח מעיראק, אלא הלך להתחבא באזורים המוגנים היטב על ידי בני שבטו. כך קורה בחברות כאלה. גם בארץ הארזים, מיד עם פרוץ מלחמת האזרחים, צבא לבנון התפרק למרכיביו העדתיים ונעלם כלא היה.

אכן סוריה איננה מצרים. סוריה שונה גם מבחינת חשבון הדמים שנזקף לחובתו של משטר הדיכוי הסורי. השלטון השבטי הסורי נשען על כוח הזרוע באמצעות מנגנוני הביטחון הנשלטים על ידי אנשי השבט ובעלי בריתם האינטרסנטים.

מעצם טבעו, המשטר השבטי מן הסוג הזה לעולם יישאר בחזקת שלטון זר. זהו סוג שלטון שאפשר לכנותו אימפריאליזם שבטי, השולט באמצעות הפעלת טרור ודיכוי אכזריים. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר שלטון כזה נמצא בידיים של בני שבט המיעוט, כמו במקרה הסורי. לכן, כל ערעור על השלטון נתפש כערעור על ההגמוניה השבטית וכסכנה קיומית הניצבת לפתחו של השבט השליט. משטר כזה ומעצם מהותו שקוע כול כולו בתוך בית מרחץ של דמים.

גם אסד האב וגם אסד הבן הרימו את נס ההתנגדות לישראל. סיסמה זו היתה ריקה מתוכן, ורק שימשה את המשטר כתעודת ביטוח נגד כל דרישה אזרחית לחופש ולדמוקרטיה. שלטון ה"התנגדות" הסורי לא השמיע כל ציוץ בחזית רמת הגולן מאז 1973. תחת זאת, משטר ה"התנגדות" הזה היה, ועודנו, מוכן להילחם בישראל עד הלבנוני האחרון, ואם זה לא יילך - אז עד הפלסטיני האחרון.

כפי שלאחרונה נשמעים קולות בישראל, המעדיפים את המשך שלטון החמאס בעזה, כך גם יש קולות רבים בישראל שדואגים בימים אלה לשלום המשטר הסורי. למרבה הפלא, לא רק יהודים מתפללים בסתר לבם לשלום המשטר בדמשק, אלא גם במפלגות הערביות. דממה נפלה על ראשי מפלגות אלה, ולא נשמעת שום זעקה נגד מרחץ הדמים שמבצע המשטר הסורי באזרחים.

כל הצבועים, יהודים כערבים, התאחדו כאן. ודומה כי אסד זוכה בארץ לתמיכה מקיר לקיר, משל היה מלך ישראל.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 29 במארס 2011

***
Read article in other languages
Arabic | English | Greek
*
On the same topic: Elaph, 26 March 2011
*

קרא עוד על אסד האב:
"לו הייתי אסד", מוסף הארץ, 19 באפריל 1996

________________________