אלכסנדר יעקובסון | בואו נדבר על שוויון

בתגובה על המאמר ”השטר שמעיד על המשטר“...

אלכסנדר יעקובסון | בואו נדבר על שוויון

מדוע לא יופיע הסופר אמיל חביבי, חתן פרס ישראל, על אחד משטרי הכסף הנושאים דמויות של סופרים - שאל סלמאן מצאלחה ("השטר מעיד על המשטר", "הארץ" 24.4). מיד התנפלו עליו טוקבקיסטים מתלהמים, שולחים אותו לעזה ונשבעים בשם המדינה היהודית.

אולם אין שום פסול בהצעה זו, ואף אין היא סותרת את האופי היהודי של המדינה. מערכת הסמלים הישראליים הרשמיים, ובהם הדמויות שעל שטרי הכסף, צריכה לשקף, ולשקף היטב, את העובדה שישראל היא מדינה המעניקה עצמאות לאומית לעם היהודי. אבל מי אמר שזה הדבר היחיד שהיא צריכה לשקף? אין שום סיבה עקרונית שהיא לא תשקף גם, בין היתר, את קיומו ואת תרבותו של המיעוט הערבי במדינה.

סמל המדינה הוא מנורה המוקפת בשני ענפי זית, על פי זכריה, "מנורת זהב... ושנים זיתים עליה". הזית הוא אחד הסמלים של הארץ, והוא סמל חשוב של ערביי הארץ. ניתן להפוך את שני הענפים לשני עצי זית מימין ומשמאל למנורה. זוהי עדיין מנורה ו"שנים זיתים עליה". אם הצעד הזה ייעשה בליווי אמירה מפורשת, שמטרתו לתת לציבור הערבי אלמנט במערכת הסמלים הממלכתיים, שאמור לייצג אותו - עשויה להיות לשינוי צנוע כזה משמעות חיובית; לא בעיני לאומנים ערבים שאותם שום דבר לא יפייס, אלא בעיני אלה שבאמת רוצים להרגיש שהמדינה היא גם מדינתם.

ומדוע אין להצעה כזאת סיכוי להתקבל בעתיד הנראה לעין? חלקית, בגלל אותם טוקבקיסטים השולחים לעזה אזרח ערבי המבקש להרגיש בבית דווקא במדינת ישראל, והפוליטיקאים המייצגים אותם. אולם לא פחות מכך בגלל הנהגת הציבור הערבי ומרבית דובריו בתקשורת הישראלית, שהפכו את שלילת זכותו של העם היהודי למדינה לדגלם המרכזי. באווירה כזאת, שינוי מהסוג המוצע כאן ייתפש על ידי הציבור היהודי לא כצעד לקראת עשיית צדק עם הערבים, אלא כצעד לקראת עשיית עוול ליהודים. אין סיכוי שציבור זה, או ציבור כלשהו בעולם בנסיבות דומות, יסכים לכך.

סלמאן מצאלחה מרבה, במאמריו המרתקים, לזלזל בלאומיות היהודית. לזכותו ייאמר, שהוא מזלזל לא פחות מכך בלאומיות הערבית. אינני שותף לשני הזלזולים האלה, אבל אני מעריך מאוד את אומץ לבו ואת עקביותו. לשיטתו, שאני חלוק עליה, הוא אכן נלחם למען השוויון.

ואולם, מה שאנו שומעים מההנהגה והאליטה של ציבור הערבי - בין היתר, ב"מסמכי החזון" - הוא קול שונה מאוד. הקול הזה אומר לציבור היהודי: אכן, יש שני עמים בארץ הזאת; לעם שלנו יש זכות למדינה, ואילו לעם שלכם אין זכות כזאת. איננו מבקשים, בשום אופן, להפוך את האזרחים היהודים והערבים בשראל לבני לאום אזרחי אחד - לאום ישראלי. הלאומיות הערבית-פלסטינית שלנו חשובה לנו מאוד; לנו עמנו ולכם עמכם, ולעמכם אין זכות למדינה. משום כך אנו פוסלים את המדינה היהודית בישראל ומחייבים מדינה ערבית לצד ישראל.

השיח הזה של ההנהגה הערבית - לאו דווקא של הציבור הערבי, שעמדתו, לפי הסקרים, מורכבת הרבה יותר ומתונה יותר - הוא רמיסת ערך השוויון במסווה של הגנה עליו. אין בו תרומה חיובית ליחסים בין היהודים לערבים בארץ.
*
פורסם: הארץ, 4 במאי 2011
________________