הציונות האירופית שהקימה את המדינה תוך כדי עימות עם האזור הערבי קלעה את היהודים ממוצא ערבי לעימות נפשי קשה. אין להם שום כלי שבאמצעותו הם יכולים להתבדל מהערבים, זולת הדת.

 

סלמאן מצאלחה ||

 השד הוא ערבי


 ”מזרח הוא מזרח ומערב הוא מערב, ולא ייפגשו השניים לעולם”, כתב רודיארד קיפלינג בשירו המפורסם. מלחמות תרבות היו תמיד חלק מהחוויה האנושית, וישראל היא אתר מובהק למפגש המתוח בין מזרח למערב, בין מערב לערב. לא על ישראל ופלסטין ידובר כאן, אלא על השד היהודי פנימה. שוב ושוב נפתח הבקבוק, והשד הכלוא בו יוצא לחופשי. כל השיח העדתי מסתכם בהאשמת האשכנזים במצבם העגום של המזרחים.

המתח בין יהודי המזרח ליהודי המערב אינו חדש. הוא עלה על פני השטח מרגע המפגש בין העממים היהודים שהתקבצו בארץ. בין ה”מזרחים” היה מי שידע להצביע על ההבדלים התרבותיים: ”היהודים הספרדים לא התאימו עדיין, לצערנו, במידה הראויה את מחשבותיהם לצורך השעה הגדולה של תחיית עמנו בארצנו”, אמר ד”ר יצחק לוי בנאומו בוועידה הארצית של באי־כוח עדות המזרח בא”י, והוסיף: ”אנו הספרדים שוקטים עדיין במדה ידועה על שמרינו. מי מתיישב כיום בארץ? אלה הם האינטליגנטים שבאחינו האשכנזים העובדים לשם הגשמת איזו אידיאה ידועה... לאינטליגנציה הספרדית חסרה האידיאה הזו” (“דואר היום”, 13 בפברואר 1925).

עם ה”אינטליגנטים” שד”ר לוי מדבר עליהם, נמנו גם יהודים שעלו לארץ ממזרח אירופה מכוחה של אותה ”אידיאה” ציונית, שחסרה בקרב הספרדים. אך ממזרח אירופה יצאו גם ”יהודי מזרח” אחרים, שספגו קיתונות של בוז מאחיהם במערב. על כך אנו למדים מדבריו של ד”ר י. רובין: ”ביחס ביטולם הניכר של יהודי המערב ל’בני דתם’... המסכנים שבמזרח אירופה, היה גם מיסוד הפחד, הפחד מפני ’וירטואוזים’, מפני ’ילדי פלאות’, העלולים להתרומם מאשפתותיהם ולדחוק את רגליהם של היושבים במרום ולעלות עליהם בכל” (“דבר”, 1 בפברואר 1935).

הדברים שכתב ד”ר רובין על המפגש בין יהודי המזרח ליהודי המערב באירופה, נשמעים במידה רבה כאילו נכתבו על המתח התרבותי בין ספרדים לאשכנזים היום: ”לכאורה היה היסוד ליחסם של יהודי המזרח לאחיהם במערב - רגש הנחיתות והנובע ממנו: יראת הכבוד... גם היהודים האדוקים (שבאו מן המזרח ההוא, ס”מ), העריצו במידה רבה כל מה שבא מאחיהם שבגרמניה. הם רק הוסיפו ’חשדהו’ ל’כבדהו’, אבל ’כבדהו’ זה תפס מקום ראשוני, יסודי ביחס”.

אפילו הביטוי ”אכלו לי, שתו לי”, שהיום משמש רבים לניגוח המזרחים בישראל על “יללנותם” כביכול, אינו חדש ממש, אלא הוא בן דמותו של ביטוי דומה ששימש לניגוח יהודים ממזרח אירופה: ”בשנאתם הכללית של יהודי גרמניה לאחיהם שבמזרח אירופה יש לקבוע מקום מיוחד לאותו יחס השנאה הגלוי שמצד הסוציאליסטים שבין יהודי גרמניה”, כותב ד”ר רובין. ועל השאלה מהיכן נובעת השנאה, הוא משיב: ”מהשקפתם על יהודי המזרח כעל אלמנט של ’אוכלים ואינם עושים’, פרזיטי ואנטי מהפכני מטבעו” (“דבר”, 1 בפברואר 1935).

אם כן, אין חדש תחת השמש. רק שהשד שעליו מדברים כאן איננו עדתי אלא לאומי. הציונות האירופית שהקימה את המדינה תוך כדי עימות עם האזור הערבי קלעה את היהודים ממוצא ערבי לעימות נפשי קשה. אין להם שום כלי שבאמצעותו הם יכולים להתבדל מהערבים, זולת הדת. כל דבר אחר בהווייתם הוא ערבי. משום כך תופסת הדת היהודית וסמליה מקום מרכזי כל כך בקרב יהודי המזרח. לחץ נפשי מן הסוג הזה הוא אשר גרם לח”כ לשעבר, כרמל שאמה, להוסיף לשמו את הכהן, משום שחשבו שהוא דרוזי, כלומר ערבי. לו היה נושא את השם ”שטרן“, למשל, לא היה מרגיש צורך לשנות את שמו כדי שלא יחשבו שהוא גרמני.

השד, אם כן, איננו עדתי. השד הוא ערבי.
*
פורסם: דעות-הארץ,  13.08.2013