הסיבות לנחשלות הערבים

הסיבות לנחשלות הערבים:

”אינטלקטואלים” מוסלמים משננים במשך דורות שכל האמת והידע מצויים בקוראן. מי שמחזיק בתפישה כזאת, כמו חמור, מובטח לו שיישאר לעד מאחור…

סלמאן מצאלחה || 

האור מגיע ממערב

כיצד זה שהעולם הערבי, שבעבר היה מוביל בתחומים רבים, אינו מצליח לצאת מן הנחשלות? בשאלה הזאת מתחבטים הערבים תקופה ארוכה. שנים על גבי שנים לומדים הערבים על תפארת עברם ועל גדולת האיסלאם. במשך שנים משמיעים אינטלקטואלים ערבים את הטענה, המוטעית מיסודה, שמצבם העגום של הערבים מקורו במאות שנים של שלטון עותמני. המצחיק הוא שבטורקיה טוענים כי הטורקים הם שנשארו מאחור בשל שלטונם על הערבים.

השיח האינטלקטואלי הערבי מצא עוד תירוצים. הוא הטיל את האחריות על כתפי האימפריאליזם המערבי. לא זו אף זו: מאז אמצע המאה שעברה נוסף דודבדן לקצפת התירוצים. מקור הנחשלות הערבית הוא ישראל, כמובן.

אלא שהעמים הערביים ”השתחררו” מעול העותמנים והאימפריאליזם מזמן. הם חיים במדינות עצמאיות זה עשרות שנים. קצינים אף הדיחו מלכים וכוננו משטרים שהתהדרו בנוצות ססגוניות של לאומיות פאן־ערבית, סוציאליזם, דמוקרטיה, קידמה וכו‘. מי מנע מהם להשקיע בחינוך, לפתח את הכלכלה ולקדם את החברות שלהם? העותמנים שאינם? האימפריאליזם שנסוג? ישראל?

כל מתק הסיסמאות והכתרים שקשרו המשטרים הערביים לעצמם היו ריקים מתוכן. דו”חות האו”ם על מצב ההתפתחות האנושית בעולם הערבי, בהשוואה לשאר העולם, חושפים את האמת המרה. אחוז האנאלפביתיות, למשל, הוא מהגבוהים בעולם ושיעור הפוקדים את בתי הספר היסודיים נמוך אף משיעורם בארצות המתפתחות. כל העושר של הנפט קיים רק על הנייר מבחינת העמים הערביים, שכן, התמ”ג של כל ארצות ערב גם יחד אינו משתווה לזה של ספרד לבדה. ההשקעה במחקר ופיתוח בעולם הערבי לעומת שאר העולם, היא מן הנמוכות ביותר.

מהפכת הידע בעולם אינה מחלחלת אל העולם הערבי. הוא אינו משתתף ברכישת ידע ולא בתרגומו, שלא לדבר על יצירתו. כמות הספרים שמתורגמים כל שנה בספרד לבדה משתווה לכל הספרים שתורגמו לשפה הערבית מאז ומעולם, לפי דו”חות האו”ם. לא פלא, אם כן, שבדירוג האוניברסיטאות הטובות בעולם אין ולו אוניברסיטה אחת מהעולם הערבי והמוסלמי. לשם השוואה, שלוש אוניברסיטאות ישראליות נכנסו לרשימת המאה הראשונות.

”אינטלקטואלים” מוסלמים משננים במשך דורות שכל האמת והידע מצויים בקוראן. מי שמחזיק בתפישה כזאת, כמו חמור, מובטח לו שיישאר לעד מאחור. על התפישה הזאת עמד כבר במאה ה–14 ההיסטוריוגרף הערבי הדגול, אבן ח‘לדון. כשהמוסלמים כבשו את פרס, הוא מספר, ונפל בידיהם שלל רב של כתבים מדעיים פרסיים, ביקש המפקד את רשות הח‘ליף המוסלמי, עומר בן אל־ח‘טאב, לתרגם אותם לטובת המוסלמים. תשובת הח‘ליף היתה: ”זרקו אותם למים. שכן, אם יש בהם משהו שמנחה לדרך הישר, הרי שאללה העניק לנו מנחה טוב יותר, ואם יש בהם משהו המורה על סטייה מדרך הישר, הרי שאללה חסך מאתנו את זה”. וכך נזרק כל שלל התרבות הפרסית למים או הועלה באש.

פולחן העבר הערבי המדומיין הוא המכשול העיקרי הניצב בפני עמים אלה. מי שעיניו נשואות תמיד אל העבר, לעולם לא יראה את העתיד. הנוסטלגיה הערבית לעבר הפכה למחלה חשוכת מרפא. היא מצביעה יותר מכל על האימפוטנציה שחברה זו שרויה בה כאן ועכשיו. הן השבטיות הערבית והן דת האיסלאם בנויות על יסודות פטריארכליים ואינן מותירות מרחב מחיה ויצירה לפרט. קל וחומר אם הפרט הזה הוא אשה.

”אמנם השמש זורחת ממזרח”, אמר הסופר המצרי סלאמה מוסא בשנות ה–20, ”אך האור מגיע אלינו ממערב”. העולם הערבי זקוק למהפכה אמיתית שתיתן גט כריתות לעבר השבטי והדתי. בלי זה, לא תהיה לערבים תקומה.
*
פורסם: דעות-הארץ, 27.08.2013

***

For English, press here
For Arabic, press here