החיבור בין הערבית לעברית נבע גם מהמקום שקיבלה הערבית בהגות וביצירה היהודית לאורך מאות שנים.

יובל עברי || היהודים והערבית

בדצמבר 1920 אירגן ראש העיר ירושלים, ראע'ב אל־נשאשיבי, אירוע רב משתתפים לכבוד הנציב הבריטי הרברט סמואל. כשהזמין את פרופ' אברהם שלום יהודה להרצות באירוע, לא היה צורך לציין שההרצאה תינתן בערבית. בעבור שניהם, ילידי משפחות ירושלמיות מיוחסות — האחת ערבייה־מוסלמית והשנייה ערבייה־יהודית — הערבית היתה שפת המקום. זו היתה השפה שבה יצרו, דיברו, סחרו והתווכחו בני כל הדתות.

הערבית נתפשה כשפת הארץ גם בקרב אנשי התנועה הציונית, שפעלו לחידוש הלשון העברית. יוסף מיוחס ודוד ילין, ממייסדי ועד הלשון העברית והחינוך העברי בארץ־ישראל, לא דמיינו שהפרויקט שלהם לחידוש העברית ישמש בבוא היום כלי לדחיקת מקומה של הערבית. מיוחס תירגם עשרות סיפורים ומשלים מערבית לעברית. בעיתון "החבצלת" הוא הצהיר בשנת 1895 כי "ככל אשר נוסיף להתחקות על שורשי העם הערבי ועל תכונתו, שפתו וספרותו, כן נוסיף לגלות את ישראל ואת סודות שפתו". ילין נאם בעצרות ובכינוסים בערבית, ולימד עברית בבית מדרש למורים בירושלים. החיבור בין הערבית לעברית נבע גם מהמקום שקיבלה הערבית בהגות וביצירה היהודית לאורך מאות שנים.

בראשית המאה ה–20, עם התגברות ההגירה של יהודים מאירופה לארץ ישראל וצמיחת הלאומיות העברית והערבית, התערער מרקם היחסים העדין בין יהודים וערבים בארץ, ובין העברית לערבית. שורשי השפה העברית שהביאו עמם המהגרים היו קשורים למעגלי התחייה העברית במזרח אירופה. היא התבססה בעיקר על הזיקה ליידיש ולרוסית, בשונה מתחיית העברית בישראל, שהתבססה על חיבור לערבית. הערבית נתפשה בעיני רבים מהם כשפה זרה וחסרת חשיבות של התושבים המקומיים, ערבים ויהודים, והם לא רכשו אותה כשפת דיבור.

עמדה זו עוררה ביקורת חריפה כבר באותה תקופה בקרב אינטלקטואלים ילידי הארץ. הם זיהו בהתנשאות של המהגרים החדשים על הערבית, ערעור על המעמד הפוליטי והתרבותי שלהם עצמם. המשוואה נראתה להם ברורה: זלזול בערבית משמעו זלזול בהיסטוריה של הארץ ובהיסטוריה של תושביה הערבים. יוסף דוד ממן תיאר זאת במהלך ויכוח עם משכילים אשכנזים: "אתה — הנודד הנצחי — בא לצרפת ולומד צרפתית, לגרמניה ולומד גרמנית, בא לאמריקה ולומד אנגלית, ולמה זה איפוא כשאתה רוצה להיכנס לפלשתינה — שהיא יקרה מכל הארצות ההן — לא תלמד ערבית — שפתו של עם הארץ שהנך נפגש אתו יום יום?".

יתרה מכך, הם ראו בערבית שפה בעלת משמעות מיוחדת בהיסטוריה היהודית, שרק דרך חיבור אליה תוכל להיווצר תרבות עברית לאומית בארץ ישראל. במאמר בעיתון "החירות", בשנת 1913, כתב ד"ר ניסים מלול: "אם חפצים אנו, יורשיהם של רבי יהודה הלוי והרמב"ם, ללכת בדרכיהם, עלינו לדעת היטב את השפה הערבית ולהתמזג עם הערביים כמו שהיו עושים גם הם. בתור לאום שמי עלינו לבסס את לאומיותנו השמית, ולא לטשטשה בתרבות האירופית, ועל ידי הערבית נוכל ליצור תרבות עברית ממש".

טיעונים דומים העלה (בערבית) אברהם שלום יהודה באותו ערב חורפי בשלהי 1920, מול קהל של אינטלקטואלים ואישי ציבור מוסלמים, נוצרים ויהודים, שרובם לא נזקקו לתרגום. הוא תיאר את תקופת הזוהר של התרבות הערבית בספרד, את ההישגים במדע, בארכיטקטורה ובשירה, ואת פריחת התרבות היהודית לצדה. בסוף דבריו קרא למנהיגים הפלסטינים והיהודים לכונן מודרניזציה מזרחית שבבסיסה תרבות ערבית־עברית משותפת. החזון לא התממש, ובמקום תרבות משותפת גבהה החומה בין יהודים לפלסטינים ובין הערבית והעברית.

לפני כמה חודשים הציג פרופ' יהודה שנהב בהרצאה שנשא בערבית באוניברסיטת תל אביב, דו"ח שכתב עם עוד חוקרים על ידיעת הערבית בקרב יהודים בישראל. רבים באולם נזקקו לתרגום כדי להבין את הנתונים המדאיגים: מעטים היום היהודים יודעי הערבית. בעוד כ–10% מהיהודים העידו שיש להם ידע טוב בערבית, רק 6% יכולים לזהות את האותיות וכ–1.5% יכולים לכתוב ולקרוא בערבית. כ–49% מהאשכנזים מעוניינים שהעברית לבדה תהיה שפה רשמית בישראל, וקרוב ל–60% מהיהודים יוצאי ארצות ערב מעוניינים בכך, ומתנגדים למעמדה של הערבית כשפה רשמית בארץ. הנתון הזה מדאיג במיוחד, כי הוא מסמן שאיפה למחוק את קיומם של הפלסטינים בישראל, בעבר ובהווה, ומצביע על היעילות שבה נמחקה מן התודעה הישראלית האפשרות ליצור תרבות ערבית־יהודית.

נדמה שאין רגע הולם יותר להרהר בכך, מאשר בשבוע שבו מקדמים בכנסת את חוק ההשעיה, שמצביע על מעמדם השברירי של הח"כים הערבים, ובאופן סמלי גם על מעמדם של אזרחי המדינה הערבים. זהו צעד שמסמן את קצה התהליך של נישול הערבית כשפת הארץ והערבים כתושביה. למעשה, יש צורך כעת בהגדרה מחודשת של מעמד היהודים בארץ, שלא יתבסס על נישול אלא על קבלה של תושבי המרחב הערבים ושפתם, כמרכיב חשוב בעיצוב עתידנו המשותף בארץ.

*

ד"ר עברי הוא סוציולוג וחוקר תרבות, חבר סגל בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית

מקור: הארץ, 16.02.2016