ב. מיכאל || בגלל איש מגעיל עם שפם קטן

עד שהגיע איש מגעיל עם שפם קטן, וכפה על היהודים לשוב אל הלאומיות.

ב. מיכאל ||

בגלל איש מגעיל עם שפם קטן

הכל, כידוע, בִּידֵי שמים. וגם "כָּל דִעָבִיד רַחְמָנָא — לִטַב עָבִיד". ויש יד מכוונת. וכמובן, אין קץ לתבונת האל.

מותר איפוא לנסות ולפענח מהי התבונה השמיימית הטמונה בצמד החורבנים שהאל הטוב והמיטיב המיט על עמו הנבחר.

מיד יישָלפו כמובן קמצא ובר־קמצא, שנאת־חינם ושנאת־שכר ושאר הזוטות, וישוב וייאמר כי הם־הם אלה שהביאו את החורבן. אז אנא, קאט דה בולשיט, כמאמר הרבנית רגב. אפילו הקב"ה אינו קנא ונוקם עד כדי כך.

את שבחי החורבן והגיונו יש לחפש במקום אחר.

למשל כך: האל, שהציץ ממרום על עוללות בניו ודברי ימיהם, הגיע למסקנה שבכל הקשור לקיום ממלכתי, הם די לא־יוצלחים. שוב ושוב הם עושים כל שטות אפשרית, ומוליכים את עצמם לאבדון.

"המקדש שבנו לי מצמיח להם אצולת כלי קודש נֶפּוּטִיסְטִית, מושחתת וטָפּילית", הוא מלמל לעצמו, "והארץ שהבטחתי להם ברגע של היסח הדעת, עושה אותם לשוביניסטים אלימים. צריך למהר ולשחרר אותם מן המטענים המעיקים הללו, לפני שיביאו על עצמם כליה מוחלטת. אשלח אליהם את טיטוס עבדי. הוא טוב בשליחויות שכאלה".

אֶלוֹהִימִים, יש לזכור, מעולם לא הצטיינו בעדינות־יתר…

ליתר ביטחון, החליט האל גם להשביע אותם כמה שבועות נחרצות, למען לא ישובו וינסו ליטול על עצמם משימה הגדולה ממידתם:

1. שלא יקימו ממלכתיוּת־יהודית במאורגן.

2. שלא ימרדו בדין האומות.

3. שלא ינעצו דורבנות בצלעותיו של המשיח, למען יזרז את ביאתו.

טיטוס ציית, השבועות הונצחו בתלמוד, וזאת היתה האתחלתא האמיתית של הגאולה.

גאולה מן השעבוד לבית מטבחיים ענק ולפועליו החמדנים. גאולה מן השעבוד לטריטוריה לוחמנית ומרושעת, ככל ממלכות הגויים. גאולה מן הצורך לכלות עוד ועוד כוחות גוף ונפש כדי לשָמֵר לאומנות ריקה ואווילית.

וזו היתה גם אתחלתא של חירות לעסוק בנכסי רוח ונכסי חוכמה. בהשבחה עצמית ובהשבחת הזולת. בהישרדות, לעתים קשה כשאול ולעתים מפוארת. בטיפוח תרבות של דְיוֹ ולא של דם.

2,000 שנות אתחלתא דגאולה, והכל בזכות אותו חורבן.

עד שהגיע איש מגעיל עם שפם קטן, וכפה על היהודים לשוב אל הלאומיות. לא היתה ברירה. אפשר היה כמובן להקים מדינה דמוקרטית. מדינה שיש בה יהודים. גם יהודים. מדינה, שכדרך הדמוקרטיות, היא מדינת כל אזרחיה. גם היהודים. מדינה שפויה, הגונה ונאורה, שנחושה לשמור על שפיותה, הגינותה ונאורותה.

אך לא. תוך זמן די קצר, החלה ההיסטוריה חוזרת על עצמה: הלאומיות נעשתה חיש קל ללאומנות. שחילצה חיש קל את השֵד הדתי מבקבוקו. שהטריף חיש קל את דעת מָחְזִיקָיו ומתָחְזְקָיו. שמתעקשים לכונן ממלכה יהודית בכוח הזרוע. שמורדים יום יום בדין האומות. שמייסרים בשוטים את המשיח למען יזיז סוף סוף ת'תחת שלו.

כאילו נמנו וגמרו להבהיר ליושב במרומים שהלקח שאילף את אבותינו, והגאולה שגאל אותם מהשעבוד למקדש ולטריטוריה, היו טובים רק ל–2,000 שנה. כאילו נשבעו לשכנעו שהגיעה השעה לשוב וללמדנו עוד לקח מר.

ונראה שהוא הולך ומשתכנע.

האגדה מספרת, כי בשנים האחרונות נודדת שנתו של מלך־מלכי־המלכים. ובאחד הלילות, עת ליטפה אשתו את מצחו הלוהט, היא שמעה אותו ממלמל: "נכון... בחרתי אותם... אני לא מכחיש. בחרתי. אבל למה, לעזאזל, שכחתי לקחת פתק־החלפה?"

*

הארץ, 16.08.2016